האביב הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חוסר בפרטים שמבהירים את מהות ומשמעות האירועים באופן בהיר ונהיר לקורא.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
למעלה שמאל: מפגינים בכיכר א-תחריר שבקהיר, בירת מצרים, הקוראים להתפטרות נשיא מצרים חוסני מובארכ.
למעלה ימין: הפגנה בתוניס בירת תוניסיה הקוראת להתפטרותו של נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי.
אמצע שמאל: מפגינים באל-ביידא, עיר בשליטת המורדים בלוב, הקוראים להפלת שלטונו של מועמר קדאפי.
אמצע ימין: מפגינים בצנעא, בירת תימן, הקוראים להתפטרותו של נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח.
למטה שמאל: מפגינים בדמשק, בירת סוריה, נגד נשיא סוריה בשאר אל-אסד.
למטה ימין: מפגינים במנאמה, בירת בחריין, הקוראים לרפורמות פוליטיות במדינה.

גל המחאות בארצות ערב בשנים 2014-2010 (מכונה גם גל המחאות בעולם הערבי ואביב העמים הערבי, ובקיצור האביב הערבי על שם אביב העמים; בערבית: الربيع العربي, תעתיק: אַ-רַבִּיעַ (א)ל-עַרַבִּי‏[1]) הוא שם שניתן לסדרה של התקוממויות, הפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010.

מהפכות ממשלתיות התרחשו בתוניסיה, במצרים (פעמיים), בתימן ובלוב, שבה המהפכה באה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. מלחמת אזרחים מתמשכת בסוריה. התקוממות אזרחית מתמשכת בבחריין. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, באלג'יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק ובעומאן. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו בג'יבוטי, בכווית, בלבנון, במאוריטניה, בערב הסעודית, בסודאן, בסומליה ובסהרה המערבית (הנמצאת תחת שליטת מרוקו ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). המחאות עוררו גל של תסיסה גם במדינות שאינן ערביות, כמו איראן, סין וחוף השנהב. הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, להתפטרות השליט או לסילוקו, לרפורמות שלטוניות שונות, לביטול תקנות חירום, להוזלת מחירי מוצרי מזון ולהענקת הטבות שונות לתושבי המדינה.

אין הסכמה בין מומחים לעולם הערבי אשר לסיבות שהובילו לפרוץ גל המחאות.[דרוש מקור] הסלוגן של המוחים הוא "העם רוצה להפיל את המשטר!" (בערבית: "الشعب يريد إسقاط النظام!", תעתיק: "א-שעב יוריד איסקאט א-ניזאם"‏[2]) והמוחים נימקו את מחאתם בטעמים מעשיים, כמו עוני, רעב ואבטלה, לצד האשמת שליטי המדינות בשחיתות, בשרירות לב, ובהפרת זכויות אדם.[דרוש מקור] רוב התופעות והבעיות התקיימו במדינות אלו משך שנים רבות, ומומחים מציגים סיבות עומק נוספות, כמו קיפאון והיעדר מוביליות חברתית, במיוחד למעמד הביניים, שלטונה של קבוצת מיעוט אתני על רוב ממוצא אתני שונה, העלייה הניכרת במחירי המזון והאנרגיה, שהחריפה מאוד את מצוקתם של עניי המדינות, יכולתם המתגברת של תושבי מדינות ערב לגשת למידע (באינטרנט וברשתות טלוויזיה), שאינו מבוקר ומצונזר על ידי שליטי המדינות, והבשלת תהליכי הפנמה של חולשת המשטרים הערביים, שראשיתם מיוחסת לתבוסת עיראק במלחמת עיראק.[דרוש מקור]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדים ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוגוסט 1983 נרצח בנינו אקינו הבן, מנהיג אופוזיציה פיליפיני, עם ירידתו מהמטוס שהחזירו מגלות בארצות הברית. מותו גרר סדרת הפגנות עממיות ענקיות במדינה תחת הכותרת "כוח העם (People Power)‏[3]" שהביאו לבסוף לבריחתו של שליט הפיליפינים פרדיננד מרקוס ב-1986. הצלחת המהפכה הפיליפינית היוותה השראה לגל ההתקוממיות ששטפו את מזרח אירופה ב-1989 והביאו לסופו של הגוש המזרחי.

הרקע למחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערביות רבות נשלטות על ידי משטרים רודניים, הנתמכות לרוב על ידי הצבא, כפי שקורה באלג'יריה או במצרים. שיעור האבטלה הגבוה מגביל את ההכנסות של חלק גדל והולך מהאוכלוסייה, שמתקשים לפרנס את עצמם. ואכן, מדדי מחירי המזון בסוף 2010 ותחילת 2011 היו הגבוהים ביותר:

  • מחיר התבואה הגבוה בהיסטוריה, פי 2.5 יותר יקר מאשר בשנת 2002;
  • מחיר הסוכר הגבוה בהיסטוריה, פי ארבעה יותר גבוה מאשר בשנת 2002;
  • מוצרי מזון אחרים חוו עליות דרמטיות פחות, אך גם היו ברמה הגבוהה ביותר שלהם אי פעם.

בנוסף, החירות המוגבלת, השחיתות שהתפשטה במיוחד ברוב המדינות הללו (כמו גם ניצול לרעה של כספי ציבור) וראשי מדינות שהם לעתים קרובות מאוד בגיל מתקדם, שאוחזים במשך עשרות שנים במושכות השלטון (המאופיין בדרך כלל בנפוטיזם וכן בעיקר בהעברת השלטון בירושה, גם אצל המשטרים הרפובליקנים) הינם כולם גורמים העלולים להרגיז את העם ולהוביל לתסיסה.

כמו כן ניתן להבחין בהקטנת תפקידה של ארצות הברית באזור בעקבות מלחמת עיראק, שמונעת ממנה אמצעים והשפעה. על רקע זה של ירידת ההשפעה האמריקאית, התעצמות דיקטטורות ומשטרים אסלאמיים בכלכלות לא מפותחות על רקע המשבר הכלכלי של 2008, וכן הצטברות העושר בידי אוליגרכיות קטנות, המהפכה התוניסאית היא רק "הביטוי המקומי של חולי קולקטיבי".

לדברי אנליסטים, החברות שקראו תיגר על משטריהן הן חסרות רגישות לאסלאם הקיצוני, או אף לאסלאם המאמין. לפיכך, הסיכון למהפכה אסלאמית כפי שהתרחש באיראן בשנת 1979 הוא נמוך במדינות כתוניסיה, מצרים ואלג'יריה. מבלי היותם חילונים, תנועת המחאה היא "חילונית", לפי מומחי האסלאם אוליבייה רוי ואלן גרש.‏[4] האחים המוסלמים, שהם עצמם מחזיקים באידאולוגיה חברתית שמרנית, אימצו במידה רבה את הדמוקרטיה על פי מודל המפלגה הטורקית האסלאמית, ה-AKP. מודל טורקי זה מוזכר תכופות על ידי מתנגדי המשטרים בתוניסיה, במרוקו, בירדן או במצרים, וכן על ידי ראש ה-AKP בטורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שתמך מיד במהפכות בתוניסיה ובמצרים,‏[5] והציג את המשטר הטורקי כמודל עבור המדינות המוסלמיות.

ההפיכה בתוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים בתוניס בינואר 2011
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)

ב-17 בדצמבר 2010 סטרה פקידה עירונית תוניסאית בשם פאידה חמדי לרוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי, ירקה עליו והחרימה את רכושו. בועזיזי שלא הצליח להתלונן על כך באוזני המושל, הצית את עצמו וכעבור 18 יום מת מפצעיו‏[6][7][8]. לאחר ההצתה המחאות הלכו וגברו כאשר סטודנטים צעירים הפגינו נגד השלטון, השחיתות והאבטלה במדינה. המחאות התרחשו בעיקר באוניברסיטאות ובמוסדות ציבור שונים. המחאות היו בעיקר נגד נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי ומדיניותו אך גם נגד מפלגת השלטון, RCD התוניסאית. ההפגנות ההמוניות הובילו לבריחתו של השליט בן עלי, 10 ימים בלבד אחרי מותו של בועזיזי.‏[9] ב-14 בינואר 2011, נמלט הנשיא בן עלי לערב הסעודית.‏[10] בעקבות עזיבתו הוכרז על מצב חירום במדינה. מחליפו של בן עלי בראשות המדינה היה מוחמד ע'אנושי, ולאחר מכן שוב החליפו בתפקיד נשיא המדינה פואד מבאזע.

