גרהאם צ'אפמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרהאם ארתור צ'אפמן
Graham Arthur Chapman
גרהם צ'פמן בדמות הקולונל הנוטה לקטוע מערכונים בשל היותם מגוחכים מדי
גרהם צ'פמן בדמות הקולונל הנוטה לקטוע מערכונים בשל היותם מגוחכים מדי
לידה 8 בינואר 1941
לסטר, אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה 4 באוקטובר 1989 (בגיל 48)
מדיסון, קנט, אנגליה, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה ויילס עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Graham Arthur Chapman עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת קומדיה
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19601989 (כ־29 שנים)
מקום לימודים
בן או בת זוג דיוויד שרלוק (19664 באוקטובר 1989) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס מפעל חיים של האקדמיה האירופית לקולנוע (2001) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גרהאם ארתור צ'אפמןאנגלית: Graham Arthur Chapman;‏ 8 בינואר 19414 באוקטובר 1989) היה קומיקאי, שחקן ותסריטאי אנגלי, שהשתייך לחבורת מונטי פייתון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אפמן נולד בלסטר שבאנגליה בשנת 1941, בעת הלוחמה האווירית בין גרמניה לאנגליה, והיה לבנם השני של אדית טאוורס ו-וולטר צ'אפמן, שוטר במקצועו[1]. ייתכן שמקצוע השיטור של אביו השפיע על התיאורים הקומיים של השוטרים והחיילים במערכונים שכתב צ'אפמן[2].

צ'אפמן השלים תואר דוקטור ברפואה באוניברסיטת קיימברידג'[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת לימודיו בקיימברידג' השתתף בהעלאת מחזות רביו, ולאחר השלמת התואר עבד כמתמחה כמה שנים, אך במקביל הבין שהכיוון המקצועי שהוא רוצה בו יצירה קומית, ועזב את עבודתו בבית החולים כדי להשקיע את מרצו בקריירה זו.

בשנת 1967 השתתף צ'אפמן בכתיבת התסריט לקומדיית מצבים בריטית בשם No – That's Me Over Here! (אנ'). צ'אפמן ליווה את כתיבת הסדרה לאורך כל 3 העונות שבהן שודרה.

בשנת 1969 חבר צ'אפמן לחברו ללימודים ג'ון קליז, ולצד כותבים נוספים, יצרו את סדרות הטלוויזיה Doctor in the House (אנ') ו-At Last the 1948 Show (אנ'). בתקופה זו צ'אפמן גם כתב פרקים מזדמנים עבור סדרות טלוויזיה נוספות.

במקביל, החלו גרהאם וקליז לשתף פעולה עם חברים נוספים מתקופת הלימודים - אריק איידל, מייקל פיילין, טרי ג'ונס וטרי גיליאם - ויחד הם הקימו את קבוצת הקומדיה מונטי פייתון. באוקטובר 1969, זמן קצר לאחר הקמת הקבוצה, החלה לשדר את התוכנית "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" ב-BBC, והתוכנית זכתה להצלחה גדולה. צ'אפמן זכור במיוחד מהתוכנית בדמות קבועה שגילם, והיא הקולונל (אנ') שעוצר מערכונים באמצע משום שהם הפכו לטענתו ל-"מטופשים מדי" או מעביר ביקורת על תכניה. בתוכנית היה מזוהה עם דמויות רשמיות דוגמת שוטרים, חיילים ורופאים - כנראה בהשראת עברו.

צ'אפמן כתב עבור מונטי פייתון מערכונים רבים לסדרה, ביניהם מערכון "התוכי המת". ג'ון קליז, אשר היה שותף לכתיבה לצד צ'אפמן עבור מונטי פייתון ומיזמים נוספים, סיפר בדיעבד שפעמים רבות קליז היה מבצע את מרבית הכתיבה, בזמן שצ'אפמן נשען בשקט לאחור עם המקטרת שלו, ולאחר זמן ממושך של שתיקה, צ'אפמן היה מציע רעיון שמשנה מהותית את הכיוון של המערכון, ומשדרג אותו מבחינה קומית[4].

בתקופה זו צ'אפמן היה שותף לכתיבתם של תסריטים שונים, ביניהם הסרט הבריטי הסאטירי The Rise and Rise of Michael Rimmer (אנ') שעלה לשידור בשנת 1970, וסדרת הטלוויזיה הקומית הבריטית, Doctor in Charge (אנ'), אשר עלתה לשידור בשנת 1972.

בשנת 1971 הוציאה חבורת מונטי פייתון את סרטם הראשון, ועכשיו למשהו שונה לגמרי, וצ'אפמן כתב ושיחק בסרט, לצד שאר חברי מונטי פייתון.

בשני סרטי מונטי פייתון נוספים שיחק צ'אפמן את הדמות הראשית: המלך ארתור בסרט מונטי פייתון והגביע הקדוש (1975), ואת בריאן בסרט בריאן כוכב עליון (1979).

מחוץ לחבורת מונטי פייתון, כתב צ'אפמן סרט נוסף בשם The Odd Job (אנ'), שיצא בשנת 1978, וגם בסרט זה שיחק צ'אפמן בתפקיד הראשי.

