גלבייה

גלבייה
جلابية
סוג	לבוש יומיומי, גלימה ארוכה ורחבה
מיוצר מ	בדים שונים
מקור	ארצות ערב, ארצות המפרץ הפרסי

גלבּייה (בערבית: جلابية, תעתיק מדויק: ג'לאביה) היא גלימה ארוכה ורחבה הנפוצה בארצות ערב, ובעיקר בארצות המפרץ הפרסי. נשים לובשות גלבייה כלבוש יומיומי או כלבוש ערב מהודר, בהתאם לכמות העיטורים ורמת העיצוב שלה. גברים לובשים גלבייה המעוצבת בפשטות, בדרך כלל ללא עיטורים, ובצבעים פשוטים. מקור הגלבייה בארצות המפרץ, עוד משחר הציויליזציה.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלבייה שונה מהת'אוב הערבי בכך שהיא מאופיינת במפתחים רחבים יותר, חסרת צווארון (במקרים מסוימים גם ללא כפתורים), ושרווליה רחבים וארוכים יותר. במקרה של לבוש לחקלאים, שרוולי הבגד יכולים להיות רחבים מאוד ותפורים לתוך הכיסים. אלו יכולים לשמש כמקום לאחסון פריטים קטנים כגון טבק או כסף. לאורך חופי הים האדום של מצרים וסודאן כמו גם בחצי האי סיני, רוב הבדואים וגם כמה מהשבטים של בני הבז'ה מעדיפים את הת'אוב בסגנון הערבי שנפוץ יותר באזור עמק הנילוס, ככל הנראה מפני שיש ריבוי של חקלאים בקרב תושבי האזור.

צבעי הגלבייה הנפוצים הם לרוב לבן (בקיץ), ובמהלך החורף נוהגים ללבוש גלביות העשויות מבדים עבים יותר בצבעים שונים, כמו למשל: אפור, ירוק כהה, חאקי, צבע זית, כחול ועוד. יש גלביות גם מבדים ביותר מצבע אחד ומבד עם פסים, שמשמשים גם כצעיף הנכרך מסביב לצוואר.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סמיר בן לאיישי, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית שחוקר את צפון אפריקה, יהודים בצפון אפריקה זנחו את הגלבייה בתחילת המאה ה-20, בעיקר בערים הגדולות.

בצרפת ניתן היה לראות מדי פעם בחומרי התעמולה הציוניים או בחדשות גברים בגלביות, וכך גם בשכונות היהודיות בתוניסיה ובאלג'יריה, אבל נשים יהודיות לבשו בעיקר חצאיות ארוכות. באלג׳יריה הנשים המוסלמיות לא לבשו גלביות, כי אם חאייק (סדין לבן, מעין גלימה).

בתוניסיה ספציפית, ככל הנראה בהשפעת הדו־קיום שהיה בערים הגדולות והכיבוש הצרפתי, במאה ה-20 לבוש מודרני נעשה נפוץ יותר מבמדינות השכנות והגלבייה לא הייתה פריט לבוש שנהוג להסתובב איתו בחוץ באופן כללי והחל מתחילת המאה ה-20 היהודים בתוניסיה לא לבשו גלביות מחוץ לבית בדרך כלל.

במרוקו במאה ה-20 היהודים לא נתפשו כמי שלובשים גלביות ויהודים שלבשו שם גלביות היו לרוב בשולי-החברה, לא האליטות והמלומדים.

לקראת שנת 1956, השנה בה קיבלה מרוקו עצמאות, הגלבייה נהפכה שם לסמל לאומי ונצפתה חזרה ללבוש זה, אבל רק מצד המוסלמים. היהודים במרוקו היו לובשים את הגלביות בעיקר לאירועים חגיגיים, כמו החינה. בשונה מהמוסלמים, היהודים לא נהגו ללבוש גלביות בזמן אבל.

על פי במאי הקולנוע רפאל בלולו, אף על פי שחל שינוי משמעותי בסגנון הלבוש במרוקו מאז תחילת המאה ה-20, שהתחדד באמצע אותה מאה, בשנים האחרונות רואים ברחובות מרוקו יותר אנשים בגלביות. אל מול הנטייה החזקה לעבר המודרנה, ניתן לראות בסרטו של בלולו: "ידידות - ר' דוד בוזגלו" כי דוד בוזגלו, מגדולי הפייטנים-חזנים של היהדות המרוקאית המסורתית, נטש את הלבוש המערבי וחזר אל הגלבייה, שעמה הוא מזוהה, בדומה לחזרה אליה כסמל לאומי: ״בוזגלו ראה בכך ראשוניות וחזר אליה מתוך מקום של גאווה מרוקאית ותפישת־נגד לקולוניאליזם^[1].