השלטונות בתוניסיה הודיעו ב-3 במרץ 2011 כי בחירות לאמנה לאומית חדשה ייערכו ב-24 ביולי 2011. בבחירות ניצחה המפלגה האיסלאמית הקיצונית התוניסאית ברוב גדול.

אפקט הדומינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

██ מהפכה

██ מרידה ומלחמת אזרחים

██ התקוממות אזרחית וביצוע שינויים בהרכב הממשלה (בחריין)

██ מחאות וביצוע שינויים בהרכב הממשלה

██ מחאות בקנה מידה גדול

██ מחאות בקנה מידה קטן

██ הפגנות במדינות מחוץ לעולם הערבי שהושפעו מהמחאות

אפקט הדומינו שהביא להתפשטות המהפכה התוניסאית במדינות ערביות אחרות בא לידי ביטוי רשמי כאשר עמר מוסא, מזכיר הליגה הערבית, אמר ב-19 בינואר כי "האזרחים הערבים נמצאים במצב של כעס ותסכול חסרי תקדים".‏[11] ואכן, כעבור עשרה ימים ההתפרעויות החלו להשפיע בצורה זו או אחרת על מדינות ערביות רבות.

הצלחת המהפכה בתוניסיה הובילה ל"אביב העמים הערבי" במסגרתו התחוללה הפיכה במצרים והפגנות והפיכות משמעותיות בלוב, בחריין, סוריה ותימן. גם בארצות ערב האחרות חלו שינויים עקב לחץ הציבור. באלג'יריה הוסר "מצב החירום" הקיים במדינה מאז שנת 1992. שינויים חוקתיים במרוקו הגדילו במידת מה את כוחו של ראש הממשלה הנבחר מול המלך. בירדן החליף המלך את ראש הממשלה. נשיא סודאן עומר אל-בשיר הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות ב-2015. ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי הודיע כי לא יתמודד לכהונה שלישית. הקבינט של כווית התפטר.

לדברי חוקר במכון הצרפתי לחקר המזרח התיכון IRIS, הסיבות העיקריות למחאות היו "כוח מוגזם, נשיא בשלטון מעל שלושים שנה, דיכוי על ידי מנגנוני הביטחון, תנאים כלכליים קשים מאוד ושיעור אבטלה עצום אצל צעירים". לדבריו, הירידה בשיעורי הפריון, האוריינות הגבוהה והקשר שנוצר בין אנשים באמצעות רשתות חברתיות מקוונות באינטרנט עודדו את ההתקוממויות, לאחר שהמשטרים הרודניים התירו לעצמם לחזק את אחיזתם בשלטון לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 ומלחמת עיראק.‏[12]

לדברי העיתונאי המצרי-צרפתי אלן גרש, "ייתכן גם כי טיעון המאבק נגד ישראל עליו נשענו רוב המשטרים במזרח התיכון כדי לשמור על אחיזתם בשלטון בשם האחדות נגד האויב הציוני, כנראה כבר לא מספיק יותר".‏[13]

המרידות הושוו לעתים לאביב העמים בשנת 1848. באותו אופן שבו תיאמו ביניהם המונרכיות השמרניות באירופה כיצד לפעול נגד המהפכנים, כך נפגשו המדינות החברות בליגה הערבית בישיבת חירום ב-15 בפברואר כדי למנוע קריסה נוספת של ממשלה שלישית, שעלולה לערער לחלוטין את יציבות האזור. כדי למנוע מרידות נוספות הסכימו ביניהן הממשלות על הגברת המאמץ לפיתוח כלכלי.

מדינה ראש המדינה
(שנת עלייה לשלטון)
תחילת המחאות סוג המחאות השפעות עיקריות מספר הרוגים
Flag of Tunisia.svg  תוניסיה (1987) זין אל-עאבדין בן עלי
17 בדצמבר 2010 הצתה עצמית של מוחמד בועזיזי. מחאות המוניות ואינטנסיביות. 13 בינואר: הנשיא בן עלי מודיע שלא ירוץ לכהונה נוספת ב-2014. 14 בינואר: ראש הממשלה מודיע על פיטורי הממשלה ועריכת בחירות מחודשות בתוך שישה חודשים, הנשיא ובני משפחתו נמלטו מהמדינה.

כינונה של ממשלה חדשה ב -17 בינואר. השעיית מפלגת השלטון לשעבר ב-6 בפברואר 2011. ב-12 בפברואר נמסר כי אלפי תוניסאים נמלטו מהמדינה לאי למפדוזה ולאיחוד האירופי. באיטליה הוכרז על מצב חירום הומניטארי. כמה חודשים לאחר המהפכה מתקיימות בתוניסיה בחירות, והמפלגה האיסלאמית הקיצונית זוכה ברוב הקולות.

338‏[14]
Flag of Algeria.svg  אלג'יריה (1999) עבד אל-עזיז בוטפליקה 28 בדצמבר 2010 ארבע הצתות עצמיות. מחאות המוניות ואינטנסיביות ב-3 בפברואר נמסר על הסרת "מצב החירום" הקיים במדינה מאז שנת 1992, וב-16 בפברואר ההסרה אושרה על ידי ראש הממשלה. 8
Flag of Libya (1977-2011).svg לוב (1969) מועמר קדאפי 13 בינואר 2011 מלחמת אזרחים מלחמת אזרחים בלוב, החלטת מועמר קדאפי על הפצצת המורדים הביאה להחלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם ובעקבותה התערבות צבאית מ-19 במרץ על ידי מדינות המערב ומספר מדינות ערביות. ב-21 באוגוסט המורדים החלו לתקוף את טריפולי ותוך יומיים השתלטו על מעונו של קדאפי שלבינתיים הספיק לברוח. ב-20 באוקטובר כבשו לבסוף המורדים את מעוז קדאפי האחרון ועיר הולדתו סירת, ששם מצאו אותו והרגו אותו ובכך הסתיימה מלחמת האזרחים והסתיימה תקופת שלטונו של קדאפי בלוב. בנובמבר נתפס בנו סיף אל-אסלאם קדאפי בדרכו לגבול עם ניז'ר השכנה (ככל הנראה על ידי מדריך הדרך שבגד בו) ומוחזק על ידי מיליציה מקומית שאינה סרה למרות המועצה הזמנית של לוב. +30,000
Flag of Jordan.svg  ירדן (1999) עבדאללה השני, מלך ירדן 14 בינואר 2011 הפגנות משמעותיות הגדלת השכר. התפטרותו של ראש הממשלה סמיר ריפעי, והחלפתו במערוף אל-בח'ית ב-1 בפברואר 2011. 1
Flag of Mauritania.svg  מאוריטניה (2009) מוחמד עולד עאבדל עזיז 17 בינואר 2011 הפגנות אחדות. הצתה עצמית. 3
Flag of Oman.svg  עומאן (1970) קבוס בין סעיד אל סעיד 17 בינואר 2011 הפגנות נרחבות פיטור של שרים בממשלה. 2 - 6
Flag of Yemen.svg  תימן (1970) עלי עבדאללה סאלח
17 בינואר 2011 הפגנות המוניות. ב-12 ו-13 בפברואר דרשו אלפי מפגינים את הדחת הנשיא סאלח. בליל 17-18 פברואר נהרגו באירועים אלימים 3 מפגינים בעדן הנשיא עלי עבדאללה סאלח מודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות ב-2013 ולא יעביר את השלטון לבנו. באפריל מודיע סאלח שיתפטר בתוך חודש בתמורה להסכם חסינות משפטית על כל פשעיו הפוליטיים המואשמים נגדו. בחודש מאי שוב מסרב סאלח לחתום על ההסכם עם קבוצות אופוזיציה וממשיך לכהן כנשיא בעוד ההפגנות נמשכות. ב-5 ביוני הנשיא סלאח עוזב לערב הסעודית בעקבות פציעה מהפגזה על מסגד במתחם הנשיאות וסמכויות הנשיא מועברות לסגנו עבד אל ראב מנסור אל האדי. ב-23 בספטמבר חוזר סאלח לתימן ושב לכהן כנשיא ב-23 בנובמבר 2011 סלאח מתרצה לבסוף וחותם על יוזמת מדינות המפרץ לפרישתו והעברה מסודרת של השלטון. ב-25 בפברואר 2012 מושבע סגנו של סאלח עבד אל ראב מנסור אל האדי לנשיא החדש של תימן. +2,000‏[15]
Flag of Saudi Arabia.svg  ערב הסעודית (2005) עבדאללה, מלך ערב הסעודית 20 בינואר 2011 הצתה עצמית. 22
Flag of Lebanon.svg  לבנון (2011) נג'יב מיקאתי 24 בינואר 2011 הפגנות אחדות. הצתה עצמית. 4
Flag of Egypt.svg  מצרים (1981) חוסני מובארכ 25 בינואר 2011 2 מיליון מפגינים בכיכר א-תחריר שבקהיר, הפגנות ענק גם בערים אחרות. הצתה עצמית. מובארכ מתפטר ומעביר את השלטון לצבא. מובארכ, שני בניו ושרים בכירים לשעבר נעצרים. בית המשפט העליון מחליט על פירוק מפלגת השלטון. ב-19 בנובמבר התחדשו ההפגנות ההמוניות בכיכר א תחריר נגד המועצה הצבאית העליונה שתפסה את השלטון עם התפטרותו של מובארק, במהלכן נהרגו 4 אזרחים מצריים מאש כוחות הביטחון, עילת התחדשות גל המחאות היא סעיף בחוקה המצרית לקראת הבחירות לפרלמנט (שהיו מיועדות להתקיים ב-28 לחודש) המשאירה בידי המועצה הצבאית העליונה סמכויות נרחבות, למורת רוחם של אזרחי מצרים. יצויין כי מפלגת האחים המוסלמים אינה עומדת 'רשמית' מאחורי גל המחאות, כפי שהבהירה בהודעה לתקשורת בתחילת המהומות. בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2012 נבחר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. שנה לאחר השבעתו, ביולי 2013 הודח מורסי בהפיכה. 846
Flag of Syria.svg  סוריה (2000) בשאר אל-אסד
26 בינואר 2011 (הפגנות גדולות התחילו בחודש מרץ) מלחמת אזרחים בשאר אסד מבטיח רפורמות חוקתיות, התפטרות הממשלה, ביטול חוקי החירום במדינה. השעייה של סוריה מהליגה הערבית בעקבות הדיכוי האלים של ההפגנות וכינון סנקציות כלכליות על המשטר הסורי על ידי מדינות ערב, האיחוד האירופי, ארצות הברית וקנדה. אסד מסכים להכניס משקיפים מהליגה הערבית למדינה שיפקחו על דיכוי המהומות. המהומות גררו את סוריה למצב של מלחמת האזרחים בסוריה.

