גספארו דה סאלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גספארו דה סאלו.

גַסְפָּארוֹ דָה סָאלוֹאיטלקית: Gasparo da Salò20 במאי 1542 בסאלו - 14 באפריל 1609) הוא הכינוי שניתן לגספארו דה ברטולוטי, אחד מבוני כלי הקשת האיטלקים הקדומים ביותר ונגן קונטרבס מומחה, שמספר רב של רשומות היסטוריות מפורטות מאוד (כ-100 מסמכים ויותר מ-80 כלים מקוריים) מנציחות את שמו.

גספארו דה סאלו נולד בסאלו שעל אגם גארדה שבאיטליה, למשפחה שעסקה במשפטים, אמנות, מוזיקה ומלאכת מחשבת. סבו, סאנטינו, בעל קרקעות ומגדל צאן, שיש מקום להניח כי ייצר מיתרי גידים לכלי נגינה, עבר מפולפנאצה לסאלו, בירת הריבריירה דל גארדה. מטרת המעבר הייתה, כנראה, לשפר את סיכוייו בזירת המוזיקה בסאלו, שהייתה עשירה מאוד ותוססת. גספארו היה בן ואחיין לשני מוזיקאים מוכשרים, פרנצ'סקו ואגוסטינו, שהיו כנרים ומלחינים ברמה מקצועית גבוהה דיה להצדיק את אזכורם במסמכים ששרדו מן התקופה כ"ויולי" או, בגרסה ארוכה יותר, למנוע ספקות, כ"ויוליני".‏[1][2]

נוסף לבקיאותו בכלי נגינה,‏[3] היה דודו של גספארו, אגוסטינו, הקאפלמייסטר הראשון של סאלו ובנו ברנרדינו, דודנו של גספארו, היה נגן וירטואוז (כנר וטרומבוניסט, שעבד בפרארה בחצר המוזיקלית של בית אסטה רב העוצמה, ואחר במנטובה, אצל וינצ'נצו גוזנגה הראשון, דוכס מנטובה בתקופתו של קלאודיו מונטוורדי, ולבסוף ברומא כ"מוזיקאי החצר של הוד קדושתו האפיפיור".

גספארו רכש את השכלתו המוזיקלית בתקופה של התגברות העידון והמקצוענות בקרב המוזיקאים והכנרים בסאלו ובברשה, שרבים מהם ניגנו בבזיליקת סן מרקו בוונציה, כמו גם בקרב מוזיקאים מחצרות אירופיות רבות מראשית שנות ה-40' של המאה ה-16 ואילך. הכשרתו המעמיקה בביצוע מוזיקלי, שעליה הקפידה משפחתו, הנודעת בקשריה המוזיקליים, באה לביטוי מתועד במסמך משנת 1604, שנמצא בברגאמו ועניינו המוזיקה בכנסיית סן מאריה מאג'ורה. במסמך זה מוזכר גספארו ככנר מחונן ביותר.

לאחר מות אביו, בסביבות 1562, עבר גספארו לברשה. כנראה שכר לו שם מיד בית ופתח סדנה בטבור חיי המוזיקה בשכונה, הקונטראדה אנטנייאטי, שנודעה בנוכחותה של שושלת בוני עוגבים מפורסמת ושאר אמנים מרובי-כלים, שישבו כולם בקוודרה סן ג'ובאני, בחזית הפאלאצו ורוקיו דל פודסטה (כיום ויה קאיירולי). מן העובדה, שהיה לאל ידו לשכור כמעט מיד בית עם סדנה בשכונה מבוקשת זו, ולאור הסיכוי הקלוש שהיה לו לזכות בירושה משמעותית, בהתחשב במספר אחיו ואחיותיו, אפשר להניח, שגספארו נחל הצלחה מסוימת במקצוע המשפחתי המסורתי של בניית כלי קשת. הוא הצליח בעסקיו די הצורך לשאת לאשה את איזבטה קאסטי, בתו של קדר ונופח זכוכית אומן, כעבור שלוש שנים. במרוצת הזמן הזה טיפח גספארו קשרים עם ג'ירולאמו וירקי, מן הבולטים ביותר באמני מלאכת המחשבת של העיר, המוזכר במסמך משנת 1563 כ"מאסטרו די מוזיקה אינסטרומנטיס" ("רב אמן של כלי נגינה"). בשנת 1565 היה וירקי סנדק לבנו של גספארו, פרנצ'סקו, הבכור לעוד שישה אחים, בהם שלושה בנים בשם מארקאנטוניו, ששניים מהם מתו בינקותם, ושלוש בנות.‏[4]

