גשר עד הלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושנת הרוחות בפארק עד הלום
עמדת מקלע ויקרס שהקים הצבא המצרי
נחל לכיש בפארק
שלט הדרכה ובו מפת האתר

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".

הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק "ואדי סוכריר" (נחל לכיש) שחצה את הדרך מיבנה ל"אל-מג'דל" (אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה הערבית איסדוד, ונקרא בשם ג'סר איסדוד. במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני ערבים שניסו להורסו.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נע חיל המשלוח המצרי, שמנה ארבע חטיבות סדירות ובראשו עמד הגנרל אחמד עלי אל-מוואווי, בשני טורים, האחד מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני דרך באר שבע לחברון ולירושלים. זאת על פי תוכנית פלישה כוללת שתואמה עם ירדן וסוריה, שמטרתה כיבוש חיפה וצינור הנפט כירכוכ-חיפה המוביל אליה. תפקיד הצבא המצרי היה פעולת רתק והסחה. בשלב הראשון הייתה מטרתו להגיע עד יבנה ומשם לאיים על תל אביב, על מנת למשוך כוחות גדולים ככל האפשר למרחב תל אביב ולאפשר את כיבוש חיפה וצינור הנפט. הטור המצרי שפעל בציר המזרחי באר שבע - חברון- ירושלים הגיע עד לקו רמת רחל- אזור בית שמש, הטור המצרי שפעל בציר החוף והיה מבוסס על הצבא המצרי הסדיר ולכן גם פעל באופן שיטתי תוך דאגה מיוחדת לקווי האספקה הארוכים שלו היות שכל התחמושת והדלק שלו הגיעו מבסיסי הקבע במצרים - המרוחקים מאות קילומטרים.

לאור זאת ריכז הצבא המצרי את הכח המשלוח באל עריש כבסיס פעולה קדמי ולאחר מכן עם תום המנדט הבריטי נכנס לאזור עזה, במשך השבועיים הראשונים ניסה להשתלט על אזור עזה ולאבטח את קוי האספקה שלו ולכן תקף את היישובים היהודיים הסמוכים לכביש. הצלחותיו היו חלקיות, אולם הוא הצליח לכבוש את יד מרדכי ב-24 במאי ואז רצה מפקדו לייצב קו הגנה על ציר מג'דל-חברון, דרומית לאשדוד. לאחר לחץ של ממשלת ירדן על מצרים, בעקבות מבצע בן נון א' בלטרון, נצטווה אל–מואווי לקדם את כוחותיו צפונה כדי להקל את לחץ צה"ל מהלגיון הירדני.

קיימת מחלוקת בין החוקרים עד לאן התכוון הצבא המצרי להגיע על פי דו"ח עדת החקירה העיראקית של המלחמה שהוא המקור הטוב ביותר שיש בידינו כיום וכן על פי עדותו של נאצר ששירת כקצין בטור זה כוונתם הייתה להגיע לקו לטרון - רמלה - יבנה ובכך ליצור מגע עם הליגיון הירדני, יחד עם זאת ישנם היסטוריונים ישראליים הטוענים בהתבסס על אותו דו"ח כי מטרתו הייתה להגיע לאזור יבנה בלבד. במסמכים המצריים שנתפסו לא נמצאה כל תוכנית להתקדמות צפונה מג'סר איסדוד אלא להיערך להגנה בשטח מצפון לאיסדוד. מפקד הכוח המצרי מייג'ור גנרל מוחמד נגיב כתב בזכרונותיו כי הכוחות המצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים לא היו יכולים להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה.

כך או כך היתיצבותו של הצבא המצרי בקו יבנה במקביל להגעת הטור המזרחי לאזור רמת רחל (דרום ירושלים)- בית שמש, היתיצבות הלגיון הירדני באזור לטרון- רמלה והערכות הצבא העיראקי מאזור ראש העין צפונה הייתה מביאה לביתור היישוב היהודי על ידי ניתוק ירושלים מאזור תל אביב, ניתוק דרום מישור החוף (אזור רחובות-גדרה) מאזור תל אביב וניתוק הנגב מדרום מישור החוף ובכך מגשימה את המטרה האסטרטגית של הערבים במלחמה.

ב–28 במאי המשיך הכוח המצרי לנוע צפונה, למרות שמטרת הסופית של הטור הייתה (ונותרה עד היום) מעורפלת לכוחות הישראליים. המשמעות האסטרטגית הנובעת מתנועת הצבא המצרי הייתה ברורה, וכיוון שלא היו כוחות צה"ל רבים בין הכוח המצרי לתל אביב - עוררה תנועתו דאגה בקרב ההנהגה הישראלית שסברה שפניהם לתל אביב או לטרון.

הכוחות הישראלים בדרום היו מורכבים מחטיבת הנגב, שהייתה אחראית להגנת היישובים היהודיים הדרומיים מקו אל-פאלוג'ה–מג'דל, וכוחותיה היו מפוצלים בין הקיבוצים וחטיבת גבעתי, שבאחריותה היה המרחב שמצפון לקו הזה. במסגרת מבצע ברק, כהכנה לקראת פלישת צבאות ערב, פוצצה חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד ב־12 במאי.