בשנת 1980 פרסם צ'אפמן ספר אוטוביוגרפי-קומי בשם סיפורו של שקרן (אנ'), ונימק את בחירת שם הספר בכך ש"זה כמעט בלתי אפשרי לספר את האמת"[4].

בשנת 1983 הוציאה חבורת מונטי פייתון סרט נוסף בשם טעם החיים, וגם בו, בדומה לסרטים הקודמים של החבורה, צ'אפמן שיחק ולקח חלק מכתיבת התסריט. בהמשך אותה שנה, צ'אפמן לקח חלק בכתיבת הסרט צהוב הזקן (Yellowbeard), בו שיחק בתפקיד הראשי, לצד כמה חברים נוספים של חבורת מונטי פייתון.

בשנת 1988 החל את עבודתו על סדרת טלוויזיה חדשה, אך עבודה זו נקטעה בעקבות התדרדרות הדרגתית במצבו הרפואי. בספטמבר 1989 השתתף צ'אפמן בהקלטה לרגל חגיגות 20 שנים למונטי פייתון, כאשר הוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים. צ'אפמן נפטר כחודש לאחר מכן.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אפמן היה מוכר בגובהו הרם (1.88 סנטימטר), ובמקטרת שעישן[5].

צ'אפמן, שהיה הומוסקסואל, הצהיר על כך בגלוי בתקופה בה הדבר לא היה מקובל. הוא סיפר שכשאמר זאת להוריו, בכתה אמו במשך שבוע, ואילו אביו, לעומת זאת, קיבל זאת בהבנה. צ'אפמן ניהל בגלוי מערכת יחסים ארוכה עם הסופר דוד שרלוק, שגר איתו 24 שנים[6].

בשנת 1971 אימצו צ'אפמן ובן זוגו שרלוק את ג'ון טומיצ'ק, שהיה נער מתבגר בן 14 אשר ברח מביתו שבליברפול. לאחר ששוחח על הרעיון עם אביו של ג'ון, הוסכם שצ'אפמן ישמש כאפוטרופוס של הנער. בהמשך נרתם ג'ון לניהול עסקיו של צ'אפמן. ג'ון נפטר מהתקף לב בשנת 1992[7].

בשנת 1972 יצא צ'אפמן מהארון מבחינה ציבורית, במהלך תוכנית טלוויזיה, והיה הקומיקאי הבריטי הראשון שהיה הומוסקסואל גלוי[8]. לאחר התוכנית שימש צ'אפמן כדובר פעיל בנושא זכויות להט"ב, ובהמשך אותה השנה, כאשר הושק העיתון "Gay News", שהיה חלוץ בתחום זה בבריטניה, הוא תיעל את תמיכתו לעיתון וסייע לו במימון, כתיבה ועריכה. צ'אפמן סיפר שלאחר שהודיע בגלוי על נטיותיו המיניות, נשלח אל חברי מונטי פייתון מכתב מאישה שהתלוננה על כך ששמעה שאחד מחברי הקבוצה הומוסקסואל, והוסיפה שעל-פי התנ"ך דינו סקילה באבנים. חברי הקבוצה, שידעו על נטיותיו המיניות של צ'אפמן, התייחסו לפנייה בבדיחות, ולמכתב ענה אריק איידל: "גילינו במי מדובר, והוצאנו אותו להורג"‏[9].

צ'אפמן נאבק לאורך חייו באלכוהוליזם. חבריו למונטי פייתון סיפרו שלדעתם הרגלי השתייה היו קשורים לביישנותו הרבה, ושצ'אפמן השתמש באלכוהול כדי לשחרר עכבות. הם הבינו שהבעיה המתחילה לצאת משליטה בשנת 1971, במהלך צילומי הסרט הראשון של החבורה, "ועכשיו למשהו שונה לגמרי". שתיית האלכוהול מצידו של צ'אפמן החלה בשלב זה להיות מלווה בהתפרצויות זעם ואיחורים. בצילומים שביצעה החבורה כעבור שנתיים, תיארו כיצד צ'אפמן היה שיכור לגמרי ובקושי הצליח לתפקד בעבודתו, וזמן קצר לאחר מכן גם היה מעורב בתאונת דרכים, בעודו מעשן מקטרת ושותה ג'ין. בשנת 1977, כאשר צ'אפמן שיחק בתפקיד הראשי ב"בריאן כוכב עליון", חזרו על עצמן בעיות התפקוד. מייקל פיילין כתב על כך: "גרהאם לא יכול היה למצוא איפה אנחנו נמצאים בתסריט, ואנחנו כל הזמן נאלצים להפסיק". באותה שנה, כדי להתחייב להצלחת הסרט, החליט צ'אפמן לוותר על השתייה, ותיאר בכתביו את קשיי הגמילה מאלכוהול, תוך התמודדות עם תסמונת נסיגה והזיות. במהלך הגמילה נחבל בראשו והובהל לבית החולים, שם מסר לו הרופא שאם ימשיך לצרוך אלכוהול יחייה לכל היותר עוד שנה אחת. במקום זאת, השלים צ'אפמן את הגמילה וביצע את תפקיד חייו ב"בריאן כוכב עליון"[10].

