ג'אז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'אז
מקורות סגנוניים: מקצבים אפריקאניים בעיקר ממערב אפריקה, שירי עבודה (WORK SONGS), רגטיים, בלוז מוזיקה עממית אירופאית ומוזיקת מצעדים אירופאית ואמריקאית
מקורות תרבותיים: מוזיקה מערב אפריקנית-אמריקנית, ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20
כלים: סקסופון, טרומבון, פסנתר, קלרנית, חצוצרה, מפוחית פה קונטרבס,גיטרה בס,ויברפון, מערכת תופים, באנג'ו, טובה, גיטרה, קלידים, כינור, שירה.
פופולריות מיינסטרים: בעיקר בגרסאות היותר פופיות, כמו סווינג. עדיין משפיע בז'אנרים מוזיקליים רבים.
נגזרות: ג'אז לטיני, סווינג, בי בופ פיוז'ן
תת-סוגות
בי-בופ, רגטיים, קול ג'אז, דיקסילנד, ג'אז חופשי, ג'יפסי ג'אז, הארד-בופ, פיוז'ן, מילו ג'אז, ג'אז מודאלי, סמות' ג'אז, סול ג'אז, טראד ג'אז, פוסט-בופ
סוגות היתוך
אסיד ג'אז, ג'אז בלוז, פיוז'ן, ג'אז ראפ, נו ג'אז, סמות' ג'אז, קליפסו ג'אז, הזרם השלישי
נושאים קרובים
ג'אז בים האדום, ביג בנד, מחלקת קצב, סטנדרט, בס מהלך, שירת סקאט

ג'אז (אנגלית: jazz) הוא סוגה מוזיקלית שנוצר בארצות הברית בראשית המאה ה-20. הג'אז היא מוזיקה אפרו-אמריקנית, שמיזגה יסודות קצביים מערב אפריקניים הבנויים על פוליריתמיקה (ריבוי קצבים), עם מרכיבים מוזיקליים מהמוזיקה המערבית - הרמוניה, מבנים צורניים (כמו מבנה השיר האירופאי) ושימוש בכלי נגינה מערביים. אלתור הוא אלמנט נוסף המזוהה עם מוזיקת הג'אז אם כי יש להדגיש כי כמרכיב מוזיקלי בפני עצמו - הוא קיים בכל תרבויות המוזיקה בעולם. בהקשר המלודי יש להזכיר את השימוש הנרחב בסולם הבלוז שהוא עצמו נוצר הרבה לפני הולדת הג'אז, במסגרת הרחבה יותר של התפתחות המוזיקה האפרו - אמריקאית שהחלה, למעשה, עם הצעד הראשון שצעד עבד אפריקני על אדמת אמריקה המערבית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-17 הובאו עבדים לאמריקה מאפריקה. המפגש בין האפריקנים לאירופאים באמריקה יצר שוּק תרבותי, שהתבטא בין השאר במוזיקה.

המוזיקה של האירופאים הייתה בעיקרה בעלת מקצב בן 4 פעימות, בעלת הרמוניה, ובעלת כיוון מושווה. לעומת זאת, המוזיקה של האפריקאים הייתה לרוב בעלת מקצב בן 3 פעימות, ללא אקורדים וללא הרמוניה, ובדרך כלל מבוססת על סולם פנטטוני, כמו כן המבנה היה מבוסס על "שאלה-תשובה". כאשר שמעו העבדים השחורים את המוזיקה של המהגרים הלבנים מאירופה (בין באיים הקאריביים ובין בארצות הברית), וכן הגיעו לידיהם כלי הנגינה האירופאים, הם הושפעו והחלו ליצור ז'אנר מוזיקלי משלהם, מוזיקה אפרו - אמריקאית שכלל את שירי הדת, שירי עבודה, בלוז וגוספל ולבסוף - את הג'אז שנוצר בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20. מכיוון שכאמור לעיל היו הבדלים במקצבים בין המסורות המוזיקליות, נוצר מיזוג מקורי של הרגשת הקצב האפריקנית יחד עם המסגרת הקצבית ה"מרובעת" האירופאית והרגשת הקצב הייחודית הזו הנקראת בשפה המקצועית סווינג היא המלווה את הג'אז.