הכוח חלף על פני קיבוץ ניצנים הנצור, והתצפית שם דיווחה על כוחות גדולים הנעים הטור המצרי נכנס לעיירה הערבית איסדוד, אך נעצר ב-29 במאי 1948 ליד ג'סר איסדוד המפוצץ, הכח המצרי החל להקים גשר חלופי במקום הגשר המפוצץ ונערך להגנה. עוד באותו יום, (29 במאי) לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. היה זה המבצע הראשון ולמעשה הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת קרב של חיל-האוויר שעד אז עצם קיומה היה בגדר סוד. לאחר ההתקפה של ארבעת המטוסים, שניים מהם יצאו מכלל שימוש כאשר אחד התרסק בעת גיחה ולשני נפגעה אחת הכנפיים בעת הנחיתה.‏[1][2]. במקביל הובאו למקום שלושה מתוך חמשת התותחים (60% מהסד"כ הארטילרי) שעמדו לרשות צה"ל באותו זמן‏[3]. הטלת 4 מטוסי הקרב היחידים ו-3 מתוך 5 התותחים שעמדו לרשות צה"ל באותה תקופה ממחישה את העדיפות והחשיבות שניתנה על ידי המטה הכללי לפעולה של בלימת הטור המצרי.

בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות של גבעתי על הכח המצרי שבאזור הגשר ולאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכח המצרי ממקומו (הדבר קרה רק במסגרת מבצע יואב), אולם הוא לא המשיך בהתקדמותו מהגשר.

הצבא המצרי שנבלם הקים במקום עמדה מיוחדת ויצוקה מבטון למקלע כבד מסוג ויקרס.

הסיבה לעצירת המצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות טען דוד בן-גוריון לגבי מבצע פלשת: "ההתקפה על אשדוד לא הצליחה, אבל התקדמות המצרים צפונה נעכבה". בספר תולדות מלחמת העצמאות כתב נתנאל לורך הסבר דומה: "ההשפעה הפסיכולוגית של הופעת חיל–האוויר הישראלי הייתה רבה ... חניית–הארעי ליד גשר אשדוד, שנועדה להיות הפסקה לשעה בלבד, הפכה לעצירה מוחלטת של התקדמותם". דברים דומים כתב אחד הלוחמים בצבא המצרי, כאמל איסמעיל א-שריף, איש האחים המוסלמים: "בהתאם לתוכנית הכללית שעובדה על ידי מדינות ערב, היה על צבא מצרים להתקדם עד יבנה. אך בהגיע החלוץ המצרי לאשדוד, ריכז האויב כוחות גדולים באזור רחובות, ופתח בהתקפה כבדה על הצבא המצרי. התקפה זו נהדפה, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא ריתוק הצבא לעמדותיו באשדוד. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר, כי ההתקפה היהודית על אשדוד היותה נקודת מפנה במאבק הישראלי מצרי, כי מרגע זה נאלצה המפקדה המצרית לשנות את תוכניותיה: תחת אשר תמשיך ברדיפה אחרי הכנופיות הציוניות, החליטה המפקדה המצרית להסתפק בניתוק הנגב מעל יתר המדינה."‏[4]. הקרבות שהתחוללו סביב הגשר מוזכרים גם בדו"ח ועדת החקירה העיראקית כאחד מארבעת הקרבות המרכזיים שהביאו לבלימת צבאות ערב. גישה זו הייתה מקובלת על מרבית ההיסטוריונים הישראליים וזוהי גם העמדה המופיעה באתר המועצה לשימור אתרים[5]: "המצרים שהתכוננו לכבוש את תל אביב, נבלמו על ידי גבעתי ליד גשר "עד הלום" (במרחק 33 ק"מ מתל אביב)". מנגד, ההיסטוריון דוד טל טוען שהמצרים עצרו בגשר עד הלום מכיוון שממילא לא התכוונו להתקדם מעבר ליבנה וכי להתקפות צה"ל עליהם היה קשר מועט, אם בכלל, להחלטה שלא להתקדם‏[6].

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הויקרס. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשר אנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי.

בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גשר עד הלום בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, ספרית־מעריב 1975, עמ' 59
  2. ^ למעשה המשימה הראשונה שתוכננה למטוסי הקרב הייתה השמדת שדה התעופה המצרי באל עריש בו ישבו מטוסי הספיטפייר והדקוטות שאיימו על העיר תל אביב ותקפו אותה במשך שבועיים כמעט מדי יום מאז הכרזת העצמאות. שמעון אבידן מפקד חטיבת גבעתי הגיע לטייסת עם פקודה חתומה על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטה הכללי לתקוף את הטור המצרי במקום את השדה באל עריש.
  3. ^ המאבק לביטחון ישראל העמותה הישראלית להיסוטוריה צבאית 2003 עמ' 58
  4. ^ בעיני אויב, תל אביב, 1954, עמוד 85, מובא מפארק עד הלום, אתר CafeMarker. ציטטה קצרה מופיעה אצל דוד טל, עם המקור בעמוד 119, הערה 68
  5. ^ מוזיאון גבעתי, המועצה לשימור אתרים
  6. ^ דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, עיונים בתקומת ישראל כרך 10 (2000)

קואורדינטות: 31°46′56″N 34°40′10″E / 31.782174°N 34.669386°E / 31.782174; 34.669386