+120,000

Flag of Morocco.svg  מרוקו (1999) מוחמד השישי (מלך מרוקו), (2007) עבאס אל פאסי (ראש הממשלה) 30 בינואר 2011 קריאה להפגנה ב-20 בפברואר, המפגינים הודיעו שאינם מתכוונים לתבוע את התפטרות הממשלה, אך קראו לרפורמות פוליטיות. המלך מוחמד השישי מודיע שבחירות לרפורמות בחוקה יתבצעו ב-1 ביולי. לאחר הבחירות מתקיימות בחירות לפרלמנט במרוקו, והמפלגה האיסלאמית המרוקאית זוכה ברוב הקולות, בדומה לתוצאות הבחירות בתוניסיה. 6
Flag of Sudan.svg  סודאן (1993) עומאר אל באשיר
30 בינואר 2011 הפגנות אחדות הנשיא עומר אל-בשיר מודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות ב-2015. 14
Flag of Djibouti.svg  ג'יבוטי (1999) איסמאעיל עומאר גואלה 1 בפברואר 2011 הפגנות אחדות 2
Flag of Bahrain.svg  בחריין (2002) חמד בן עיסא אל ח'ליפה 4 בפברואר 2011 הפגנות נרחבות. ב-14 בפברואר נהרג מפגין במהלך הפגנות "יום הזעם". הצבא התערב בליל 16 - 17 פברואר, שני מפגינים נהרגו. 47 נהרגו במהלך דיכוי המחאות במנאמה ב-17 בפברואר. מלך בחריין חילק 1,000 דינר בחרייני (כ-2,000 יורו) לכל משפחה. 110
Flag of Iraq.svg  עיראק (2005) ג'לאל טאלבאני (נשיא עיראק), (2006) נורי אל-מאלכי (ראש הממשלה) 10 בפברואר 2011 הפגנות אחדות ראש הממשלה נורי אל-מאלכי מודיע כי לא יתמודד לכהונה שלישית. 35
Flag of Somalia.svg  סומליה (2009) שאריף אחמד 13 בפברואר 2011 הפגנות אחדות. 0
Flag of Kuwait.svg  כווית (2006) סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח (אמיר כווית), (2009) נאסר אל מוחמד אל סבאח (ראש הממשלה) 18 בפברואר 2011 הפגנות אחדות אמיר כווית חילק לתושביו מנות מזון וכ-4,000$. התפטרות של הקבינט הממשלתי. 0
Flag of Iran.svg  איראן (2005) מחמוד אחמדינז'אד
, (1989) עלי חמנאי
14 בפברואר 2011 הפגנות בטהראן. האירועים בעולם הערבי עוררו את האופוזציה האיראינית לארגון מחאות נגד המשטר ב-14 בפברואר. אירועי מחאה נוספים התקיימו ב-16 וב-20 בפברואר. מעצרם של מנהיגי האופוזיציה. 20
Flag of the Sahrawi Arab Democratic Republic.svg  סהרה המערבית
(טריטוריה שאינה מוכרת על ידי האו"ם)
(1976) נשלטת על ידי מרוקו
20 בפברואר 2011 הפגנות משמעותיות נגד ממשלת מרוקו. ארגון מחנה של 25,000 אנשים בלעיון, במחאה על המחירים הגבוהים, העוני האבטלה והאפליה נגד הסראוים. הממשל פינה את המחנה, שניים נהרגו ומאות נפצעו. 25

ההפיכות במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)
מאות אלפים של תושבים מצריים חגגו בכיכר א-תחריר לאחר ההודעה על התפטרות הנשיא חוסני מובארק

ב-25 בינואר 2011 החלו מחאות ענק במצרים, ובמיוחד בכיכר א-תחריר, הכיכר המרכזית בעיר הבירה קהיר. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו כנגד משטרו של הנשיא חוסני מובארכ וקראו להדחתו, על רקע העוני המתמשך במדינה, השחיתות והפגיעה בחופש הביטוי.

תחילה, הודיע מובארכ שאינו יכול להתפטר מתפקידו כנשיא, משום שאם יתפטר האסלאם הקיצוני ישתלט על המדינה. לאחר עוד הפגנות גדולות נגדו, הודיע מובארכ כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות הבאות ולא יעביר את השלטון לבניו. לאחר מכן מינה מובארכ את עומר סולימאן לסגנו. מובארכ הורה גם לשחרר אסירים פוליטיים מבתי הכלא במדינה, אך למרות כל מאמציו ההפגנות נמשכו.

לאחר 18 ימים של מחאות בלתי פוסקות שהחלו ב-25 בינואר, למרות הדחת הממשלה על ידי הנשיא מובארכ והודעותיו כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מספר חודשים, אולץ מובארכ ב-11 בפברואר להתפטר מתפקידו ולהעביר את השלטון לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים. מספר שבועות לאחר מכן נעצרו מובארכ ושני בניו, כמו גם שרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת, בחשד למעשי שחיתות, ובית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון. מאז נמצאת מצרים תחת שלטון צבאי, ומתקיימות הפגנות נוספות של מפגינים נגד המועצה הצבאית העליונה במצרים, הטוענים כי המועצה לא פועלת לדמוקרטיה. בשלהי 2011 וב-2012 התקיימו בחירות לפרלמנט ובחירות לנשיאות.