הגלבייה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היו מספר מנהיגים דתיים שנהגו ללבוש גלביות: הרב עובדיה יוסף, הבאבא סאלי, הרב אמנון יצחק ועוד.

יעל גילעת, חוקרת אמנות ותרבות חזותית ומרצה במכללת אורנים, ההקשר הוא הקובע והשימוש בגלבייה בתרבות הישראלית הוא לא אל-זמני והוא עבר שינוי. בדומה לתפישה של הזהות המזרחית כמהותנית ועל־זמנית, גם המצאת המזרחיות היא משהו ששייך לחברה הישראלית.

על פי ההיסטוריונית וחוקרת האופנה אילה רז, מעבר לכך שהכוהנים בתקופה המקראית לבשו גלביות, אנשי העלייה השנייה שחשו שנכון עבורם להשתלב במרחב הארצישראלי, אימצו את סגנון הלבוש הערבי מכיוון שבמרחב היו ערבים.

מספר דמויות בולטות בעלייה זו: בצלאל שץ, מניה שוחט, רחל ינאית בן צבי ועוד, הפגינו את המעורבות שלהם בארץ דרך הזדהות עם הלבוש המקומי, וזו הפעם הראשונה שיהודים לבשו בתקופה המודרנית בארץ ישראל גלבייה^[1].

שילה וויר (Shelagh Weir) אנתרופולוגית בריטית שחקרה את הבגדים בפלשתינה עד 1948, התייחסה במחקרה המובא בספר "Palestinian Costume" לסגנון הלבוש וההבדל בין גברים לנשים^[2]. על פי וויר, הבגדים המעוטרים של ערביי הארץ שילבו בין מסורות קדומות, לבוש טורקי וסגנון מודרני. הגלביות היו נפוצות יותר במצרים וצפון אפריקה ופחות בפלשתינה. בפלשתינה הגלביה הרחבה הייתה לבוש גברי, ואילו נשים לבשו מכנסיים ועליהם מעיל-שמלה ארוך. השמלה הנשית דמתה לגלביה, אך הייתה צרה ובעלת שרוולים צרים וארוכים, ופתח צוואר עמוק. תלבושת נוספת כללה חצאית ארוכה ועליה מעיל, דמוי גלביה עם שרוולים קצרים.

התפתחותה של הגלביה המקומית ככל הנראה לא נבעה מהקלילות האוורירית של הבגד והתאמתו לאזור, מאחר שבעבר הגלביה הייתה חלק מלבוש רב שכבות. שילובי הבדים, הרקמות ושאר פריטי הקישוט בבגד יצרו מראה אקלקטי ועשיר בפרטים. גם נשים כפריות ועניות יחסית נהגו לקשט את בגדיהן ברקמות נאות ומושקעות מאחר שהידע ברקמה, תפירה, צביעת בדים אריגה ועוד, היה נפוץ והעניק גם לנשים ממעמד כלכלי נמוך הזדמנות ליצור בגד ייחודי^[3].

בשנות השבעים, לאחר מלחמת ששת הימים, נפתח בישראל שוק גדול של גלביות אותנטיות שהתרחש גם במנותק מהנטייה הכללית בעולם האופנה בשנים אלה. בשנים אלו הגלבייה נתפשה כפריט לבוש אופנתי ונוח. על פי רז, חזרתה של הגלבייה לאופנה מציינת מגמה הפוכה מזו של אנשי העלייה השנייה מאחר שבשנים אלו מדובר באקט של שליטה וניכוס של בגד שהוא סמן של תרבות אחרת ולא בניסיון להיטמע במרחב. הדמויות הבולטות שנהגו ללבוש גלבייה בתקופה זו: דן בן אמוץ, מנשה קדישמן ועוד. חברת האופנה משכית שהוקמה על ידי רות דיין ייצרה גלביות ועשתה שימוש בעבודות רקמה, צורפות ועוד של מזרחים ומזרחיות שהועסקו בייצור בחברה^[1].

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבייה פשוטה: גלבייה פשוטה ויומיומית, עם כמות מינימלית של אריגים ועיצוב.
גלביית ערב: גלבייה העשויה ממגוון של חומרים ומכילה חרוזים, רקמה, דוגמאות תפירה, וכמו כן, אריגים שונים כגון משי, תחרה ואף צמר.
גלביית חתונה: נלבשת על ידי הכלה בחתונתה. היא דומה לגלבית הערב, אך בדרך כלל בעלת עיצוב ועיטור מוגזמים.