ג'אקומו לאורי-וולפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'אקומו לאורי-וולפיאיטלקית: Giacomo Lauri-Volpi; ‏11 בדצמבר 1892 - 17 במרץ 1979) היה טנור איטלקי, שקולו הלירי-דרמטי הצטיין בהיקף יוצא דופן וביכולת טכנית. הוא הופיע ברחבי אירופה, בצפון אמריקה ובדרומה בקריירה מן השורה הראשונה, שהקיפה 40 שנה.

לימודים וראשית קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורי-וולפי נולד בלאנוביו שבאיטליה. אחרי שסיים את השכלתו התיכונית בסמינר באלבאנו וקיבל תואר מאוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא, החל בלימודי שירה אצל אנטוניו קוטוני, בריטון נודע במאה ה-19, באקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא.

קריירת השירה המלבלבת שלו נעצרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת בצבא האיטלקי. לאחר המלחמה הופיע לראשונה על בימת האופרה בביצוע מוצלח של ארטורו ב"פוריטאנים" של בליני בוויטרבו, איטליה, ב-2 בספטמבר 1919. להופעה זו אימץ לו את שם הבמה ג'אקומו רוביני, על שם הטנור החביב על בליני, ג'ובאני באטיסטה רוביני. כעבור ארבעה חודשים, ב-3 בינואר 1920, נחל עוד הצלחה, הפעם בתיאטרון קוסטאנצי ברומא, הפעם בשמו האמיתי, מול רוזינה סטורקיו ואציו פינצה ב"מאנון" של מאסנה.

לאורי-וולפי זכה לשבחים רבים על הופעתו כארנולדו בהפקה של וילהלם טל מאת רוסיני ליובל המאה של לה סקאלה בשנת 1929.

לאורי-וולפי היה טנור ראשון במעלה במטרופוליטן אופרה בניו יורק מ-1923 עד 1934 והופיע שם ב-232 הצגות. הוא שר מול מריה יריצה בבכורה האמריקאית של טורנדוט מאת פוצ'יני ומול רוזה פונסל בבכורה המטרופוליטנית של לואיזה מילר מאת ורדי. הוא הופיע גם בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן ב-1925 וב-1936. עד אז הספיק להרחיב את הרפרטואר שלו ולהתקדם מתפקידים ליריים דרמטיים יותר. בשנות ה-40' החל קולו לגלות סימני שחיקה ולאבד מן ההומוגניות שלו. עם זאת, איכות הצלילים הגבוהים שלו עמדה בעינה במידה ראויה לציון

בתקופת מלחמת העולם השנייה קבע את משכנו באיטליה. הופעתו האחרונה באופרה מלאה הייתה בתפקיד מנריקו בטרובדור של ורדי, ברומא בשנת 1959.

הוא הקליט מספר לא קטן של אריות ודואטים מתוך אופרות. רבות מן ההקלטות האלה קיימות על גבי תקליטורים. הטובות בהן נעשו בארצות הברית ובאיטליה בשנות ה-20', ה-30' וראשית ה-40'. בשנת 1974, בן 81, הוציא תקליט אחרון של רסיטל אופראי.

בשיאו, היה קולו של לאורי-וולפי מכשיר מזהיר: מבריק, גמיש ומצלצל. הוא ניחן בצלילים גבוהים קלים וחודרים להפליא והוויבראטו המרצד שלו תרם לזיהוי מיידי של קולו. במהךף הקריירה שלו שר, על במה, קשת רחבה של תפקידים שונים זה מזה, כארטורו (ב"פוריטאנים" של בליני) ואותלואותלו של ורדי), והודות לכך היה לאחד מזמרי האופרה המהוללים ביותר במאה ה-20, על אף התחרות הקשה, שיבול ראוי להתכבד בו של טנורים יריבים מאזור הים התיכון העמידו בפניה כשהיה במיטב שנותיו. (באלה היו בנימינו ג'ילי, ג'ובאני מארטינלי, אורליאנו פרטילה, פרנצ'סקו מרלי, גליאנו מאסיני, טיטו סקיפה, אנטוניו קורטיס, רנאטו זאנלי ואלסנדרו זיליאני הצעיר.)

לאורי-וולפי היה אדם תרבותי ואינטליגנטי, בעל מזג לוהט. עם פרישתו עבר לספרד ומת בבורחאסוט, סמוך לוולנסיה, בגיל 86.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורי-וולפי כתב ספרים אחדים, שאחד מהם (Voci Parallele) ("קולות מקבילים") הוא מחקר מאיר-עיניים בנושא זמרים וטכניקות השירה שלהם, שמרבים לצטט מתוכו.

  • Voci Parallele (Ricordi, Napoli 1955)
  • L'Equivoco, Cosi è, e non vi pare (Corbaccio, Milano 1938)
  • Aviso Aperto, (Corbaccio, Milano 1953)