ההפיכה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)

ב-30 ביוני פרץ גל מהומות במצרים שבמהלכו יצאו מיליוני מצרים לרחובות, ובסופו של דבר גרם להדחתו של מורסי מהשלטון בידי הצבא כעבור 3 וחצי ימים בלבד של הפגנות. למחרת ההדחה, ב-4 ביולי, הושבע עדלי מנסור כנשיא זמני עד הבחירות שיתקיימו בתחילת 2014. בחודשים שלאחר מכן נהרגו מאות אנשים במהומות בין האחים המוסלמים לבין הצבא.

ההתקוממות ומלחמת האזרחים בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל לוב לשעבר ששימש את ממלכת לוב, הממלכה ששלטה בלוב לפני המהפכה של קדאפי. מפגינים רבים משתמשים בו כדגל של אופוזיציה
מצעד תמיכה של מצריים להתקוממות בלוב נגד קדאפי
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ההתקוממות בלוב (2011), החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם, התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)

ב-15 בפברואר 2011 החלו בלוב הפגנות רחבות היקף, בעיקר בעיר בנגאזי, ולאחר מכן גם בערים אחרות. ההפגנות שהפכו במהירות להתקוממות עממית, בהשתתפות רוב בני השבטים השונים שבמדינה, אירעו במחאה על האבטלה וחוסר הפיתוח הכלכלי במדינה והופנו בעיקר נגד השלטון הדיקטטורי של מועמר קדאפי, במטרה להדיח אותו מהשלטון. המתקוממים והמורדים הצליחו לכבוש מספר ערים חשובות ולהשתלט על אזורים נרחבים של המדינה. במהלך ההפגנות והקרבות נהרגו מאות אזרחים ואלפים נפצעו. ב-22 בפברואר הודיעו כלי התקשורת המערביים כי המורדים שולטים בחלק מהערים בלוב וקבעו את בסיסם בבנגאזי, בעוד קדאפי התבצר בעיר הבירה טריפולי, בה מתגוררים רוב בני שבטו, ולפיכך שליטתו בעיר זו לא עורערה.

ההתקוממות הפכה למלחמת אזרחים שהתנהלה בין המורדים לכוחותיו ותומכיו של קדאפי וגבתה מעל 6,000 הרוגים, רובם מצד המורדים. המורדים הקימו את הגוף שנקרא מועצת המעבר הלאומית בבנגאזי, שהפכה להנהגה הרשמית של המורדים ומדינות רבות אף הכירו בה כמייצגת את המדינה. צרפת הייתה הראשונה שהכירה במועצה הלאומית כמייצגת את העם הלובי, ב-10 במרץ 2011.

במהלך ההתקוממות בלוב גינו מדינות העולם ובראשם ארצות הברית, צרפת ובריטניה את שלטונו של קדאפי, וב-17 במרץ החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על אכיפה בכל אמצעי של אזור אסור לטיסה בלוב במסגרת החלטה 1973. ב-18 במרץ פתחו מדינות נאט"ו בתקיפה צבאית בינלאומית נגד שלטון קדאפי, שמטרתה המוצהרת הייתה אכיפת החלטה 1973 של מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה בלוב. ההתערבות הצבאית בלוב היא הרחבה ביותר שיזמו מדינות המערב מאז מלחמת עיראק.

יום לאחר מכן נשלחו מטוסי קרב צרפתיים לשמיים של לוב, כמו כן נשלחו אוניות מלחמה של ארצות הברית, בריטניה וקנדה ששיגרו טילי טומהוק באזורים בלוב שבשליטת קדאפי, בעיקר בטריפולי ובכך החלה למעשה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011) (מכונה בשמות מבצעים שונים בכל מדינה שמתקיפה בלוב אך השם הניכר ביותר הוא השם האמריקאי למבצע "מבצע שחר האודיסאה"). צרפת היא מובילת ההתערבות הצבאית של המערב בלוב, ולא ארצות הברית שהובילה במשך השנים כמעט את כל ההתערבויות הצבאיות של המערב במדינות זרות ועוינות. בזכות התמיכה של נאט"ו ומדינות אחרות במורדים בלוב, הצליחו המורדים להשתלט על הערים בורייקה, אג'דבייה, מיסראתה ועוד.

ב-21 באוגוסט, לאחר שהצליחו להשתלט על העיר א-זאוויה, נכנסו כוחות המורדים למעוז קדאפי טריפולי מכל הכיוונים והתקדמו למבצרו בעיר באב אל-עזיזיה, אך לא מצאו את השליט המודח. לאחר כיבוש טריפולי נשארו מעט מאוד ערים בשליטת קדאפי ותומכיו, החשובה מביניהם היא העיר סירת, עיר הולדתו של קדאפי. כמו כן הגיעו דיווחים שונים שכמה מבני משפחתו של קדאפי ותומכיו ברחו למדינות השכנות אלג'יריה וניז'ר. ב-20 באוקטובר 2011 כבשו המורדים את סירת, מעוזו האחרון של קדאפי, שם מצאו את מועמר קדאפי והרגו אותו. 3 ימים לאחר מכן נערך טקס חגיגי בבנגאזי שסימל את סוף המלחמה וסופו של עידן קדאפי בלוב.

מלחמת האזרחים בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה
מפגינים סוריים בדמשק ב-8 באפריל

הפגנות שהחלו בינואר 2011, כמחאות בקנה מידה קטן יחסית, התגברו להפגנות רחבות היקף, וזאת בין השאר, כחלק מאפקט הדומינו ומן הרוח הגבית של הצלחת גלי מחאות אחרים בעולם הערבי, ובמיוחד ההתקוממות ומלחמת האזרחים בלוב. התקיפה הצבאית הבינלאומית המשולבת בלוב, של ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ואף מספר מדינות ערביות, עוררה תקווה אצל המתקוממים, כי אולי יזכו לתמיכה אקטיבית של מדינות המערב, בהפסקת הדיכוי האלים של ההפגנות על ידי השלטון בסוריה.

ההפגנות המשמעותיות החלו במרץ בעיר דרעא, כשהמפגינים קראו לביטול חוקי החירום במדינה ולהתפטרותו של הנשיא אסד. המפגינים נורו על ידי כוחות הצבא, וכמאה נהרגו. ימי הזעם בסוריה הביאו להתפשטות המחאות לערים אחרות כגון דמשק, בניאס, לטקיה, חאלב, חומס ועוד. אסד הורה לצבא לירות על המפגינים. כמו כן אחיו של בשאר, מאהר אל-אסד, לוקח חלק פעיל בניהול טבח המפגינים על ידי הצבא.

בניגוד ליחסן של מדינות המערב כלפי קדאפי ומובארכ, הרי שגינוי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, והדיכוי האלים של ההפגנות בידי שלטונו הדיקטטורי, בוצע תחילה בשפה רפה, ואף ללא הטלת סנקציות כלכליות משמעותיות אישיות נגדו. אחת ממטרות המחאות, ביטול חוקי החירום בסוריה, הושגה לכאורה, בסופו של דבר. למרות זאת, ההפגנות נמשכו, וכך גם הדיכוי האלים על ידי כוחות חמושים מטעם השלטון אשר ירו בנשק חם לעבר המפגינים, הרגו מאות מהם ופצעו אלפים. כמו כן, המשיכו כוחות הביטחון לבצע מעצרים המוניים.

בחודש יוני אירע פיצוץ בבניין צבאי בצפון סוריה, ו-120 חיילים נהרגו בפיצוץ. הממשלה הסורית האשימה את המפגינים בפיצוץ, ולאחר מכן נשלח כוח צבאי גדול לצפון סוריה, שפורש ע"פ רבים, כתכנון מעשה נקמה לפיצוץ שיעשה על ידי הרג אזרחים. אלפי תושבים בצפון המדינה ברחו לטורקיה השכנה, שהסכימה לפתוח את שעריה. בעקבות ההפגנות והטבח מתכננים חברי מועצת הביטחון, ובראשם צרפת ובריטניה, לגנות את משטרו של אסד ואף לבצע תקיפה צבאית במדינה, אך קיים חשש כי סין ורוסיה, חברות בכירות במועצת הביטחון וידידות גדולות של סוריה, יטילו וטו על החלטה כזאת, כפי שעשו באוקטובר. בנובמבר החליטה הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה בליגה, בדומה לצעד שננקט בזמנו כלפי לוב תחת שלטון מועמר קדאפי, בטרם החליטה מועצת הביטחון על ביצוע הפעולות הצבאיות כנגדה. ב-24 בנובמבר פורסם כי הסכימה להכנסת פקחים של הליגה הערבית עם סמכויות מורחבות, דבר שהתנגדה לו עד אז.

