ג'ובאני מוציו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ובאני מוציו (איטלקית: Giovanni Muzio‏; 12 בפברואר 1893 - 21 במאי 1982), אדריכל איטלקי ממילנו. נציג חשוב של הזרם האדרכילי האיטלקי הקרוי נובצ'נטו (novecento). מפורסם בזכות מבנים כנסייתיים רבים שהקים ברחבי איטליה ובעיקר במילנו. בישראל בנה את כנסיית הבשורה בנצרת.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוציו נולד במילנו. ב-1915 סיים את לימודיו באדריכלות והתגייס לצבא. בזמן שירותו הצבאי הגיע מוציו לצרפת והתחבר מאוד לאנשי הרוח הצרפתיים. היו לו גם קשרים רבים עם התרבות הצרפתית של אחר המלחמה.

ב-1919 חזר לאיטליה ועבד במשרה זמנית בסטודיו של המהנדס Barelli שם עסק בבניית האוניברסיטה הקתולית והבית ברחוב מוסקובה במילנו שקיבל את התואר המפוקפק Ca' brutta (הבית המכוער). אותו בית ברחוב מוסקובה (Moscova) שנבנה בין 1919-1923 נחשב כמניפסט ה-Novocento הארכיטקטוני: מבנה המערבב קשתות, עמודים, טימפנון ואלמנטים סגנוניים אחרים. באותה תקופה פתח מוציו סטודיו עם מספר אדריכלים. בין 1936-1951 הוא לימד קומפוזיציה בפוליטכניקום של טורינו ובין 1951-1963 קונסטרוקציה בפוליטכניקום של מילנו.

משנתו האדריכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוציו הושפע מאוד מפלאדיו וממודלים נאו-קלאסיים. טען כי מארצות אחרות יש לקחת כל מה שניתן מבחינה טכנית, מבנית, חומרים ועוד, אך מבחינה פיגוראטיבית צריך להיות קנאי נלהב של מסורת איטלקית. לפני מלחמת העולם הראשונה הושפעה אירופה בכלל ואיטליה בפרט מבנייה אקלקטית (כלומר המלקטת משיטות שונות): נבנו מבנים בסגנונות של ימי הביניים, בארוק, מאה ה-18 ועוד. מוציו התנגד לאקלקטיזם מחד. מאידך הוא גם התנגד לסגנון הבינלאומי וסבר כי לפחות בדברים הקיימים לאורך זמן, ולכן בעיקר באדריכלות, צריך לנסות להישאר נאמנים למקורות ומסורות האיטלקיים.

כבר בצעירותו החל מוציו לעבוד עבור הקתולים ובעיקר עבור הפרנציסקנים ובנה ברחבי איטליה, ובמיוחד בסביבת מילנו כנסיות, מנזרים, וקומפלקסים דתיים שונים. בין הבולטות שבעבודותיו: האוניברסיטה הקתולית במילנו, מנזר סט אנג'לו והאנג'ליקום במילנו, והקוריה הפרנציסקנית ברומא - המושב של הארגון הראשי של המסדר הפרנציסקני. הקומפלקס הפרנציסקני ברומא נתן למוציו הזדמנות לבטא בשלמות גדולה את האידאל שלו של מתחם מבוצר ומקודש, המנותק מהסביבה החילונית המזוהמת והרועשת. למתחם הגדול יש את כל המאפיינים של "עיר מדינה" פרנציסקנית. כנסיית הבשורה בנצרת מבטאת בצורה משכנעת סוג זה של אידאל מיליטנטי.

בהתייחסו לאדריכלות הקדושה טען מוציו כי יעדו הוא להגדיר את סגנון המבנה המתאים לפולחן ולמנהגי המאה העשרים. הפעילות שלו מושתתת על פרשנות על-היסטורית של המסורת, על רגש דתי של החיים הדורש סדר מוסרי אינטלקטואלי ופרקטי, על הרצון למצוא קשר בין החדש ורוח העתיק, כלומר להעניק משמעות אקטואלית לערכים שנשתמרו ללא שינוי וללא שחיקה. מוציו טוען כי "קדושת הבניין צריכה לבוא לידי ביטוי לא בייחודיות או מוזרות ההופעה שלו אלא באחדות, באופי הרציני, כבד, אבהי. לא קל דעת וחגיגי כפי שקורה לעתים".

מוציו הגיע לישראל ב-1958 לאחר שקיבל את פרויקט כנסיית הבשורה. לאחר בניית הכנסייה הוא בנה את הקאזה נובה הפרנציסקנית בבית לחם. אלו הם שני המבנים היחידים שבנה מוציו בארץ ישראל.

מהמבנים החשובים של מוציו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האוניברסיטה הקתולית של הלב הקדוש במילנו (1949-1921)
  • כנסיית S. Antonio בקרמונה (1939-1936)
  • מנזר S. Angelo וה-Angelicum במילנו (1939)
  • מושב ההנהלה של המסדר הפרנציסקני וכנסיית S. Maria Mediatrice ברומא (1950-1942)
  • כנסיית S. Antonio בורזה (1955)
  • מנזר הקלריסיות בגורלה (1957-1955)
  • כנסייה בטונאלה (1956)
  • כנסיית הבשורה בנצרת (1959-1969)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Irace Fulvio, Giovanni Muzio 1893-1982 Opere, Electa, 1994 Milano
  • Mezzanotte Gianni, Giovanni Muzio Architetture Francescane, ERIS, Milano 1974

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]