גלות (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של עם ישראל

גלות משורש ג.ל.ה. היא עקירה מאולצת של אדם ממולדתו. הגלות נחשבת במקרא לעונש החמור ביותר, שניתן על בגידת העם באלוהיו, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. עונש הגלות פורר את הזהות הלאומית היהודית, והפך את עם ישראל לעם זר ומנוכר המתארח בארץ לא לו. לעתים תחושת הניכור הייתה כה גדולה, שיהודים לא הורשו להיות בעלים של קרקע.

[עריכה] מהות הגלות במסורת היהודית

הגלות מתוארת במקרא במספר מקומות:

(יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם: (ספר דברים פרק י"א)

(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

(סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ - עֵץ וָאָבֶן: (ספר דברים פרק כ"ח)

בגמרא, ברכות ל"ד ע"ב, ישנה מחלוקת ביחס לגאולה (ימות המשיח): "ואמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, 'עין לא ראתה א-להים זולתך' (ישעיהו ס"ד, ג). ופליגא דשמואל דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, שנאמר: 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים ט"ו, יא)". לפי רב חייא, הגאולה תהיה רק כאשר כל הנבואות יתגשמו, ואילו לפי שמואל, ברגע שלעם ישראל יש שלטון עצמי, נגמרה הגלות.

הרמב"ם פוסק כשמואל וכותב: "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו נוהג אלא שהמלכות תחזור לישראל" (הלכות תשובה ט' ב). בעקבותיו הלכו רוב הפוסקים ובמיוחד רבני הציונות הדתית אחד מהם הוא הרב קוק שהגדיר את הציונות "כאתחלתא דגאולא".

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל", מתאר את הגלות בשלושה תנאים:

ישראל לא על אדמתם - ארץ ישראל.
הם מפורדים ומפוזרים.
הם נשלטים בידי עם אחר ללא שלטון עצמאי.

מבחינתו כאשר שלושה תנאים אלו מתבטלים, ישראל מקובצים ומאוחדים על אדמתם בשלטון עצמי - זהו מצב של גאולה. המהר"ל אינו חולק על הרמב"ם, אלא מסביר שכל התנאים הללו נצרכים כדי שזה יחשב שאין "שיעבוד מלכויות".

[עריכה] הגלויות

בהיסטוריה היהודית, נוהגים למנות את הגלויות הבאות:

[עריכה] גלות מצרים

שהיית בני ישראל במצרים נחשבת לגלות, אבל בניגוד לקודמותיה לפי המקרא, היא לא הייתה תוצאה של חטא, אף כי יש פרשנים על התנ"ך כגון הרמב"ן שסוברים, שהיא נעשתה בגלל אחד מחטאיו של אברהם אבינו על מנת לצרף ולזקק את זרעו בכור ההיתוך המצרי.

[עריכה] גלות אשור

גלות ממלכת ישראל הצפונית ועבר הירדנית בידי שלמנאסר החמישי מלך אשור ב-733 לפנה"ס, והשלמת גלות זאת בידי יורשו סרגון השני ב-722 לפנה"ס. [1]

[עריכה] גלות בבל

גלות בבל היא גלות ממלכת יהודה, שהחלה בשנת 597 לפנה"ס על ידי נבוכדנצאר והושלמה ב-586 לפנה"ס עם הגליתו של המלך צדקיהו. [2]. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, מלך פרס, ועליית עזרא והשר נחמיה ובניית ירושלים ובית המקדש מחדש.

[עריכה] גלות רומי

גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס

"יש לאֱלוֹ‏הַ‏ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות, - מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע: גרגיר זה נופל אל האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא ישאר לו רושם מוחש כלשהו ממה היה הגרגר קודם לכן. אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד. עד אשר יזדכך הגרעין ןיכשר לחול בו הענין ההוא, האלוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא."

יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר רביעי. תרגום יהודה אבן שמואל

על פי המסורת היהודית, "הגלות" הגדולה החלה בשנת 70 לספירה, עם החרבת בית המקדש השני. לפי גישה זו, המימד הדתי בחורבן הוא זה שחשוב. גישה זו נתקבעה, ועד היום צום תשעה באב הוא סמל לגלות. עם זאת, היו שהגדירו אחרת את הגלות והגאלה.

נחמן קרוכמל, מראשוני ההשכלה, משלב בספרו מורה נבוכי הזמן, את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו, של שלוש תקופות - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם, אם כי לדעתו ביהדות זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.

בן ציון דינור, המחויב לציונות המעשית, כותב בספרו ישראל בגולה אחרת: "את תקופת 'ישראל בגולה' אני מתחיל מימי כיבושה של ארץ ישראל על ידי הערבים. לא קודם" זאת מפני ש"עד אז היו תולדות ישראל בעיקר תולדות האומה היהודית היושבת בארצה" והגלות מתחילה למעשה "רק מאותו הזמן שבו חדלה ארץ ישראל להיות ארץ של יהודים, מפני שאחרים באו...".

בציונות הדתית מקובל לקבוע את סיומה של הגלות עם הקמת מדינת ישראל, 1878 שנים אחר כך, אך יש שהגדירו את העלייה הראשונה או הצהרת בלפור כסיומה. הרב קוק כינה כבר את תקופתו, ימי העלייה השלישית, כראשית צמיחת גאולתנו. יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי.

[עריכה] הגלות בחסידות

בחסידות ובקבלה, קיבל מושג הגלות משמעות דתית/נפשית מעבר למשמעות המדינית/לאומית שלו. כך למשל מתאר ר' נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן ל"ו את הגלות של בני ישראל במצרים:

כשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות, היינו במידותיהם הרעים

במשמעות זו הגלות מוגדרת כמצב של מצוקה וקושי רוחני, בניגוד לגאולה.