בשנת 1988, בריאותו החלה להתדרדר. בעת ביקור שגרתי אצל רופא השיניים התגלה אצלו גידול ממאיר בשקדים, אשר הוסר בהמשך בניתוח. בדיקה רפואית נוספת חשפה גידול נוסף בעמוד השדרה, ובמהלך המאבק בגידול זה, עבר צ'אפמן להתנייד באמצעות כיסא גלגלים. בסדרה של ניתוחים והקרנות הסירו הרופאים גידולים, אך במקביל התפשטו גרורות רבות לאורך עמוד השדרה והגרון. ב-1 באוקטובר, הוא אושפז לאחר שבץ מוחי שהפך לדימום. הוא נפטר בגיל 48 ב-4 באוקטובר 1989, משילוב של סיבוכים של שבץ, במקביל לסרטן בגרון ועמוד השדרה[11].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של צ'אפמן נערך עבורו טקס הלוויה, אליו נמנעו חברי קבוצת מונטי פייתון להגיע כדי למנוע מהטקס המולה תקשורתית שתפגע בכבוד משפחתו של צ'אפמן המנוח[12]. חברי הקבוצה שלחו לאירוע סידור פרחים בו נכתב "חמשת הפייתונים הנוספים, באהבה רבה. נ.ב: עצור אותנו אם אנחנו הופכים לטיפשיים מדי"[13].

יומיים לאחר מכן, התקיים טקס הלוויה אלטרנטיבי, בהשתתפות חברי קבוצת מונטי פייתון. הטקס היה אירוע קומי יוצא דופן ששודר ב-BBC, ובמהלכו נשא ג'ון קליז הספד, שכלל מחווה היסטורית למערכון התוכי המת שכתב צ'אפמן, והיה רווי בהומור שחור בוטה, שהוא חשב שצ'פאמן היה מעריך. במהלך דבריו, קליז הפך לאדם הראשון שאומר את המילה "Fuck" בטקס הלוויה טלוויזיוני בבריטניה[4]. לאחר ההספד שרו שאר חברי הקבוצה את שירם הקלאסי "Always look on the bright side of life". צ'אפמן נפטר יום אחד לפני חגיגות 20 שנה לקרקס המעופף של מונטי פייתון, וטרי ג'ונס אמר על כך: "זהו חרבּוּן-המסיבה הגרוע ביותר של כל הזמנים"[14].

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו נתגלה בין כתביו תסריט שצ'אפמן היה שותף לכתיבתו, להצגה בשם "O Happy Day". בשנת 2000 ההצגה הועלתה על במה על ידי קבוצת תיאטרון מאטלנטה, כאשר חלק מהאפר של צ'פאמן הושם בקהל לאות כבוד.

בשנים אלו החלו שמועות[15] סביב אפרו של צ'אפמן. לפי שמועה אחת הוטס אפרו של צ'אפמן לחלל, ועל פי שמועה נוספת שרלוק פיזר את אפרו בסנודוניה שבצפון ויילס[16][17].

בשנת 2012 יצא להקרנים סרט אנימציה בשם "סיפורו של שקרן", על בסיס ספרו של צ'אפמן. קולו של צ'פמן, שהוקלט לפני מותו מספר את הסיפור, מלווה את הסרט, לצד קולותיהם של ג'ון קליז, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, טרי גיליאם וקמרון דיאז[18].

בינואר 2013, בריאיון שהעניקו מייקל פיילין, טרי ג'ונס ובמאי סרט האיחוד "סיפורו של שקרן" לעיתונאי הישראלי עידו רוזן ב"ישראל היום", הודה ג'ונס כי אפילו בעיני האנשים הקרובים ביותר לצ'פמן הוא נותר חידה: "לדעתי גרהאם לא ממש הבין את עצמו, וכל הזמן חיפש. אפילו בן הזוג שלו מתבדח שהוא אמנם היה הומוסקסואל, אבל בטח היה הופך לסטרייט בסופו של דבר. הוא גם היה אלכוהוליסט, אבל הצליח להיגמל בבת אחת, ברגע שהחליט. רק כשצפיתי בסרט הזה הכתה בי ההבנה שהוא כל הזמן חיפש זהות".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • McCabe, Bob (2005). The Life of Graham, The authorised biography of Graham Chapman. London: Orion Books.
  • Chapman, Graham (October 2005). Jim Yoakum. ed. Calcium Made Interesting : Sketches, Letters, Essays & Gondolas. London: Sidgwick & Jackson.
  • Hewison, Robert (1983). Footlights! - A Hundred Years of Cambridge Comedy. London: Methuen London.
  • Wilmut, Roger (1980). From Fringe to Flying Circus - 'Celebrating a Unique Generation of Comedy 1960-1980'. Eyre Methuen.
  • Chapman, Graham (1980). A Liar's Autobiography (Volume VI). Methuen Publishing.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרהאם צ'אפמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]