"The King and Carter Jazzing Orchestra", כפי שצולמו בטקסס בינואר 1921

שורשי הג'אז הם הבלוז, הרגטיים, המארש, שירי העבודה של השחורים (work songs), גוספל ומוזיקה אפריקנית. מרכיבים מכל אלה חברו יחדיו ויצרו את סגנון הג'אז הראשון, דיקסילנד. תזמורת ה"אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד" (ODJB) שחבריה היו כולם נגנים לבנים מניו אורלינס, הייתה הראשונה שהקליטה בניו יורק בשנת 1917 תקליט ג'אז. עם זאת, ידוע כי ג'אז נוגן גם לפני כן במסגרות של תזמורות כלי הנשיפה השכונתיות של ניו אורלינס. בתחילת דרכו הג'אז התפתח לאט, הקלטות רבות לא יצאו לפני שנות ה-20 והג'אז לא היה נפוץ במיוחד.

הסגנון אשר הביא את הג'אז לפופולריות המרבית תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בכל העולם היה הסווינג החל משנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40. הסווינג, אשר נוגן בדרך כלל על ידי תזמורות ביג בנד, היה ג'אז מסחרי שנועד לריקודים, ולכן נגישותו לקהל הייתה גדולה. התורמים החשובים ביותר לסגנון זה היו מהצד ה"שחור" - הפסנתרן, מלחין ומנהיג הלהקה, דיוק אלינגטון, הפסנתרן ומנהיג הלהקה, קאונט בייסי החצוצרן ומנהיג הלהקה לואי ארמסטרונג ומהצד ה"לבן" מלך הסווינג נגן הקלרניט היהודי בני גודמן, הטרומבוניסט גלן מילר, החצוצרן הארי ג'יימס והקלרינטן היהודי ארטי שאו.

באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, עם תום מלחמת העולם השנייה ובשלהי הפופולריות של מוזיקת הסווינג, יצאו מספר נגנים מהזרם המרכזי והחלו לנגן בדרך שונה לגמרי. נגנים אלו ביקשו להחזיר את הג'אז למקורותיו ה"שחורים", להביאו לכיוון אמנותי וכלי התבטאות אישי ולהוציאו מזיהויו כ"מוזיקה לריקודים". הם פיתחו את הג'אז למקומות מורכבים בהרבה, פחות נגישים לקהל הרחב ושיש בהם מרכיב חזק של אמנות ושל תפיסת נגן הג'אז את עצמו כאמן יוצר. הם פעלו במועדונים קטנים, ניגנו ג'אמים בשעות הלילה המאוחרות. הרכב הנגנים השתנה - לא עוד ביג בנד, אלא להקה קטנה של ארבעה עד שישה נגנים, שלושה מהם יחידת קצב, והשאר כלי נשיפה בדרך כלל.

עוד בסוף שנות ה-30 החל הסקסופוניסט לסטר יאנג לנגן בסגנון זה. המפתח העיקרי והבולט ביותר של סגנון זה, שיקרא בי בופ, היה סקסופוניסט האלט, צ'ארלי פארקר, כשלצידו החצוצרן דיזי גילספי. הפסנתרן ת'לוניוס מונק נחשב אף הוא לאחד מחלוצי הסגנון - בעיקר מכיוון שהוא ניגן עם פארקר וגילספי, על אף שקשה למצוא קשר בסגנונותיהם. נגנים חשובים אחרים בפיתוח הסגנון היו הפסנתרן באד פאוול, המתופף קני קלארק.

מאמצע שנות החמישים החלו דמויות מפתח בסצנת הג'אז לצור עוד גוונים ואפשרויות הבעה כאשר הם לוקחים את הג'אז איש איש לכיוונו הוא. ביניהם ניתן למנות את החצוצרן מיילס דייוויס הסקסופוניסט ג'ון קולטריין, הפסנתרן מקוי טיינר, הבאסיסט והמלחין צ'ארלס מינגוס, הסקסופוניסט סוני רולינס, הפסנתנרן ביל אוואנס, ועוד.

