גרמניה הצעירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סופרי "גרמניה הצעירה" הפכו לחלוצים הספרותיים של מהפכת 1848. ציור של פרוץ המהומות בברלין, 13 במרץ 1848

גרמניה הצעירהגרמנית: Junges Deutschland) הוא כינויו של זרם ספרותי שקם בגרמניה לאחר מהפכת יולי 1830, בהשראת המהפכה הצרפתית. הבונדסטאג הגרמני של אותם ימים אסר על פרסום כתביהם של נושאי דגל התנועה: קארל גוצקוב, היינריך לאובה, לודולף וינבארג ותיאודור מונדט.‏[1] הגם שהתנועה לא פעלה בתוככי החברה היהודית, היא זוהתה על ידי חלק ממתנגדיה כיהודית. היינריך היינה, לודוויג ברנה וגאורג ביכנר נחשבים אף הם כאנשי התנועה.

השם "גרמניה הצעירה" הופיע לראשונה ברומן "אירופה הצעירה" (1833) מאת היינריך לאובה, אך לעיקר פרסומו זכה השם לאחר שתיאודור וינבארג פתח את חיבורו "מסעות אסתטיים" במילים: "לך, גרמניה הצעירה, אני מקדיש את דברי אלה, לא לישנה".

רעיונותיו של חוג ספרותי זה איחדו משוררים, הוגי דעות ועיתונאים, כולם הביעו ביצירותיהם התנגדות לתנועת ההתבוננות והפרטיקולריזם הפנימי של הרומנטיקה הגרמנית. הם התנערו מהתנועה הרומנטית, שנחשבה א-פוליטית, וחסרה את האקטיביזם שתאפשר לה לדרוש את פריחת האינטליגנציה הגרמנית. בהתלהבותה ולוחמנותה הניחה התנועה את הזרעים לגרמניה שאחרי שלטונו של הרודן מטרניך, המאוחדת והמשוחררת מבחינה לאומית ופוליטית. על פי הדוגמה הגרמנית אף צמחו תנועות ליברליות צעירות בארצות נוספות שנטלו ממנה את שמה: "איטליה הצעירה", "וינה הצעירה", "אירלנד הצעירה" ועוד.

בחודש דצמבר 1835 הוציא הבונדסטאג צו בפרנקפורט המורה להחרים את כל כתבי אישי הקבוצה, "ובמיוחד ה. היינה", בכל מדינות האיחוד הגרמני. בנימוק הרשמי לחרם נטען בין היתר כי באמצעות ספרות יפה ניסתה "גרמניה הצעירה" לתקוף באופן החצוף ביותר את הדת הנוצרית, להטיל דופי בתנאים הקיימים ולהרוס את כל המשמעת וחיי המוסר (Sittlichkeit).‏[2] המניע הסופי לחרם הייתה ככל הנראה הביקורת ההרסנית שפרסם מבקר הספרות המשפיע, וולפגנג מנצל, על "וואלי הספקנית" של קארל גוצקוב. מנצל דרש שהרומן יוכר בזאת כחיבור פורנוגרפי המסכן את החברה והמהווה חילול הקודש. בעקבות זאת פרסם היינריך היינה, שמעולם לא הרגיש שייך לגרמניה הצעירה, את חיבורו "מנצל המלשין", בו הוא תוקף אותו בחריפות רבה.

בהחלטת הבונדסטאג אמנם כונתה גרמניה הצעירה "אסכולה ספרותית" שאליה משתייכים "היינריך היינה, קרל גוצקוב, היינריך לאובה, תיאודור מונדט ולודולף וינבארג", אולם אסכולה או קבוצה כזו כלל לא היו קיימות; החיבור בין יוצרים אלו היה רופף בלבד, ומה שאיחד ביניהם הייתה המחויבות לעקרונות הליברליזם, הקריאות לחופש הדיבור, מאבק על זכויות האדם ונגד כפיה דתית. על פי תיאודור מונדט הושמט שמו של לודוויג ברנה מהרשימה עקב חיפזון יתר. עם זאת, בהיסטוריה של הספרות נחשבים שישה סופרים אלה לליבת התנועה. בהקשרים רחבים יותר שויכו לתנועה גם יוצרים כאדולף גלאסברנר (Glassbrenner), גוסטב קינה (Kühne) ומקס ולדאו (Waldau). גאורג ביכנר מוזכר אף הוא פעמים רבות כמי שמשתייך למה שכונה "גרמניה הצעירה", אך במכתב למשפחתו מינואר 1836 הוא הרחיק את עצמו מגרמניה הצעירה. יחד עם זאת ניתן להבחין במאפיינים משותפים בין שאר המחברים לבוכנר, בעיקר במחאתם על מדיניות הריאקציה והרסטורציה של מטרניך.

בין המו"לים הרדיקליים שהוציאו לאור את כתבי סופרי התנועה היה זכריאס לוונטאל (1884-1810).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gutzkow, Laube, Wienbarg, Mundt
  2. ^ נוסח כתב החרם, באתר .heinrich-heine-denkmal.de (בגרמנית)