נכון לשנת 2014, במלחמת האזרחים נהרגו מעל למאה אלף אזרחים סוריים, ומיליונים הפכו לפליטים.

ההפיכה בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה בתימן (2011)
מפגינים תימניים ב-15 בפברואר

ב-3 בפברואר 2011, 20,000 איש מפגינים בצנעא, בירת תימן, ונשיא תימן עלי עבדאללה סאלח, אשר שלט במשך 35 שנים הודיע כי הוא לא יבקש להאריך את כהונתו בשנת 2013 ולא יעביר את השלטון לבנו. ב-10 במרץ 2011 הודיע נשיא סאלח על רפורמות במדינה, קיום בחירות דמוקרטיות בתחילת 2012, והעברת קבלת ההחלטות לממשלה שתיבחר על ידי הפרלמנט.

בחודש אפריל הודיע הנשיא סאלח כי יתפטר מהנשיאות בעוד כחודש, בתמורה לחסינות משפטית מצד בתי הדין העליונים במדינה. בחודש מאי חתם על הסכם עם האופוזיציה התימנית, המאשרת את התפטרותו מהנשיאות בעוד חודש ימים, אך סאלח רצה להישאר בשלטון, ולכן ב-22 במאי חזר בו מההחלטה לפרוש, והמפגינים המשיכו למחות נגדו. בימים האחרונים של חודש מאי, פרצה למעשה מלחמת אזרחים במדינה, כאשר מאות טרוריסטים ופעילים מוסלמים סוניים קיצוניים מארגון הטרור אל-קאעידה, כבשו את העיר זינג'יבר וחיל האוויר של צבא תימן הפציץ את עמדותיהם מן האוויר.‏[16] כמו כן, שר ההגנה של תימן הודיע על התפטרותו והצטרפותו לכוחות המורדים, תוך מתן נאום טלוויזיוני, שבו קרא לכל המשרתים בכוחות המזוינים של תימן, "לפעול לפי צו מצפונם", לערוק ולתמוך במתקוממים נגד שלטון הנשיא. בכיכר המרכזית של העיר תעיז, אחד ממוקדי ההפגנות העיקריים נגד הנשיא, הקימו המפגינים מחנה אוהלים אך חיילי המשמר הרפובליקני בצירוף טנקים, הגיעו למקום לדיכוי המחאות, וככל הנראה נהרגו כ-20 בני אדם כתוצאה מירי של כוחות הצבא ויידויי בקבוקי התבערה והאבנים מצד המפגינים. מתחילת ההפגנות בתימן, מעריכים ארגוני זכויות אדם, כי נהרגו כ-300 בני אדם בכל רחבי המדינה.‏[17] ב-3 ביוני נפצע נשיא תימן במתקפת פגזים על ארמונו, יחד עם יושב ראש הפרלמנט שנפצע אנוש וראש הממשלה שנפגע אף הוא. ארבעה משומרי ראשו של הנשיא נהרגו במתקפה, והנשיא עלי עבדאללה סאלח נלקח ערב הסעודית למתן טיפול רפואי ושם נותח בהצלחה. ב-23 בספטמבר, כ-3 חודשים מאז שנפצע, חוזר סאלח מסעודיה לארצו וממשיך לכהן כנשיא תימן, בעוד שההפגנות נגדו ממשיכות.‏[18] לאחר חזרתו, מודיע סאלח כי מתכוון להתפטר. ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגנו אל האדי. תוך שלושה חודשים, יתקיימו בחירות בתימן לתפקיד הנשיא, שבהן לא יתמודד סאלח אך ההסכם העניק לו ולמקורביו חסינות מפני העמדה לדין. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אמר: "ארצות הברית מברכת על החלטת הנשיא להעביר מיד את סמכויותיו לסגנו. זה צעד חשוב לעם התימני, שמגיעה לו ההזדמנות לקבוע את עתידו".‏[19].

ב-25 בפברואר 2012 הושבע סגן הנשיא של סאלח עבד אל ראב מנסור אל האדי לנשיא תימן החדש‏[20].

הפגנות במדינות ערב נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגנות בבחריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפגנות בבחריין (2011)

הפגנות ענק בבחריין כנגד משטר המונרכיה במדינת האי, בעיקר בבירה מנאמה. ב-18 בפברואר, חמד בן עיסא אל ח'ליפה נתן פקודה לחייליו לירות ירי חי אל עבר המפגינים. כמו כן המלך הבחרייני בן עיסא ביקש סיוע מערב הסעודית לכוח צבאי שיעזור להשתלט על נסיון מרד של האוכלוסייה השיעית המונה כ-90% מאוכלוסיית הממלכה כדי להפיל את משטרו של המלך חמד בן עיסא אל ח'ליפה בסיוע איראני. רוב ההפגנות הגדולות במדינה מתרחשות בכיכר הפנינה בבחריין, ולכן בבוקר 18 במרץ 2011 הורה המלך להפיל את אנדרטת הפנינה כדי שלא יוכלו להפגין שם.

ההפגנות באלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפגנות באלג'יריה (2011)
הפגנות באלג'יר, 7 בינואר

הפגנות ענק התחוללו באלג'יריה מ-28 בדצמבר שנת 2011 בערים אלג'יר ובג'יאה; הצתות עצמיות שלאזרחים; מפלגת RCD האלג'ירית (Rally for Culture and Democracy תירגום: כנס לתרבות ודמוקרטיה) אירגנה הפגנות רבות במדינה. בתחילת חודש פברואר הודיע נשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בוטפליקה כי חוקי החירום, שחלו על המדינה משנת 1988, בוטלו עקב ההפגנות, ובכך המטרה המרכזית של המפגינים הושגה.

ההפגנות בירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפגנות בירדן (2011)

לאחר ההפיכה במצרים וכמה מחאות מזעריות במדינתו, חשש המלך עבדאללה השני, מלך ירדן, שהוא "הבא בתור" ליפול, ולכן מיהר לפטר את הממשלה שלו ובראשה סמיר ריפאעי ולהחליפה בממשלה חדשה כשבראשה מערוף אל-בח'ית, ולאחר מכן דרש עבדאללה רפורמות מהממשלה החדשה. למרות מאמציו של המלך עבדאללה מחאות התרחשו בירדן, בעיקר בחודש מרץ, כנגד האבטלה והמצב הכלכלי במדינה.

ההפגנות במרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפגנות במרוקו (2011)
אלפי מפגינים בקזבלנקה, מרוקו

בהשראת הצלחות המפגינים בתוניסיה ובמצרים, לפחות ארבעה תושבי מרוקו הציתו עצמם ונשרפו למוות, ב-30 בינואר 2011, בהפגנת מחאה שנערכה בטנג'יר. ממשלת מרוקו והמשפחה המלכותית החלו לחשוש שהפגנות משמעותיות יתחוללו גם בארצם. הרשויות במרוקו ורשתות החדשות המרוקאיות, דיווחו שכמה קבוצות של צעירים, הודיעו בפייסבוק, שהן מתכננות לארגן הפגנת מחאה אנטי-ממשלתית בסגנון ההפגנות שנערכו במצרים, ב-20 בפברואר. החשד התמשש כאשר ב-20 בפברואר אלפי מפגינים מרוקאיים התאספו בעיר הבירה רבאט, ודרשו שהמלך מוחמד השישי יוותר על חלק מסמכויותיו. המפגינים צעקו "די עם האוטוקרטיה" ו"התושבים רוצים לשנות את החוקה". המפגינים התקדמו לעבר בניין הפרלמנט, והמשטרה לא ניסתה לעצור בעדם, אולם שר האוצר המרוקאי, צלאח-א-דין מזואר, אמר שתושבים לא צריכים להצטרף למחאה. הפגנה נפרדת התרחשה בקזבלנקה, ואחרת תוכננה להתקיים בעיר מרקש. מעשי ביזה התרחשו בערים טנג'יר, מרקש, אל הוקמה, צ'פצ'אואן, לרצ'ה, קסר אל-כביר, פס, גואלמים, תטואן וספרו.