בפרשנות של אמנים אלו לג'אז הושם דגש חזק על האלתור, חלקים נרחבים מהשיר נוגנו רק כהערה על השיר המקורי ובאופן שונה מבכל פעם אחרת שהם נוגנו. מסיבה זו היצירה הג'אזית מאז ועד היום מתאפיינת בחד פעמיות של האמנים, המקום, הזמן והקהל המאזין.

להקת ג'אז בהופעה בשנת 1978

תרומה חשובה להתפתחות והתעמקות הז'אנר בשנות השישים הרים החצוצרן, מלחין ומנהיג הלהקה מיילס דייויס אשר התחיל בתור נגן של צ'ארלי פארקר. דיוויס הרים תרומה מכרעת להתפתחותם של סגנונות חדשים בג'אז. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הוא יצר את הקול ג'אז. לאחר מכן הוא תרם מאוד לפיתוח ההארד בופ עם החמישייה שלו. בסוף שנות החמישים הוא יצר סגנון בשם ג'אז מודאלי. במקביל הוא תרם מאוד לפיתוח הזרם השלישי בעזרתו של המעבד גיל אוונס. בשנות הששים הוא חזר לבופ ולקח אותו לכיוון אוונגארדי יותר. בסוף שנות הששים הוא יצר סגנון חדש המשלב רוק בג'אז- פיוז'ן.

בשנות 50 וה-60 נדחק הג'אז החוצה ממועדון הריקודים, עקב כניסת הרוק והפופ, ומצא את מקומו הנוכחי כמוזיקה של מועדונים והופעות חיות. הדבר אפשר לקחת את הג'אז למחוזות רחוקים עוד יותר. נוצרו סגנונות ששוברים כללים מוזיקליים רבים, כפי שהתרחש במוזיקה הקלאסית עוד קודם לכן, ג'אז אוונגארד וג'אז חופשי. החשוב בתורמים לסגנון זה הוא ג'ון קולטריין שהיה סקסופוניסט של מיילס דיוויס בשנות החמישים. בנוסף אליו מתבלטים הסקסופוניסט אורנט קולמן, הפסנתרן ססיל טיילור.

בשנות השבעים תפס הפיוז'ן את מרכז הבמה. מפתחיו העיקריים היו נגניו של מיילס דיוויס, מייסד הסגנון, בשנות הששים. הפסנתרנים ג'ו זאווינול צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הגיטריסט ג'ון מקלפלין, הסקסופוניסט ויין שורטר והמתופף טוני ויליאמס. עם זאת היו נגנים שהמשיכו במסורת האקוסטית כמו הפסנתרן קית' ג'ארת (גם הוא ניגן עם דיוויס).

המסורת הייחודית של ג'אז שמקורה מאותם שנים של נגינה להשכיר במועדונים אפלים היא אוסף של שירים מוכרים (לנגני הג'אז) הידועים כסטנדרטים ומאפשרים לנגנים שמעולם לא ניגנו יחד קודם, לנגן מבלי להתאמן ומבלי לתאם דבר מלבד שם השיר.

במרוצת השנים התפתח הג'אז לכיוונים בלתי צפויים. לקראת סוף שנות השמונים החלה קבוצה, בראשות החצוצרן וינטון מרסליס ובוגרים של מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון להחזיר את הג'אז לפסיו המסורתיים. מיילס דייוויס כינה את התנועה "ריאקציונרית" ולא הבין מדוע נגנים צעירים מסתכלים אחורה במקום קדימה. מצידם, הם "הצילו את הג'אז" מהתפתחויות מזיקות. תקליטים שהופקו במסגרת גישה זו ובראשם הקלטות הסטנדרטים של שלישיית קית' ג'ארט (עם ז'אק דז'ונט וגארי פיקוק) זכו להצלחה מסחרית גדולה והשפיעו על נגנים צעירים רבים בשנות התשעים ואילך להאזין ולנגן ג'אז מסורתי, במקביל להתפתחות הפיוז'ן, הג'אז החופשי והכיוונים האלקטרוניים.

אלתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי ארמסטרונג אחד מאומני הג'אז המובילים והמפורסמים ביותר.

הגם שישנו קושי באפיונו של הג'אז, מקובל להכליל את אלמנט האלתור כחלק אינטגרלי ממנו. אלתור היה ועודנו אלמנט הכרחי במוזיקה האפריקאית ובמוזיקה האפרו-אמריקאית, הגם שהצורה המסוימת שבה מאלתרים השתנתה עם הזמן. מוזיקת הפולק והבלוז הייתה לעתים קרובות מבוססת על תבנית של שאלה ותשובה, והאלתור התבטא במילים, במוזיקה, או בשניהם. בדיקסילנד, מוזיקאים נהגו לאלתר מלודיה מסוימת כאשר אחרים מנגנים מלודיה אחרת ש"תלך" לצידה. בתקופת הביג בנד והסווינג, ניגנו בדרך כלל מוזיקה מתווים ופרטיטורות מדויקות, אולם, במקרים רבים ניתנה הבמה לנגן אחד שיעמוד ויאלתר סולו קצר. לבסוף, מתקופת הבי בופ ואילך, האלתור תופס את מרכז הבמה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת בסולואים חכמים ומרגשים. בקטעי בי בופ, המלודיה הכתובה (הד) מנוגנת פעם אחת, ולאחריה הסולנים מאלתרים לאורך כורוסים רבים על מהלך האקורדים של ההד, או בג'אז מודאלי על המודוסים המתאימים לו.


כאשר מוזיקאי ג'אז מאלתרים, הם בדרך כלל עושים שימוש במהלך אקורדים - סדרת האקורדים המגדירים את המבנה ההרמוני של הקטע. לדוגמה, הקטע "Now's the time" של צ'ארלי פארקר הוא קטע בן 12 תיבות אשר עושה שימוש במהלך אקורדים שג'אזיסטים מכנים "Twelve bar blues" (בלוז בן 12 תיבות). לאחר המלודיה, חטיבת הקצב (Rhythm section) ממשיכה לנגן את אותן 12 התיבות הראשונות (אולם, יש לציין שגם הליווי אותו מנגנת חטיבת הקצב הוא מאולתר, תוך כך שהוא שומר על עקרונות מסוימים), וכל סולן מאלתר מלודיות אחרות על המבנה ההרמוני. מבנה כזה של קטע נקרא במוזיקה מבנה סטרופי, אולם בג'אז הוא מהווה את המבנה הסטנדרטי וככזה לא מייחסים לו ייחודיות.

ג'אז מול מוזיקה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מכנים את הג'אז "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית", אך בהשוואה למוזיקה קלאסית ניתן להבחין בראש וראשונה בחופש שיש לנגן הג'אז להביע את עצמו בתוך ההרכב. הדרך שבה אמור נגן הג'אז להביע את עצמו משתנה עם סגנון הג'אז הספציפי שאותו מנגנים, אולם אף בסגנון הג'אז החופשי אין הנגן פטור מהקשבה לנגנים שמסביבו והשארת מרחב מספיק להבעה העצמית של שאר הנגנים. הג'אז במובן זה הוא צורת אומנות חברתית ודמוקרטית יותר מהמוזיקה הקלאסית.

קיימת בג'אז גם מסורת של הלחנה, אולם אם בזמן שבמוזיקה הקלאסית של עד המאה ה-20 היה המלחין מניח שלפחות ינסו לעקוב אחרי שפע הוראותיו הפרטניות עלול מלחין הג'אז (שבדרך כלל כותב בעיקר לצורך הנחיה של הנגנים העובדים איתו) להסתפק במעבר ההרמוני או במשפט המלודי אשר יהווה מקור לאלתורים מאוחרים יותר.