באותה שכונה גרו גם שני נגני עוגב מפורסמים מאוד מן הקתדרלה של ברשה, פיורנצו מסקארה וממשיכו, קוסטאנצו אנטניאטי, וכנר נודע, ג'וזפה ביאג'יני. בדומה למוזיקאים אחרים בברשה, שניגנו ביותר מכלי אחד, הצטיין מסקארה גם בנגינת ויולה דה גמבה. הידידות עם וירקי ואנטניאטי והכרת עבודתם מקרוב פתחו לפני גספארו אופקים אמנותיים חדשים, שהביאו לשיפורים בצליל ובעיצוב של מיתרים ושל כלי מיתר.‏[5] שומת מס משנת 1568 מעידה על שגשוג בעסקים, שהמשיכו לגדול באופן משמעותי. ב-1575 קנה גספארו בית ברובע קוסרה, המטה ההיסטורי שלו, ושם ייצר כלים רבים. הסדנה שלו הייתה עד מהרה לאחת החשובות באירופה במחצית השנייה של המאה ה-16 כיצרנית כל סוגי כלי המיתר של התקופה. גספארו פיתח את אמנות בניית כלי הקשת לרמה גבוהה מאוד ואת המסורת הזו הנחיל לחמישה תלמידים מוכרים: בנו הבכור פרנצ'סקו, הצרפתי אלכסנדר דה מרסיליס (שמוצאו ממרסיי, צרפת), ג'ובאני פאולו מאג'יני מבוטיצ'ינו שבסביבת ברשה, ג'אקומו דה לפרנקיני מוואלה קאמוניקה ובונה כלי קשת שנודע רק בשם באטיסטה.‏[6] כלים נשלחו לרומא, ונציה וצרפת, כפי שמעידה פוליסה משנת 1588 ושאר מסמכים, וגספארו הזמין מיתרים ומיני עץ יקרים לאמנותו, מרומא ומוונציה. העסק איפשר לו לקנות אחוזות רחבות-ידיים בטריטוריה של קלוואג'זה, שכללו בתי אחוזה מפוארים ובתי חווה. ידוע, שגספארו עזר ברוחב-יד לאחותו לודוביקה ושימש אפוטרופוס לשלושת בניו של אחי אשתו, רוקו קאסטי, שמת כנראה, כמוהו כאשתו של גספארו, במגפת הדבר של 1577.

גספארו מת באפריל 1609. תעודת הפטירה הקצרה אך המשמעותית שרדה ונאמר בה: "האדון גספארו ברטולוטי, מאסטרו די ויוליני, מת ונקבר בסאנטו ג'וזפו". המקום המדויק שם טמונים שרידיו בין קברי הפנתיאון המוזיקלי של בני ברשה, יחד עם אנטניאטי קוסטאנצו, דון צ'זארה בולנייני ובנדטו מרצ'לו, אינו ידוע. אחד הקונטרבסים המפורסמים ביותר שלו, שמהירות תגובתו דומה לזו של כינור (שהיה שייך לווירטואוז בן המאה ה-18-19 דומניקו דרגונטי) שמור כיום בבזיליקת סן מרקו בוונציה;‏[7] קונטרבס שני, נדיר במיוחד, אולי הדוגמה היחידה שנשמרה עד ימינו לוויולונו קונטרבאסו בעל שישה מפתחות כיוונון, התגלה על ידי בונה ומשחזר כלי הקשת הרומאי לואיג'י אוטוויאני במחסני המוזיאון לכלי מוזיקה ברומא, שם הוא מוצג כיום.

חיי אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוקי דעות קיימים בשאלה, אם גספארו דה סאלו או אנדראה אמאטי, בין השאר, היו הראשונים לייצר את הכינור בצורתו המודרנית; מה שברור הוא, שגספארו פיתח כלי בעל אופי מודרני, בעל צליל עז מאוד (הכינורות של אותה תקופה נאלצו להיעזר בתמיכת קורנטים וטרומבונים כאשר ניגנו תחת כיפת השמיים, למשל בתהלוכות חגיגיות) ומהיר מאוד בתגובה. נראה הדבר, שהדגמים של גספארו שימשו את אנטוניו סטרדיווארי בין 1690 ל-1700, כשתיכנן את טיפוס הכינור המכונה "סטראד ארוך", אחד המודלים הייחודיים ומבוקשים ביותר של רב-האמן הדגול. יש רגליים לסברה, שהכלים של ברשה היו למעשה הפופולריים והנדרשים ביותר ברחבי אירופה בתקופת הרנסאנס, כיון שהביקוש להם במרכזי המוזיקה בחצרות האצילים היה גדול יותר מאשר לכלי קרמונה עד 1630, כשהדבר שקטל את טובי האומנים מברשה הציב את קרמונה במרכז בניית הכינורות. אף כי אומני ברשה לא שרדו את הדבר, יבול הכלים הפורה והמצוין בטיבו שהוציאו מתחת ידיהם לא נפגע, כפי שמבהיר מכתב מאת פולג'נצ'יו מיקאנציו אל גליליאו גליליי, משנת 1636: "את הכלים מברשה קל לקנות..." ומסמך אחר קובע "כי אפשר למצוא אותם בכל פינה...". עוד ראוי לציין, כי המילה "ויולינו" מופיעה במסמכי הגנזך של ברשה כבר ב-1530 אם לא קודם, ואילו בקרמונה אין אזכור לה עד חמישים שנה לאחר מכן. כמה מכינורות ברשה היו מעוטרים להפליא, בעוד שבאחרים ניכרת גולמיות מסוימת בגימור, אך כמעט כל הדוגמאות ששרדו ניכרות ביפי הצליל ובעוצמתו.