ב-10 במרץ, הודיע מלך מרוקו, מוחמד השישי, על הקמת ועדה שתבחן את החוקה במדינה, ותגיש את מסקנותיה עד חודש יוני, 2011. מסקנותיה של הוועדה יכללו הרחבה של סמכויות הרשות השופטת, הרחבת כוחן של מפלגות פוליטיות, וכן מתן סמכויות נוספות לרשויות מקומיות.

ביוני נשא המלך מוחמד נאום בפני עמו בו הודיע כי יפעל לשינויים בחוקה ולרפורמות דמוקרטיות במרוקו. ב-2 ביולי אישרו אזרחי מרוקו במשאל עם ברוב גדול שינויים בחוקה לפיהם הועברו סמכויות מהמלך לידי הממשלה.‏[21]

בנובמבר התקיימו בחירות ראשונות לפרלמנט במרוקו, והמפלגה האיסלאמית הקיצונית זכתה ברוב הקולות. מלך מרוקו הודיע כי מוכן להצטרף לקואליציה בראשות המפלגה.

הפגנות פחות משמעותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בפברואר מאות לבנונים הפגינו בעיר הבירה ביירות נגד השיטה הפוליטית בלבנון המערבת דת עם ממשל וכנגד חלוקת המשרות הפוליטות ע"פ עדות, וקראו לרפורמות. ב-13 במרץ עשרות אלפי צעירים קראו לפירוק הנשק של חזבאללה בביירות ולהתנגד לעליונותו של נשק החזבאללה ששולט על אורח החיים הפוליטי בדרום לבנון וניסיונותיו לפרק את בתי הדין והמשפט במדינה. עיקר ההפגנות הן נגד נג'יב מיקאתי שתומך בחזבאללה ונבחר להרכיב ממשלה לאחר שסעד חרירי כשל.

ביוני התרחשו הפגנות בטריפולי שבלבנון בעקבות ההפגנות בסוריה. הצבא ירה על המפגינים ו-3 אנשים נהרגו.

עומאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים מציתים מרכול בעומאן ב-28 בפברואר

המחאות בעומאן החלו כאשר ב-17 בינואר 2011, 200 מפגינים צעדו בעיר הבירה מאסקט ודרשו העלאה בשכר והוזלה במחירי המחייה בעומאן. ההפגנות הפתיעו את כלי התקשורת בעולם כשחשבו כי המדינה, שמצבה הכלכלי איתן הודות לרווחי הנפט, יציבה מבחינה פוליטית.

ג'יבוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחאות בג'יבוטי החלו כאשר ב-3 בפברואר 300 איש הפגינו בעיר הבירה בדרישה שהנשיא איסמאעיל עומאר גואלה לא יתמודד לעוד משרה ושיינתן יותר חירות ויפונה מקום לרפורמות פוליטיות וסוציאליות. המחאות התעצמו במהירות להפגנות של אלפים שהצהירו כי לא יוותרו עד שדרישותיהם ייענו. המחאות גברו לעימותים עם המשטרה ורבים נעצרו, נפצעו ונהרגו. ב-19 וב-24 בפברואר נעצרו מנהיגי ההפגנות ומנהיגי האופוזיציה חששו כי ההפגנות איבדו את המומנטום. ההפגנה האחרונה תוכננה להתקיים ב-11 במרץ, אך כוחות ביטחון מנעו את המחאה ועצרו 4 מנהיגי אופוזיציה, ומחאות והפגנות לא מתרחשות או מתוכננות מאז.

עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי למנוע מחאות הודיע ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי כי לא יתמודד לכהונה שלישית בשנת 2014, אך מחאות גדולות התרחשו לאחר מכן, בעיקר בערים בגדד, כרבלא ומוסול.

ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב הסעודית מאות הפגינו נגד האבטלה הגואה בעיר ג'דה, והחל מצע ברשת לשינויים משמעותיים בפוליטיקה ובכלכלה במדינה. ב-5 בפברואר ארבעים נשים הפגינו לשחרור אסירים שנכלאו בלי משפט. מחאות של כמה מאות אנשים כמה פעמים בסוף חודש פברואר ובתחילת חודש מרץ, בעיקר בקטיף (ערב הסעודית). ב-10 במרץ 3 מפגינים נפגעו מירי בקטיף. כוח משטרה משמעותי שנכח בעיר הבירה ריאד ובג'דה מנע מחאות שתוכננו להתקיים ב-11 במרץ, אך למרות זאת מחאות התרחשו נגד כליאת אסירים ללא משפט. בעקבות ההתערבות הצבאית של ערב הסעודית במחאות בבחריין, שסייעו למלך בחריין לשלוט על המחאות, הפגינו תושבי ערב הסעודית נגד ההתערבות וליציאת הכוחות של ערב הסעודית מבחריין.

מאוריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאוריטניה מפגין הצית את עצמו ליד הארמון הנשיאותי ב-17 בינואר כמהלך אופוזיציה נגד המדיניות של נשיא מאוריטניה מוחמד עולד עאבדל עזיז. בשבוע שלאחר מכן מאות הפגינו ברחובות עיר הבירה נואקשוט.

כווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכווית, אמיר כווית סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח חילק לכל תושביו (כ-3 מיליון איש[דרוש מקור]) מנות מזון וכ-$4,000 כדי למנוע מחאות נגדו. האמיר הצהיר כי החלוקה היא לכבוד 20 שנים של עצמאות לאחר פלישת עיראק בידי סדאם חוסיין למדינה ולכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה. למרות זאת, עשרות צעירים הפגינו בכווית ב-19 בפברואר, וקבוצות אופוזיציה קראו להפגנות ב-8 במרץ, אך הן לא התרחשו בפועל.

סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסודאן התנהלו הפגנות ב-30 בינואר 2011, וב-1 בפברואר, במהלכן קראו מאות להתפטרות נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, בטענה שכאשר יתרחש הפיצול של המדינה, לא יכהן עוד כנשיא. לאחר מכן, ב-21 בפברואר, הודיע אל-בשיר, כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות שמתוכננות להתקיים ב-2015 בסודאן.

דרום סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום סודאן נהרגו ב-29 באוקטובר 2011 15 אנשים ונפצעו 20 בתקיפה של כוחות מורדים נגד השלטון החדש במדינה. מאז הכריזה דרום סודאן על עצמאותה בחודש יולי 2011, גבר גל האלימות במדינה ומנהיגים באפריקה הביעו תקווה כי שליחת כוחות זרים לאזור תביא להרגעת הרוחות‏[22]

ניגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 2011 נהרגו 61 אנשים במתקפות אסלאמיות‏[23]

נשיא ניגריה, גודלאק ג'ונתן הכריז ב-31 בדצמבר 2011 על מצב חירום בצפון המדינה, בעקבות מהומות של מפגינים איסלמים, במסגרתה ייסגרו חלק ממעברי הגבול במדינה. "הסגירה הזמנית של הגבולות הוא צעד ביניים שנועד להתמודד עם האתגרים הביטחוניים", אמר ג'ונתן, בהתייחסו למתקפת הטרור שאירעה בחלקים נרחבים במדינה‏[24]

פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא הפקיסטני אסיף עלי זרדרי עזב את ארצו לדובאי לביקור בן יום, כך דיווחה הטלוויזיה המקומית. זאת על רקע מתח בעקבות מזכר המבקש את עזרת ארצות הברית במניעת הפיכה על ידי הצבא הפקיסטני‏[25]

הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילי פת"ח הקימו קבוצת פייסבוק שנועדה לארגן התקוממות עממית נגד שלטון החמאס ברצועת עזה, במטרה להפיל את ממשלת אסמאעיל הניה. ההפגנות, שזכו לשם "מהפכת הכבוד שאין להם", תוכננו להתקיים מיד לאחר תפילות יום שישי 11 בפברואר, בערים עזה, רפיח, וח'אן יונס, ובמחנות הפליטים במרכז רצועת עזה. בכרוזים שהפיצו מתכנני ההפגנות נכתב: "אנו לוקחים השראה מהמהפכות במצרים ובתוניסיה, ממפגינים שניהלו מערכה למען החופש שלהם".‏[26]

