גלאי תת-אדום פסיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גלאי תת-אדום פסיבי הוא גלאי שרגיש לקרינה תת-אדומה, שנפלטת מהסביבה ומגוף האדם מאליה, כך שאין צורך בהארה אקטיבית (שנדרשת, למשל, אם משתמשים במצלמה רגילה בלילה).

רוב הקרינה התת-אדומה נמצאת בתחום אורכי הגל שבין 1 ל-14 מיקרון, וגוף האדם פולט את הקרינה המרבית באזור 10 מיקרון. גלאים איכותיים מתוכננים בדרך כלל לתחום אורכי הגל 8 - 12 מיקרון (תת-אדום רחוק) כי לאטמוספירה יש בליעת אור מינימלית בתחום זה. הגלאים הרגישים (והיקרים) ביותר הם גלאי HgCdTe (כספית-קדמיום-טלוריד) שרגישותם הגבוהה מושגת על ידי קירור בחנקן נוזלי לטמפרטורה של 77K. הם נמצאים בדרך כלל רק במכשור מדידה מדויק. סוגי הגלאים הזולים והנפוצים יותר הם בולומטרים וגלאים פירואלקטריים.

הגלאים הנפוצים ביותר (למשל במערכות אזעקה) הם גלאים פירואלקטריים, בגלל עלותם הנמוכה. גלאים אלה אינם מקוררים. הם אינם רגישים לרמת הקרינה המוחלטת, אלא מגלים רק שינויים ברמת הקרינה. כל שינוי כזה נקלט בגלאי וגורם להפעלתו. התחום הספקטרלי של גלאים כאלה בדרך כלל מוגבל לתת-אדום קרוב (מאחר שמשתמשים בעדשות מחומרים זולים, משיקולים כלכליים) ולכן רגישותם נמוכה.

בשנות ה-90 הצליחו מספר חברות לפתח מערכים של גלאי תת-אדום, ושילבו אותם במצלמות לתחום זה, בדומה למצלמה דיגיטלית.

מאחר שקרינת תת-אדום איננה יכולה לחדור חומרי בנייה או זכוכית, יש להתחשב בכך בעת תכנון שטח הכיסוי של הגלאי. לעומת זאת, הקרינה נפלטת תמיד, גם בלילה, והיא כן חודרת ערפל ועשן, מה שמאפשר לגלאים לפעול גם בסביבה שקשה לראות בה.