גספארו עצמו בנה כינורות רבים התואמים למידות הכינור המודרני, בתקופה שבה לא נקבע עדיין תקן מחייב למידות המדויקות של הכלים ממשפחת הכינורות, לצד מספר קטן של דגמים במתכונת קטנה יותר. נוסף לכינורות, בנה ויולות במידות שונות, מקטנות עד גדולות מאד (39 ס"מ עד 44.5 ס"מ, הן אלט והן טנור, אלה כאלה גדולות או קטנות בממדיהן, לעתים עם שתי פינות בלבד), ויולות דה גמבה, צ'לי, ויולונים, וכנראה גם לירה ולירוני.

במסמכים ששרדו מן המאה ה-16 מוזכר גספארו כ"מאסטרו די ויוליני" (רב-אמן הכינור) כבר ב-1568. תואר זה ניתו לבוני כינורות ונבדל בפירוש במסמכי התקופה מן התואר :סונאדורה דה ויוליני" (נגני הכינור). נראה שהתואר "מאסטרו די ויוליני" היה בשימוש בברשה לפחות מ-1558, והוא מיוחס לראשונה לבוני כלי הקשת גוליילמו פריג'יאדי ופרנצ'סקו אינוורארדי לפני הופעתו של גספארו בזירה, שבימים ההם היה עדיין בסאלו.

כשמונים כלי נגינה של גספארו דה סאלו שרדו ככל הידוע עד ימינו אלה, ומקום של כבוד שמור להם בין יצירותיהם של סטרדיוואריוס, גוארנרי, אמאטי, יאקוב שטיינר ותלמידו ג'ובאני פאולו מאג'יני, כדוגמאות ייחודיות לפסגת האומנות שהושגה בבניית כלי הקשת בברשה או, למעשה, באירופה בתקופתו, המצטיינות במאפייניהן הצליליים. הודות לצליל וליופי יוצאי הדופן של כליו, מרבים לחקות אותם בשחזורים מודרניים מדויקים. המנחות המודרניות הללו לגספארו אינן אלא האחרונות במסורת ארוכה ומכובדת של העתקה וחיקוי פרי עבודתו של האומן הדגול. צ'ארלס בירי, שניתח את מיטב יצירותיו של גוארנרי דל ג'זו בתקופת חייו המאוחרת, לרבות כינור וייטאן המפורסם משנת 1741, מביא ראיות לכאורנה לכך, שגוארנרי העתיק בקפדנות רבה את בניית הקשתות של גספארו, שעזרה לפיתוח הכלי בעל האופי המודרני, אשר צלילו ויכולת ההטלה שלו חזקים במיוחד. גם וירטואוזים הכירו זה מכבר בתכונותיהם יוצאות הדופן של כינורות גספארו. בשנת 1841 קנה הווירטואוז הנורבגי אולה בול דה סאלו, שיוצר במקור בשנת 1570 לפי הזמנת הארכדוכס פרדיננד הראשון מטירול, וניגן בו בסיורי הופעות, יחד עם גוארנרי דל ג'זו וניקולו אמאטי, במשך קרוב לארבעים שנים של אלתורים ורסיטלים. אי-אילו נגנים בינלאומיים בני ימינו מעדיפים גם ויולות וקונטרבסים של גספארו על פני כלים מקבילים של סטרדיוואריוס, בשל הצליל המלא, ה"כהה" והחודר, התגובה המהירה והעוצמה של גספארו.‏[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anton Maria Mucchi, Gasparo da Salò. Hoepli, Milano, 1940
  • Farga, Franz, Violins & Violinists. Trans. Egon Larson with Bruno Raikin. New York: Frederick A. Prager, 1969.
  • Andrews, Robert, Gasparo Bertolotti da Salo. Berkley 1953.
  • Dassenno, Flavio - Ravasio, Ugo Gasparo da Salò e la liuteria bresciana tra rinascimento e barocco . Brescia 1990.
  • Dassenno, Flavio Per gli occhi e 'l core. Strumenti musicali nell'arte. Cortefranca, 2004.
  • Dassenno, Flavio (a cura di) "Gasparo architetto del suono", Città di Salò, 2009.
  • Raymond Elgar. Looking at the Double Bass. Baskerville Press, 1967. 

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המסמכים משוחזרים ב"גספארו דה סאלו" מאת א. מ. מוקי, 1940
  2. ^ צ'ארלס ביר ואוגו ראוואזיו, "גספארו דה סאלו" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  3. ^ קטלוג ",Gasparo da Salò architetto del suono", עמ' 16
  4. ^ גרוב
  5. ^ גרוב
  6. ^ גרוב
  7. ^ גרוב
  8. ^ גרוב