ב-31 בינואר פיזרו בכוח שוטרים של החמאס הפגנה קטנה בעזה לאות הזדהות עם המפגינים במצרים. 6 מפגינות נעצרו ו-20 אחרות עוכבו לחקירה.‏[27]

השפעת "גל המחאות" על מדינות שאינן ערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשראת האירועים בארצות ערב התפתחו מחאות נרחבות גם בישראל (מחאת האוהלים), בספרד[28], ביוון[29] ובממלכה המאוחדת (גם הפגנות‏[30] וגם מהומות). מחאות נרשמו גם בסין[31] ובאיראן אך כולן דוכאו מייד בידי השלטונות. מחאות בהיקפים קטנים יותר נרשמו בעשרות מדינות נוספות. לפי רשימה אחת‏[32], המדינות שהושפעו מהאירועים הן:

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפגנות באיראן (2011)

ב-11 בפברואר 2011 צויין באיראן יום השנה ה-32 למהפכה האיראנית. באותו יום קראו מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, מנהיגים באופוזיציה האיראנית, לעם האיראני להפגין בטהראן כנגד השלטון. מוסאווי וכרובי הושמו במעצר בית, ובפרלמנט עלו קריאות להוציאם להורג. ב-14 בפברואר הגיעו עשרות אלפי מפגינים לכיכר אזאדי, הכיכר המרכזית בטהראן, וכוחות הביטחון ניסו לעצור אותם מלהצטופף שם. מפגין אחד נהרג ומספר מפגינים נפצעו. הפגנות היו גם בערים שיראז, אספהאן ומשהד.‏[34]

ב-20 בפברואר התחדשו המהומות, ונהרגו שני מפגינים. בנסיון למנוע מהידיעות להגיע לתקשורת העולמית, חסמו השלטונות אתרי אינטרנט רבים מהרגיל, רשת הטלפונים הניידים נותקה במרכז טהראן, ונחסמה כניסת שיחות טלפון מחוץ לאיראן.‏[35] על פי הדיווחים, המחסום העיקרי לפריצת דרך כלשהי במחאות הם משמרות המהפכה האסלאמית, שנאמנים למהפכה האיראנית ולשלטון האייתולה.

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בפברואר פירסמו מנהיגי אופוזיציה בסין קריאה באינטרנט לערוך הפגנות מחאה ב-13 ערים ברחבי המדינה בקריאה לכונן משטר דמוקרטי. בתגובה עצרו השלטונות כ-100 אנשי אופוזיציה, חסמו את האפשרות לחפש באינטרנט מילים בעלות אופי מהפכני ואת האפשרות לפרסמן ברשתות חברתיות, וניתקו את שרות ה-SMS.‏[36] ב-14 במרץ 2011 פעילי אופוזיציה של הליגה הדמוקרטית של סין הפגינו בהונג קונג מול בניין הממשלה ובעבר בית השלטון הבריטי בהונג קונג במחאה לכונן מהפכת יסמין גם בסין, בהשראת סדרת ההפיכות בעולם הערבי. ההפגנות דוכאו ביד קשה בידי משטרת סין.


קווים משותפים למחאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלק גדול מהמחאות הציבוריות ברחבי העולם ישנם מאפיינים משותפים. במקרים רבים הן מייצגות מצוקות כלכליות, אשר באירופה קשורות למשבר האירו[37] ובארצות אחרות לבעיות כלכליות מקומיות. המחאות הן לרוב "בשם העם", והן דורשות מעורבות גדולה יותר של "הציבור" בנהול ענייניו המדיניים והכלכליים. בארצות ערב ובמדינות בלתי-דמוקרטיות התביעה היא לדמוקרטיזציה, ובארצות דמוקרטיות הדרישה היא לשקיפות, ביזור כוח כלכלי, ושלטון ייצוגי יותר.

מחאת הדיור בישראל פועלת למען דמוקרטיה ישירה ו"חכמת ההמונים". כך נפתח אתר בשם "שיתוף הציבור במאבק לצדק חברתי" בו נאמר כי "תנועת המחאה פותחת ערוץ ישיר לעם ומאפשרת לכל אזרח להניח הצעות שישנו את ההתנהלות החברתית-כלכלית של המדינה. הצעות שיזכו לתמיכה גדולה יועברו לצוות המומחים שיחווה עליה את דעתו ומשם למנהיגות שתשלב אותם במסמך העקרונות."‏[38]

המפגינים בספרד דוחים את הדמוקרטיה הייצוגית (אשר הם מכנים בשם קלפטו-פלוטוקרטיה, שלטון הגנבים העשירים) וקוראים לדמוקרטיה השתתפותית עממית המבוססת על אספות הפתוחות לכל מי שרוצה להשתתף, ועל קבלת החלטות בקונצנזוס‏[28].

גם המפגינים ביוון מאשימים את חברי הפרלמנט שהם "גנבים"‏[39], ובכך מביעים דרישה למערכת פוליטית שקופה יותר, ייצוגית יותר ופחות ניתנת להשפעה בידי כוחות כלכליים חזקים.

הבלשן והפעיל הפוליטי נועם חומסקי כתב במרץ 2011 כי מאבק האיגודים המקצועיים בוויסקונסין קשור קשר הדוק למאבק המצרי נגד חוסני מובארק, שכן בשני המקרים מדובר במאבק למען זכויות עובדים ודמוקרטיה‏[40]. בהמשך הוא מסביר את הצורך להיאבק בהשתלטות האחוזון העליון על הכלכלה, ומסיים באמירה כי בדרכים שונות, גורל הדמוקרטיה נמצא על כף המאזניים במדיסון שבוויסקונסין לא פחות מאשר בכיכר תחריר.

תגובות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואכול כרמאן, פעילה דמוקרטית תימנית שזכתה בפרס נובל לשלום בעקבות תרומתה בהפגנות בתימן

למרות הסמיכות הגאוגרפית של ישראל למוקדי המהומות, ישראל נמנעה מלתמוך בפירוש בצד כל שהוא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר במהלך המהומות, שבעקבות הטלטלה בימים אלו בעולם הערבי, חשוב עוד יותר שבכל הסדר עתידי תהיה נוכחות ישראלית לכל אורך בקעת הירדן.‏[41] בעת ביקורה של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל שוחחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכינה את ישראל כ"אי של יציבות במזרח התיכון הסוער" בקשר לגל המחאות בארצות ערב. בריאיון שהעניק באפריל לרשת החדשות הצרפתית AFP הזהיר נתניהו מפני השתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על השלטון במדינות ערב לאחר גל המחאות הנרחב: "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני".‏[42]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במאי, נאם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בקשר לגל המחאות במדינות ערב, סקר את השתלשלות האירועים של ההפגנות, שהחלו בתוניסיה, והמשיכו במצרים, ומדינות ערב נוספות. הוא הודיע, כי יתמוך כלכלית בתוניסיה ובמצרים שלאחר ההפיכות, בכך שיתרום להן מיליארד דולר. בנוגע למועמר קדאפי, אמר שימיו כשליט לוב ספורים, וכי התקיפה הצבאית הייתה הכרחית לעצירת הטבח שביצע בתושבים. בנוגע לסוריה, בראשות בשאר אל-אסד, אמר אובמה, כי השלטון הסורי חייב להפסיק את הטבח במפגינים, שדומה לו ביצעה גם איראן בתושביה, ושבכוונתו להחריף את הסנקציות כלפי סוריה, אם לא תעשה זאת. הוא קרא לנשיא בשאר אסד לבחור: "אתה יכול להוביל את השינוי - או לזוז הצידה". לגבי יחסי איראן-סוריה, אמר אובמה, כי "מערכת היחסים הזו חושפת את הצביעות של המשטר האיראני, התומך בזכויות מפגינים ברחבי העולם בעוד הוא עצמו מדכא את העם... בואו נזכור שההפגנות הראשונות התחילו בטהרן. אנחנו נמשיך להתעקש כי לעם האיראני מגיעות זכויות אוניברסליות וממשלה שאינה 'חונקת' את שאיפותיו". לגבי נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, אמר אובמה שעליו לקיים את הבטחתו להתפטר, לקראת סוף חודש מאי. אובמה דיבר גם על בחריין, על אף היותה ידידת ארצות הברית בחצי האי ערב, וספקית נפט עיקרית שלה, וציין כי דיכוי ההפגנות שם היה חריף מדי, למרות שאיראן מנסה לנצל את המצב שם לקידום השפעתה. כמו כן דיבר גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.‏[43] אובמה הבטיח גם "פרק חדש בדיפלומטיה האמריקנית", כמו מדיניות שתקדם רפורמות ותסייע לעמים במעבר לדמוקרטיה. בצעד יוצא דופן, שידרה הטלוויזיה הממלכתית בסוריה חלק מנאום אובמה, אולם רק זמן מה לאחר שהסתיים, תוך השמטת החלקים שבהם קרא אובמה לאסד ליישם רפורמות דמוקרטיות בארצו או לסגת מהשלטון, והקריאה לכוחות הביטחון הסוריים להפסיק מיד את הדיכוי האלים של המפגינים. בתום הנאום, נערך דיון באולפן בהשתתפות פרשנים בכירים, שדחו את רוב דבריו של אובמה בנוגע לסוריה, וטענו שהם מהווים "התערבות בוטה בריבונות הסורית".‏[44] כמו כן דיבר הנשיא האמריקאי על המחאות בעולם הערבי במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם בחודש ספטמבר.

