גשר מיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גשר מיו
ViaducdeMillau.jpg
מיקום עמק הנהר טארן, צרפת
שנת ההקמה 2004
מתכנן המהנדס מישל וירלוז'ה והאדריכל נורמן פוסטר
עלות ההקמה 394 מיליון אירו
שימוש כלי רכב
אורך 2,460 מטר
גובה 343 מטר
חומרים בטון מזוין
מבנה מעוגן כבלים (Cable-stayed)
מיו לצידו של כביש מהיר A75
הגישה לגשר
מראה הגשר בחורף
הגשר בזמן בנייתו
תחנת התשלום שליד הגשר
עמוד 2 של הגשר והשוואה למגדל אייפל

גשר הדרכים מיו (צרפתית: le Viaduc de Millau) הוא גשר מעוגן כבלים הנמצא מעל עמק נהר טארן ליד מיו בדרום צרפת. הגשר, שתוכנן על ידי המהנדס הצרפתי מישל וירלוז'ה (Virlogeux) בשיתוף עם האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, הוא בין הגשרים הגבוהים בעולם (343 מטר בשיאו, קצת יותר גבוה ממגדל אייפל). הוא נחנך רשמית ב-14 בדצמבר 2004 ונפתח לתנועת כלי רכב ב-16 בדצמבר 2004.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שהגשר נבנה, על כלי רכב הנעים במסלול היה לרדת לעמק הנהר טארן ולעבור דרך הכביש הארצי N9 שליד העיירה מיו, דבר שגרם לצפיפות רבה בתחילת יולי ובסוף אוגוסט, חודשי חופשת הקיץ. הגשר עובר כעת מעל העמק בתוך הפארק האזורי Grands Causses, מחבר את causse du Larzac ל-causse rouge ועובר מעל הנקודה הנמוכה ביותר בעמק.

הגשר מהווה את החוליה האחרונה בכביש המהיר A75 ‏(la Méridienne) ומספק דרך מהירה דרומה מפריז דרך קלרמון-פראן לבזייה. המטרה של כביש A75 היא להגביר את המהירות ולהפחית את העלות של תנועת כלי רכב לאורך המסלול. תיירים רבים נוסעים לדרום צרפת וספרד דרך מסלול זה, כיוון שהוא ישיר וללא אגרה במשך 340 ק"מ בין קלרמון-פראן לבזייה פרט לגשר עצמו.

חברת אפז' (Eiffage) מפעילה את גשר מיו כגשר אגרה, עם אגרה שעומדת נכון להיום [דרושה הבהרה] על 4.90 אירו לכלי רכב פרטיים ובמהלך חודשי הקיץ עומדת על 6.50 אירו. הגשר נבנה על ידי חברת אייפג', שבנתה גם את מגדל אייפל, תחת חוזה ממשלתי שנותן לחברה זיכיון לגביית אגרה במשך 75 שנה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר מיו מורכב משמונה מקטעי כביש על קורות פלדה, שנתמכים בידי שבעה עמודי בטון מזוין גבוהים (נציבים) ועליהם מגדולים (Pylon). בניגוד לגשר תלוי בו המיסעה מוחזקת כולה על ידי כבלים המתחברים לכבלים הראשיים, זהו גשר מעוגן כבלים בו הכבלים מחוברים ישירות לעמודים מבטון מזוין. מקטעי הכביש שוקלים ביחד 36,000 טון ואורכם הכולל הוא 2,460 מטר, רוחבם 32 מטר ועומקם 4.2 מטר. כל מקטע מרכזי אורכו 342 מטר ומקטעי הקצה אורכם 204 מטר. שיפוע הכביש הוא 3% יורד מדרום לצפון, ומתעקם במישור ברדיוס עקמומיות של 20 קילומטר. עקמומיות זו נועדה לתת מענה לדפורמציות הנוצרות בגשר בשל שינויי טמפרטורה וכדי להקנות ראות טובה יותר לנהגים. הכביש בעל שני נתיבי תנועה בכל כיון.

