ג'ודית שקלאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ודית ניסה שקלאר (Judith Nisse Shklar‏; 24 בספטמבר 1928 - 17 בספטמבר 1992) הייתה הוגה יהודיה אמריקנית במדע המדינה הידועה בשל תורת ה"ליברליזם של פחד" אותה פיתחה במאמריה ובספריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקלאר נולדה בריגה בירת לטביה. בהיותה נערה היגרו הוריה לארצות הברית, על מנת להמלט מן הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. חוויות אלו היוו חוויה מכוננת לשקלאר, שהקדישה את חייה המקצועיים לשאלות מדע המדינה העוסקות בדרך הטובה להימנע מאכזריות המדינה ושלוחיה. בשנת 1949 קיבלה שקלאר תואר ראשון מאוניברסיטת מקגיל ובשנת 1950 קיבלה במוסד זה תואר שני. את תואר הדוקטור קיבלה מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1955. תחום התמחותה היה הוגי המאה ה-18 ובמיוחד ז'אן ז'אק רוסו, אם כי ההוגים האהובים עליה היו מונטסקייה ומונטן.

שקלאר התקבלה לסגל אוניברסיטת הרווארד שם בילתה את כל הקריירה האקדמית שלה. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה משרת הוראה של קבע במחלקת מדע המדינה באוניברסיטה. כן שימשה כנשיאת החברה האמריקנית לפילוסופיה פוליטית ומשפטית, ונשיאת האגודה האמריקאית למדע המדינה.

שקלאר הייתה ידועה כמרצה אהודה וחינכה למשנתה הפוליטית דורות של תלמידים.

משנתה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותה של שקלאר התמקדה בשתי טענות עיקריות. הטענה האחת הייתה שהאכזריות (אותה הגדירה כ"זו היא ההשראה המכוונת של כאב פיסי ובמידה משנית רגשי על אדם או קבוצה חלשים יותר על ידי חזקים יותר על מנת להשיג מטרה כלשהי") היא הרוע הגדול ביותר. טענה זו העלתה, בין היתר, במאמריה "הליברליזם של פחד" ו"לשים את האכזריות בעדיפות ראשונה". טענתה השנייה, המבוססת על הראשונה, הייתה שהואיל והאכזריות היא הרוע הגדול ביותר, ומכיוון שממשלות נוטות להשתמש לרעה בכוחותיהן ולפעול באכזריות, הרי שיש סוג של ליברליזם אותו כינתה ליברליזם של פחד השואף להפחית אכזריות זו, ולהגביל את המדינה מלנקוט בה. ליברליזם זה הוא במידה רבה "שלילי", בדומה למשנתו של בן עירה ישעיהו ברלין. שקלאר עצמה הבחינה בין הליברליזם של פחד, ובין צורות אחרות של ליברליזם כגון "הליברליזם של הזכויות" של ג'פרסון או "הליברליזם של הפיתוח העצמי" של אמרסון. אבחנה חשובה בין משנתה של שקלאר וזו של ברלין היא כי שקלאר סבורה כי יש לאפיין באופן "חיובי" כמה מהמאפיינים שברלין נמנע מלהתייחס אליהם, שאם לא כן "החירות השלילית" שאינה נתמכת במוסדות פוליטיים, היא חסרת משמעות. שקלאר עצמה תמכה בדמוקרטיה חוקתית, שעל אף הפגמים שניתן למצוא בה, הינה הדרך הטובה להגן על אנשים משימוש לרעה בכוחם של החזקים, בהגבילה את הממשלה ובפזרה את הכוח בין "מגוון של קבוצות פעילות פוליטית".

מטרת הליברליזם של שקלאר, כמופיע במאמרה "הליברליזם של פחד" היא כי "כל בגיר צריך להיות מסוגל להחליט עד כמה החלטות יעילות שביכולתו להחליט, ללא מורא וללא משוא פנים, בנוגע לכמה שיותר פנים של חייו או חייה, בהתאמה לחירות הדומה של כל בגיר אחר".

הזכויות על פי שקלאר אינם קבועים מוסריים, אלא יותר רישיונות שיש להשיג על מנת להגן מפני שימוש לרעה בכוח.

שקלאר התעניינה באי הצדק והרוע הפוליטי. היא טענה כי "הפילוסופיה אינה נותנת לאי הצדק את הכבוד הראוי לו", וכי הפילוסופים בעבר התעלמו מאי הצדק, ודנו רק במושג הצדק, כשם שהתעלמו מהרשע ודנו במידה הטובה. בספריה "חטאים של יום יום" (Ordinary Vices) ו"מראית אי הצדק" (The Faces of Injustice) שקלאר ניסתה למלא פער זה שמצאה במחשבה המדינית, תוך התייחסות מעמיקה לספרות כמו גם לפילוסופיה בטיעון כי אי הצדק ו"חוש אי הצדק" הם אוניברסלים מבחינה היסטורית ותרבותית, וכי הם חשובים לתאוריה הפילוסופית המודרנית.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביה ומאמריה ניתן לציין:

  • After Utopia: The Decline of Political Faith (1957)
  • Legalism: Law, Morals, and Political Trials (Harvard University Press, 1964, ISBN 0-674-52351-2)
  • Men and Citizens: A Study of Rousseau's Social Theory (1969)
  • Freedom and Independence: A Study of the Political Ideas of Hegel's Phenomenology of Mind (1976)
  • Ordinary Vices (1984)--A collection of 6 essays on the ordinary vices of cruelty, hypocrisy, snobbery, betrayal, and misanthropy.
  • The Faces of Injustice (1990)--Three essays on injustice: "Giving Injustice Its Due," "Misfortune and Injustice," and "The Sense of Injustice."
  • American Citizenship: The Quest for Inclusion (1991).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]