ג'אקומו בארוצי דה ויניולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'אקומו בארוצי דה ויניולה על גבי בול דואר איטלקי משנת 2007. בבול שמו מופיע כיאקופו
לוח 3 מתוך "חמשת הסדרים של האדריכלות" לג'אקומו בארוצי דה ויניולה, בלוח נראים, משמאל לימין הסדרים: טוסקאני, דורי, יוני, קורינתי ומשולב

ג'אקומו בארוצי דה ויניולה (Giacomo Barozzi,‏ 1507 - 1573, שמו הפרטי מופיע לעתים גם כ-Jacopo, יאקופו) היה אדריכל איטלקי.

דה ויניולה נולד בשנת 1507 בכפר ויניולה (Vignola) שליד בולוניה, כפר ששמו הפך לכינויו. בבולוניה התחנך כצייר. כאן בא גם במגע עם האדריכלים שהשפיעו עליו: בלדסארה פֵּרוּצי וסבסטיאנו סֵרליוֹ. פרוצי השפיע עליו כאדריכל, כשהחל בבולוניה בבניית הבזיליקה של סן פטרוניו. סרליו השפיע עליו כתאורטיקן של האדריכלות.

בשנים 1543-1541 שהה ויניולה בארמונו של פרנסואה הראשון בפוֹנטינבּלוֹ שבצרפת. שם הכין לארמון העתקי ברונזה מפסלים שבאוסף הוותיקן. אחר-כך חזר לבולוניה ועסק בהשלמת הבזיליקה של סן פטרוניו.

בשנת 1550 עבר לרומא לצמיתות. כאן נכנס לעבוד בשרותם של האפיפיור ומשפחת פארנֵזֵה. עבור האפיפיור בנה, יחד עם האדריכלים ג'ורג'ו וזארי וברתולמיאו אמאנאטי, את הווילה ג'וליה (Villa Giulia) שבצפון העיר (שבה מצוי כיום המוזיאון האטרוסקי), ותכנן עבור משפחת פארנזה את מעון הקיץ של הקרדינל אלסנדרו בקאפרהרולה שליד ויטֵרבּוֹ, ואת ארמונו של אוטאביו פארנזה, דוכס פארמה ופיאצ'נצה, בפיאצ'נצה (Piacenza).

ליד ווילה ג'וליה, בנה ויניולה ברומא את הראשון מבין המבנים הדתיים שבנה, היא הקאפלה סט. אנדראה (St. Andrea). הקאפלה היא בעלת תוכנית חדשנית שכן מדובר באולם בעל מתאר סגלגל, בעל כיפה סגלגלה, אלמנטים שלא נודעו קודם לכן.

מפעל הבנייה הדתי החשוב ביותר שתכנן היא כנסיית ה"ג'זו" (il Gesu). זו כנסיית-האם של המסדר הישועי, שנבנתה במרכזה של רומא. הוא התבקש לתכנן כנסייה גדולה שבה תינתן לכל באי הבית האפשרות לחזות ולשמוע בבהירות את הדרשות שנשאו בה. כדי לעמוד בדרישה יצר כנסייה בעלת אולם תווך קצר ורחב, ובעיקר אולם החסר טורי עמודים וחסר סטראות. לכנסייה נבנה גם אולם-ערב (טרנספט) שזרועותיו קצרים במיוחד. ויניולה תכנן את הכנסייה והחל לפקח על בנייתה אך לא ראה בהשלמת המפעל, דבר שנעשה בידי ג'אקומו דלה פורטה.

ויניולה נפטר ביולי שנת 1573. בזמן מותו כבר הפך ספרו ל'אורים ותומים' של האדריכלות.

חמשת הסדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות השגיו בתחומי האדריכלות תהילתו באה לו בזכות חיבור צנוע בשם: "כללים לחמשת הסדרים של האדריכלות" (Regole delli cinque ordini d’architettura), שנדפס לראשונה ברומא, בשנת 1562. מן המהדורה הראשונה (1562) נותר עותק בודד, השמור בספריה הלאומית שבפירנצה.

זהו ספר של תאוריה אדריכלית, שהיא סוגה ספרותית שהייתה מקובלת במאות החמש-עשרה והשש-עשרה באיטליה, בדומה לספריהם של לאונה בטיסטה אלברטי (1485), סבסטיאנו סרליו (1537) ואנדראה פלדיו (1570). הספר של ויניולה הוא קונטרס המחזיק 32 לוחות, שבו הטקסט המלווה כל שרטוט הוא מינימלי, רשום ככותרת או ככיתובית בין פרטי האיור.

מטרת הספר הייתה לשרת באופן ישיר ומיידי את האדריכל, בעיקר את האדריכל שרצה לבנות ברוח האדריכלות הקלאסית. ניתן בו מילון צורות מפורט, והכוונה מעשית בתחום הפרופורציות האדריכליות, וזאת באמצעות ביצוע מרהיב עין בעזרת תחריטי נחושת ברורים ביותר, שכל הפרטים הנחוצים לו לאדריכל, ובעיקר גדלי החלקים השונים, מבוטאים במספרים הרשומים במקומם המתאים על-גבי הלוח. בכך ניתן לאדריכל המתלמד את כל הדרוש לו כדי להוציא תחת ידו בניין קלאסי.

בלוח מספר 3, מן המהדורה השנייה ואילך, הציג המחבר, בצורה סינופטית , את חמשת הסדרים של האדריכלות הקלאסית: הטוסקאני, הדורי, האיוני, הקורינתי והסדר המשולב, זה בצד זה, על-גבי בסיסי אבן מוגבהים (פדסטלים). לוח זה הפך עם הזמן להיות תווית ההיכר של החיבור ושל ויניולה, וברבות השנים הפך להיות האיור המצוטט ביותר בתחום התאוריה והלימוד האדריכליים.

ההצגה של תורת הפרופורציות היא ברורה ביותר, מבוססת על מוֹדוּל יחיד (רדיוס העמוד בבסיסו), ועל יחסים הניתנים במספרים טבעיים קטנים. הם גם מתאימים בדיוק למתואר ולרשום בשרטוטים. דבר זה עשה את החיבור לכלי-עזר שימושי ביותר לאדריכל, עובדה שתרמה יותר מכל לתפוצתו הגדולה.

לעומת אנדראה פלאדיו, שהיה לאדריכל תקופת הרנסאנס הנחקר ביותר בעת החדשה, כעדות הביבליוגרפיה העצומה הקיימת אודות מפעל חייו, כך היה ויניולה, באמצעות ספרו, לאדריכל הנלמד ביותר של כל הזמנים, על ידי אדריכלים, כעדות למספר העצום של מהדורות לו זכה החיבור (למעלה מחמש מאות מהדורות עד לשנת 1974). רק עם ירידת קרנה של מורשת האדריכלות הקלאסית, שנדחקה הצידה עם כניסת המודרניזם, ירדה במחצית המאה התשע-עשרה גם הפופולאריות של הספר.

תרגום לעברית של ספרו נעשה בידי רוני רייך בהוצאת דביר 2001.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]