מלבד ההבדלים בתפיסה ובקונספט שבין ג'אז למוזיקה קלאסית, ישנם גם הבדלים טכניים, כאלה אשר מתבטאים מאוחר יותר גם בצבע, בגוון ובאווירה שהמוזיקה יוצרת. הבדלים אלו מתבטאים בקצב, בהרמוניה, במלודיה ובמבנה.

תתי סגנונות בג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לג'אז תתי-סגנונות רבים, ביניהם:

  • ניו אורלינס (hot) - ידוע גם כדיקסילנד, הג'אז הקלאסי והראשוני שהתפתח בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20, ובסוף דרכו - בשיקגו עד 1927 בערך) ושימשו בו ככלים עיקריים הקלרינט, הקורנט, הטרומבון, הפסנתר והתופים.
  • סווינג - מוזיקת הריקודים של שנות ה-20 וה-30 שהחלה את דרכה בשנות העשרים המאוחרות בניו יורק עם התפתחות התזמורות הגדולות (ה"ביג בנד" )השחורות ולאחר מכן הלבנות כאשר נגן הקלרינט היהודי בני גודמן ("מלך הסווינג") מסמל אותה יותר מכל נגן ג'אז אחר.
  • ג'אז צועני - שילוב של מוזיקת הג'אז ביחד עם אלמנטיים צוענים, סגנון זה פותח בשנות ה-30 על ידי ג'אנגו ריינהארדט. כלי הנגינה בסגנון זה הם: גיטרה, כינור וקונטרה בס.
  • בי בופ - המהפכה שיצרו צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי במוזיקת הג'אז באמצע שנות הארבעים. לא עוד מוזיקה לריקודים, אלא מוזיקה הפונה גם לאינטלקט ויש צורך להאזין לה. בבי בופ האלתור תופס את מרכז הבמה והוא מבוסס בעיקר על ההרמוניה ופחות על המלודיה.
  • קול ג'אז - ז'אנר שהתפתח כמשקל נגד לבי בופ וכוון לג'אז שקט ורגוע יותר, את סגנון זה פיתח החצוצרן מיילס דייוויס באלבום הסולו הראשון שלו "the birth of the cool",
  • הארד בופ - פיתוח של הבי בופ, במאפיינים המוזיקליים הטכניים הוא די דומה לבי בופ, אך המלודיות והמקצבים שלו מהווים חזרה לשורשיו האפריקאניים של הג'אז וכוללים שימוש נרחב ב"שאלה ותשובה" ובאלמנטים מתוך המוזיקה הדתית של השחורים בארצות הברית. ארט בלייקי ושליחי הג'אז מייצגים את אחד הביטויים המובהקים של סגנון זה.
  • הזרם השלישי - שילוב של ג'אז ומוזיקה קלאסית. נולד כפרי רעיונותיו החדשניים בשנות ה-50 המאוחרות של המוזיקולוג גונתר שולר.
  • פוסט בופ - פיתוח מודרני של הבי בופ המשלב אלמנטים מסגנונות ג'אז אחרים שבאו אחריו.
  • ג'אז לטיני - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקה לטינית.
  • ג'אז מודאלי - ג'אז שבו האלתור נעשה על פי מודוסים ולא על פי אקורדים, את הג'אז המודאלי פיתחו בסוף שנות ה-50 בעיקר מיילס דייויס וג'ון קולטריין.
  • פיוז'ן - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקת רוק וכלים אלקטרוניים. הופיע לראשונה בעולם הג'אז בתקליטיו של מיילס דיויס בסוף שנות ה-60 .
  • ג'אז-פאנק - גם כן משלב אלמנטים מרוק (או פאנק) ליתר דיוק, אולם באופן אחר לחלוטין.
  • ג'אז חופשי - סגנון בו האלתור נשען על פיתוח מוטיבים מלודיים בלבד ( ללא קשר הרמוני או טונאלי) בתהליך אלתורי הבנוי בעיקרו על האזנה של האחד לנגינת השני ותגובה ספונטנית לה.
  • אסיד ג'אז - ג'אז המשלב אלמנטים של מוזיקת נשמה, פאנק, דיסקו, ביטים חוזרים והרמוניה מודאלית.

פסטיבלי ג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]