גרסת בראונינג

גרסת בראונינג
The Browning Version
	כרזת הסרט באנגלית
בימוי	מייק פיגיס
הופק בידי	רידלי סקוט
תסריט	רונלד הארווד, טרנס רטיגן
עריכה	הרווה שנייד
שחקנים ראשיים	אלברט פיני; ג'ים סטרג'ס; מרים ד'אבו; היתקוט ויליאמס; ג'ורג' האריס; בן סילברסטון; ג'וליאן סנדס; מייקל גמבון; גרטה סקאקי; מת'יו מודין; ג'ף נוטל
מוזיקה	מרק אישם
צילום	ז'אן-פרנסואה רובין
מדינה	הממלכה המאוחדת
חברת הפקה	פרמאונט
חברה מפיצה	פרמאונט, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	1994
משך הקרנה	93 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה
הכנסות באתר מוג'ו	browningversion
	דף הסרט ב־IMDb

גרסת בראונינג (באנגלית: The Browning Version) הוא סרט קולנוע בבימויו של מייק פיגיס ובכיכובו של אלברט פיני שיצא למסכים ב-1994. הסרט הוא עיבוד קולנועי למחזה בעל אותו שם שכתב טרנס רטיגן והוצג לראשונה ב-1948. למחזה יצאה גרסה קולנועית מוקדמת יותר, ב-1951, בבימויו של אנתוני אסקווית' ובכיכובו של מייקל רדגרייב.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרו קרוקר-האריס (אלברט פיני) הוא מורה מבוגר וותיק ללטינית וליוונית בפאבליק סקול (בית ספר פרטי) באנגליה. תלמידיו מתייחסים אל השפות אותן הוא מלמד כאל שריד לעולם ארכאי שהם מחויבים ללמוד לשם הציון, אך קרוקר-האריס רואה בהן את בסיס התרבות ואינו מוותר על קוצו של יוד. בשל יחסו הקר והנוקשה הוא שנוא על ידי תלמידיו המכנים אותו "היטלר של הכתה החמישית" (כיתה ט') ואינו אהוד במיוחד גם בקרב המורים האחרים וההנהלה. הנהלת בית הספר מאלצת אותו לפרוש פרישה מוקדמת, לכאורה בגלל בעיית בריאות בלבו, אשר עתידה למנוע ממנו קבלת קצבה לה היה זוכה לו המשיך ללמד עוד שנה. אשתו היפה והצעירה ממנו, לורה (גרטה סקאקי), שונאת אותו ומנצלת כל הזדמנות לפגוע בו, בדבריה ובמעשיה. היא בוגדת בו עם מורה אמריקאי צעיר (מת'יו מודין), אשר חש דווקא אהדה אל קרוקר-האריס.

מעט אנשים רוחשים לו הערכה: המורה החדש והצעיר, המיועד להחליפו (ג'וליאן סנדס), וטפלו - תלמיד צעיר המקבל בביתו שיעורי עזר בשפות הקלאסיות. כשסוף שנת הלימודים מתקרב מנסה מנהל בית הספר לשכנע את קרוקר-האריס לוותר על מקומו בסדר נאומי הפרידה לטובת מורה נוסף העוזב את בית הספר - המורה הפופולרי לחינוך גופני שהוא כוכב קריקט מקומי. טפלו, העומד לסיים את שיעוריו, קונה בעיירה הסמוכה מתנת פרידה למורה, ספר משומש ובו המחזה "אגממנון" בתרגומו של רוברט בראונינג ומוסיף הקדשה אישית. קרוקר-האריס העצור נרגש עד דמעות ממחווה זו, אולם אשתו משפילה אותו פעם נוספת באומרה כי זו חנופה ו"שוחד" של טפלו כדי לקבל ציון גבוה שיאפשר לו להמשיך את לימודיו בשנה העוקבת. בתגובה, מבקש קרוקר-האריס מאשתו לעזוב את ביתם. לאחר שקרוקר-האריס נטה לוותר על זכותו, בתור המורה הוותיק, לנאום החותם את טקס סיום שנת הלימודים, הוא מתעשת ודורש לנאום אחרון. הנאום, שנערך בפני כל תלמידי בית הספר וגם אשתו הנמצאת בקהל, הוא שיאו של הסרט. קרוקר-האריס מוותר על הנאום הכתוב שאותו הכין ומדבר בצורה גלויה על חייו המוחמצים כמורה וכאדם ומתנצל בפני תלמידיו בעבר ובהווה. בסיום נפגשים קרוקר-האריס ולורה אשתו בפעם האחרונה, כעין פגישת פיוס, שבסיומה דרכיהם נפרדות.