החלקים התחתונים של העמודים, הנציבים (piers), נעים בגובהם בין 77 מטר ל-246 מטר, ומתחדדים בעוביים מ-24.5 מטר בסיס ל-11 מטר בגובה מפלס הכביש. כל חלק תחתון של עמוד מורכב מ-16 מסגרות, כל מסגרת שוקלת 2,230 טון. מקטעים אלה הורכבו באתר מחתיכות של 60 טון משקל, 4 מטר רוחב ו-17 מטר עובי, שנוצרו בבתי חרושת בלאוטרבורג ופוס סיר מר בידי חברת אפז' (Eiffage). החלקים התחתונים של העמודים תומכים במגדולים (pylons, החלקים העליונים של העמודים) בגובה 97 מטר כל אחד. החלקים התחתונים הורכבו קודם עם תמיכות זמניות, לפני שהסיפון (כלומר, הכביש) הוחלק על גבי העמודים באמצעות בוכנות הידראוליות מודרכות GPS שדחפו את הסיפון 600 מילימטר כל ארבע דקות.

בזמן בנייתו היה גשר מיו הגשר לכלי רכב הגבוה ביותר בעולם וגובהו הוא כמעט פי שניים מהגשר שהחזיק קודם בתואר: גשר אירופה (Europabrücke) שבאוסטריה. מפלס הכביש של הגשר, בגובה 270 מטר מעל נהר הטארן, גבוה במקצת מגשר ערוץ הנהר החדש בוירג'יניה המערבית בארצות הברית, שנמצא בגובה 267 מטר מעל הנהר החדש (New River). בגשר הערוץ המלכותי בקולורדו, ארצות הברית, גובה מפלס הכביש הוא 321 מטר מעל נהר הארקנסו, גבוה משני הגשרים הללו.

בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה החלה ב-10 באוקטובר 2001 ויועדה להימשך כשלוש שנים, אבל תנאי מזג האוויר גרמו לפיגור בלוח הזמנים. לוח זמנים מתוקן קבע שעל הגשר להיפתח בינואר 2005. גשר מיו נחנך באופן רשמי בידי נשיא צרפת ז'אק שיראק ב-14 בדצמבר 2004 ונפתח לתנועה ב-16 בדצמבר, מספר שבועות לפני הזמן המיועד בלוח הזמנים המתוקן.

מחקרים מקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון על המהנדסים והאדריכל היה לחקור את הבעיה ולבחור איזה סוג גשר יהיה המתאים ביותר לסביבה. במחקרים המקדמיים, ארבע אפשרויות נבחנו:

  1. לעקוף את מיו ממזרח, דבר שידרוש 2 גשרים מעל הטארן והדורבי.
  2. לעקוף את מיו ממערב (12 ק"מ ארוך יותר), דבר שידרוש ארבעה גשרים.
  3. לבנות על המסלול של כביש מס' 9, דבר שמאפשר גישה טובה למיו אך במחיר קשיים טכניים ומעבר דרך העיר.
  4. לבנות גשר יחיד מעל העמק.

האפשרות הרביעית נבחרה על ידי ממשלת צרפת ב-28 ביוני 1989. היא הורכבה משתי אפשרויות: הפתרון הגבוה, והפתרון הנמוך, שדרש בניה של גשר באורך 200 מטר מעל נהר הטארן, ואז גשר-דרכים באורך 230 מטר ובהמשכו מנהרה. אחרי מחקרים רבים, הוחלט לנטוש את הפתרון הנמוך, מאחר שהוא חותך את טבלת המים, בעל השפעה שלילית על העיירה, עולה יותר ומאריך את הדרך. אחרי הבחירה לבנות גשר-דרכים גבוה, חמישה צוותים של אדריכלים וחוקרים עבדו בו-זמנית על פתרון טכני לאתגר זה. הקונספט המקורי של הגשר הוצע על ידי המתכנן הצרפתי מישל וירלוגו. האדריכלים של הגשר היו החברה הבריטית Foster and Partners שבראשה עומד האדריכל סר נורמן פוסטר. הם עבדו ביחד עם חברת ההנדסה ההולנדית ARCADIS, שהייתה אחראית לתכנון הטכני של הגשר.

הבונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה קונצורסיומים התחרו במכרז לבניית הגשר:

  • חברת Dragados (ספרד) ביחד עם Skanska (שבדיה) ו-Bec (צרפת).
  • Société du viaduc de Millau שמורכבת מהחברות הצרפתיות ASF, Egis, GTM, Bouygues Travaux Publics, SGE, CDC Projets, Tofinso ומ-Autostrade האיטלקית.
  • החברות Générale Routière, Via GTI מצרפת ו Cintra, Necso, Acciona, Ferrovial Agroman מספרד.
  • החברה שזכתה: חברת Eiffage, החברה השלישית בגודלה לעבודות ציבוריות בצרפת והשישית באירופה.

מנהיג העבודה היא Compagnie Eiffage du Viaduc de Millau שזכתה בחוזה הממשלתי. קונסורטיום הבנייה מורכב מחברת Eiffage TP עבור חלקי הבטון, מחברת אייפל עבור מסגרת הפלדה לכביש (חברה זו נוסדה על ידי גוסטב אייפל שבנה ב-1884 את גשר-הרכבת Garabit ליד קנטל), וחברת Enerpac עבור התומכות ההידראוליות של הגשר, חברת ההנדסה Setec וחברת SNCF. את מסגרות הפלדה בהם נוצק סיפקה חברת PERI.

שלבי הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון הוכנו מסגרות פלדה שסביבם נוצקו הבטון של העמודים. תוך כדי יציקת העמודים החלו לייצר במפעלים סמוכים את מקטעי הכביש, שנתמכים במסגרת פלדה. במקביל החלו בבניית עמודים זמניים מפלדה, שיתמכו בכביש שיוחלק על גבי העמודים עד שיעוגן בכבלים למגדלונים.

לאחר שנוצקו העמודים הקבועים ונבנו העמודים הזמניים, החלו בחיבור מקטעי הכביש זה לזה ויצרו 2 חצאים גדולים. אחרי חיבורם, החלו בהחלקתם משני צידי הגשר על גבי העמודים באמצעות בוכנה הידראולית שדחפה אותם, והתקן הידראולי שהחליק אותם על גבי העמודים עצמם. כששני החצאים נפגשו חיברו אותם ביחד.

בשלב השלישי יצקו את המגדלונים שבראש העמודים.

בשלב הרביעי חיברו את מקטעי הגשר לראשי המגדלונים באמצעות כבלי פלדה עבים שמכילים מאות כבלים בתוך כל כבל.

לוח זמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלויות ומשאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלות בניית הגשר הייתה 394 מיליון אירו, עם בניית כניסות אגרה 6 ק"מ צפונית לגשר בעלות נוספת של 20 מיליון אירו. הבונים, חברת Eiffage, מימנה את הבנייה בתמורה לזיכיון לגבות אגרה למשך 75 שנה, עד שנת 2080. ברם, אם הזיכיון רווחי מאוד, הממשלה הצרפתית יכולה להשתלט עליו כבר ב-2044.

כל הפרויקט דרש 127,000 מטר מעוקב של בטון, 19,000 טון של פלדה עבור הבטון המזוין ו-5,000 טון של בטון דחוס עבור הכבלים ומעטפותיהם. בוני הגשר טוענים שאורך החיים של הגשר הוא לפחות 120 שנה.

נתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורך הכביש על הגשר: 2,460 מטר
  • מספר עמודים: 7
  • גובה עמוד 7 הנמוך ביותר: 77 מטר
  • גובה עמוד 2 הגבוה ביותר: 343 מטר (245 בגובה הכביש)
  • גובה החלק העליון של עמוד: 87 מטר
  • מספר כבלים: 154
  • גובה ממוצע של הכביש: 270 מטר
  • עובי הכביש: 4.2 מטר
  • רוחב הכביש: 32.05 מטר
  • נפח בטון ששומש לבניית הגשר: 85,000 מטר מעוקב
  • משקל פלדה ששומשה לבניית הגשר: 19,000 טון
  • המשקל הכולל של הגשר: 290,000 טון
  • נפח תנועה מוערך ליום: 10,000-25,000 כלי רכב
  • אגרת כניסה אופיינית: 4.90-6.50 אירו
  • רדיוס אופקי של עקמומיות הדרך: 20 קילומטר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גשר מיו בוויקישיתוף
Viaduc de Millau 1.jpg
Magnify-clip.png