פרס נובל לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 הוענק פרס נובל לשלום לשלוש נשים, בינן תוואכול כרמאן, פעילה תימנית שתרמה להפגנות ולהפלת שלטונו של נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח במסגרת ההפגנות בתימן שהיוו חלק מהאביב הערבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים ענבר (עורך), אביב ערבי?: ישראל, העולם והשינויים האזוריים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: האביב הערבי
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האביב הערבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן טיין, נאום הנשיא אובמה: המצוי והרצוי, באתר nrg מעריב, 18 במאי 2011
  2. ^ http://www.youtube.com/watch?v=aefsysA26k0
  3. ^ People Power Revolution בוויקיפדיה האנגלית
  4. ^ אוליבייה רוי, Révolution post-islamiste, באתר לה מונד, 12 בפברואר 2011 (בצרפתית)
  5. ^ ניר יהב, מצרים לטורקיה: אל תתערבו בעניינינו הפנימיים, באתר וואלה!, 8 בפברואר 2011
  6. ^ http://english.aljazeera.net/indepth/features/2011/01/201111684242518839.html נדגם 20 באוגוסט 2011
  7. ^ http://www.independent.co.uk/news/world/africa/tunisia-i-have-lost-my-son-but-i-am-proud-of-what-he-did-2190331.html נדגם 20 באוגוסט 2011
  8. ^ http://www.nytimes.com/2011/01/22/world/africa/22sidi.html?_r=1&pagewanted=2&src=twrhp נדגם 20 באוגוסט 2011
  9. ^ הירקן התוניסאי שהצית עצמו והפך סמל לאומי, באתר ynet‏, 16 בינואר 2011
  10. ^ סעודיה מאשרת: נשיא תוניסיה שברח מארצו נחת בשטחנו, באתר nrg‏, 15 בינואר 2011
  11. ^ עמרו מוסא: תוניסיה צריכה להוות אור אדום, באתר nrg‏, 19 בינואר 2011
  12. ^ אן קולן מראיינת את כרים ביטאר, ‎"Un processus irréversible à moyen terme" dans le monde arabe, באתר Le Nouvel Observateur,‏ 31 בינואר 2011 (בצרפתית)
  13. ^ אלן גרש, De la Tunisie à l’Egypte, un air de liberté, באתר Le Monde diplomatique,‏ 28 בינואר 2011 (בצרפתית)
  14. ^ רויטרס, האו"ם: "300 הרוגים ו-700 פצועים במהומות בטוניסיה, באתר וואלה!
  15. ^ מספר ההרוגים בהפגנות בתימן לפי ההמשלה הוא 2,000, באתר וואלה!, 18 במרץ 2012
  16. ^ תימן: חה"א של צבא תימן הפגיז מספר עמדות של אל-קאעדה בעיר זינג'בר, באתר נענע 10, 30 במאי 2011
  17. ^ תימן: חיילים פצחו באש חיה לעבר מפגינים - "20 נהרגו", באתר נענע 10, 30 במאי 2011
  18. ^ נשיא תימן שב למדינתו, עשרות הרוגים בעימותים, באתר וואלה!, 24 בספטמבר 2011
  19. ^ אחרי 33 שנים: נשיא תימן פרש, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
  20. ^ עבד אל ראב מנסור אל האדי הושבע לנשיא תימן החדש, וואלה!, 25 בפברואר 2012
  21. ^ האם הרפורמות במרוקו יצילו את המלך מזעם ההמון?, באתר וואלה!, 2 ביולי 2011
  22. ^ דרום סודאן-15 הרוגים בתקיפה של כוחות מורדים, גלי צה"ל, 29 באוקטובר 2011
  23. ^ ניגריה: 61 הרוגים במתקפות של ארגון איסלאמי
  24. ^ http://news.walla.co.il/?w=/22/1889880 ניגריה-נשיא המדינה הכריז על מצב חירום], באתר וואלה!, 31 בדצמבר 2011
  25. ^ http://www.nrg.co.il/online/1/HP_487.html#2/326/007 פקיסטן-נשיא המדינה עזב את ארצו], מעריב, 12 בינואר 2012
  26. ^ עמית כהן, מהפכת הפייסבוק: הגרסה הפלסטינית, באתר nrg‏, 9 בפברואר 2011
  27. ^ אבי יששכרוף וג'קי חורי, חמאס דיכא בעזה הפגנות הזדהות עם המחאה המצרית, באתר הארץ, 2 בפברואר 2011
  28. ^ 28.0 28.1 2011–12 Spanish protests בוויקיפדיה האנגלית
  29. ^ 2010–12 Greek protests בוויקיפדיה האנגלית
  30. ^ 2011 United Kingdom anti-austerity protests בוויקיפדיה האנגלית
  31. ^ 2011 Chinese pro-democracy protests בוויקיפדיה האנגלית
  32. ^ Impact of the Arab Spring בוויקיפדיה האנגלית
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 יש לציין ששאלת שיוכן של מדינות הקווקז לאירופה או לאסיה שנויה במחלוקת
  34. ^ דודי כהן, העולם נושא עיניו לאיראן: קטל ודיכוי הפגנות, באתר ynet‏, 15 בפברואר 2011
  35. ^ דודי כהן, המהומות באיראן: דיווחים על שני הרוגים, באתר ynet‏, 20 בפברואר 2011
  36. ^ סין בלחץ: פעילי אופוזיציה נעצרו, ה-sms נותקו, באתר ynet‏, 20 בפברואר 2011
  37. ^ European sovereign-debt crisis בוויקיפדיה האנגלית
  38. ^ נדגם 20 באוגוסט 2011
  39. ^ http://news.bbc.co.uk/2/hi/8661385.stm נדגם 20 באוגוסט 2011
  40. ^ http://www.zcommunications.org/the-cairo-madison-connection-by-noam-chomsky נדגם 20 באוגוסט 2011
  41. ^ יתד נאמן, ג' אדר ב', עמוד 3, אריה זיסמן
  42. ^ שלמה צזנה, בועז ביסמוט ודניאל סיריוטי, ‏רה"מ: "אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני", באתר ישראל היום, 20 באפריל 2011
  43. ^ אובמה: "הפתרון לסכסוך - מדינה בגבולות 67", באתר וואלה!
  44. ^ יוני הרש ודניאל סיריוטי, ‏מזרח התיכון נוסח אובאמה, באתר ישראל היום, 20 במאי 2011


האביב הערבי
Flag of Algeria.svg אלג'יריה - Flag of Bahrain.svg בחריין - Flag of Jordan.svg ירדן - Flag of Libya.svg לוב - Flag of Egypt.svg מצרים - Flag of Morocco.svg מרוקו - Flag of Syria.svg סוריה - Flag of Tunisia.svg תוניסיה - Flag of Yemen.svg תימן
מפגין מצרי