השחקנים ודמויותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט פיני - אנדרו קרוקר-האריס
גרטה סקאקי - לורה קרוקר-האריס
מת'יו מודין - פרנק האנטר (מורה לכימיה)
ג'וליאן סנדס - טום גילברט (מורה לשפות קלאסיות)
מייקל גמבון - ד"ר פרובישר (מנהל בית הספר)
בן סילברסטון - טפלו (תלמיד)
ג'ים סטרג'ס - בריאנט (תלמיד)
מרים ד'אבו - דיאנה

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופק על ידי חברת השלוחה האירופית של הסטודיו האמריקאי סרטי פרמאונט כחלק מסדרה מתוכננת של הפקות חדשות לסרטים ישנים. בסופו של דבר רק הסרט "אנקת גבהים" (ב-1992 בכיכובם של רייף פיינס וז'ולייט בינוש) ו"גרסת בראונינג" יצאו בסדרה מתוכננת זו. התכנון המקורי היה שרידלי סקוט יביים את הסרט, אך סקוט, שהפיק את הסרט יחד עם מימי פולק גיטלין, העביר את הבימוי למייק פיגיס. השניים הסכימו על כך שהמחזה המקורי של רטיגן יותאם ויעודכן לתקופה מודרנית יותר. פיגיס סיפר מאוחר יותר כי הייתה לו בעיה עם סרטים תקופתיים שכן סבר כי הקהל נוטה להתרכז בסרטים אלו באביזרים ובתלבושות. לכן רצה לשמור על עלילת המחזה אך לשנות את הדגשים ולשים אותם על מערכת היחסים בין קרוקר-האריס ואשתו, על השינוי התרבותי הכרוך בהיעלמות המקצועות הקלאסיים ועל תופעת ההצקות והבריונות הקיימת בפנימיות האנגליות. צילומי הסרט החלו בתחילת קיץ 1993 והסתיימו כעבור שלושה חודשים. הסרט צולם בשני בתי ספר עצמאיים במחוז דורסט שבדרום אנגליה: Milton Abbey School ו-Sherborne School.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט קיבל ביקורות מעורבות. ג'ף בראון, מבקרו של הטיימס, כתב כי הופתע משאיפתם של הבמאים של "הנוסע השמיני" (רידלי סקוט) ו-"Stormy Monday" (מייק פיגיס) לעסוק ביצירה בריטית מיוחסת וטען כי על אף שהסרט הוא ראוי, הוא נראה כלא יותר מניסיון להרחיב את תיק העבודות של הבמאי ב"נתח בשר משובח" וכי רק לעיתים רחוקות ניתן לראות שהבמאי שאף לחשיבה מחודשת על החומר שהיה בידיו.^[1]
ג'פרי מקנאב, מבקרו של "Sight & Sound", הסכים עם ביקורת זו וטען כי הכישלון הגדול הוא של התסריטאי, רונלד הארווד, שנכשל לדעתו בהעברת הנקודות ההופכות את גרסת בראונינג רלוונטית לזמן יציאת הסרט ב-1994 והתעלם מהשינויים הפוליטיים והחברתיים שאירעו מזמן יציאת המחזה ב-1948. הוא לא מצא סיבה ליצירת הסרט "אם לבמאי, לתסריטאי ולשחקן הראשי אין מה לחדש לגרסאות הקודמות של "גרסת בראונינג"".^[1]
ג'ף אנדרו, מבקרו של ה-"Time Out", היה חיובי יותר: הוא סבר כי המיקוד והעניין העיקריים בסרט טמונים באפיונן של הדמויות. במיוחד ציין את משחקו של אלברט פיני ותיאר את הופעתו כ"שקטה אך מרגשת בצורה מדהימה".
בתגובה לביקורות אלו, העניק הבמאי פיגיס ריאיון ל"אינדפנדנט" ובו האשים את מבקריו באי הבנת מטרותיו: "העניין שלי בבית הספר, במורה ובתלמיד היה פחות משמעותי מהעניין שלי בכישלון הנישואים. לא התכוונתי להדגיש את דמותו כמורה קר-לב ... הוא פשוט מפגר אחר הזמנים ואינו מובן כלל ... לכן העברתי את נושא היחסים לחזית.".^[1]