ז'וזה אבולקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'וזה אבולקר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ז'וזה אבולקר (José Aboulker; ‏5 במרץ 1920, אלג'יר - 17 בנובמבר 2009, Manosque, דרום צרפת), יהודי-צרפתי יליד אלג'יריה. היה איש מפתח בהצלחת מבצע לפיד בצפון אפריקה, בין הקרבות החשובים אך הפחות מפורסמים של מלחמת העולם השנייה. כיבוש צפון אפריקה פתח בפני כוחות הברית את הדרך לכיבוש סיציליה, ומשם לאיטליה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וזה אבולקר היה בן לשתי משפחות יהודיות-אלג'יראיות בנות המעמד הגבוה - אבולקר ובנישו. אביו, פרופ' הנרי אבולקר (1876–1957), היה רופא ומנתח ידוע, מרצה באוניברסיטת אלג'יר, חבר ב"מפלגת הרדיקל" האלג'יראית ומנהיג ציוני (ראש הפדרציה הציונית באלג'יריה), שכיהן לתקופה כסגן ראש עיריית אלג'יר. אמו הייתה ברת' בנישו-אבולקר (Berthe Bénichou-Aboulker; 1886-1942), מחזאית, סופרת, משוררת וציירת, מהסופרות הראשונות שפרסמו את יצירותיהן באלג'יריה.

לז'וזה היו שתי אחיות, מרסל וקולט, שלקחו חלק במאמץ המחתרתי במהלך מלחמת העולם השנייה.

הקמת המחתרת היהודית באלג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתשעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ביוני 1940, נכבשה צרפת על ידי הגרמנים. הגרמנים שלטו ישירות בצפון צרפת, אך בדרומה הם הותירו את השלטון בידי "משטר וישי" משתף הפעולה של הגנרל פטן. משטר וישי הוחל גם על אלג'יריה, שסופחה לצרפת בשנת 1830.

ההשפעה על יהודי אלג'יריה הייתה קשה. האזרחות הצרפתית שלה זכו בשנת 1870 נשללה מהם, וחלק מחוקי הגזע הנאציים הוחל עליהם. החלו התפרצויות אנטישמיות מצד התושבים המקומיים, מוסלמים וצרפתים כאחד.

בתגובה לכך, הקים אבולקר מחתרת מתוך קבוצת סטודנטים יהודים, להגנה על זכויות היהודים. חברי המתחתרת הגנו על יהודים שהותקפו באלימות, אספו נשק ועסקו בפעולות חבלה בשלטון וישי כגון השחתת סחורות שנועדו לצבא הגרמני, הדבקת כרוזים ועוד.

הכיסוי היה קבוצת כושר וספורט באלג'יר, בירת המדינה. המחתרת כונתה ג'יאו גרא בעקבות שמו של מאמן הספורט הלא-יהודי שנשכר על ידם ושלא היה מודע לסיפור מאחורי פעילותו.

בעקבות הגעת המלחמה לפאתי אלג'יריה, חששו מספר קצינים צרפתיים מפני השתלטות ישירה של הגרמנים על אלג'יריה, ויצרו קשר עם כוחות בעלות הברית כדי לתמוך בפעולה כנגד הגרמנים. מטרתם המוצהרת הייתה תמיכה בשלטון וישי והם אף התנו את עזרתם בכך שלאחר המבצע, כל צד יהיה רשאי להמשיך ולהלחם בצד השני. אבולקר וחבריו, בעידוד אנשי הקשר מצד בעלות הברית, נאותו לשתף פעולה.

המערכה באלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוקטובר 1942, שבועיים בלבד לפני תאריך היעד של המבצע, נמסר לאנשי המחתרת היהודית באלג'יריה בפיקודו של אבולקר על החלטת ארצות הברית לפלוש לצפון אפריקה. על פי התכנון המקורי, תפקיד המחתרת היה להשתלט על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית. בפועל, הבריטים והאמריקאים לא עמדו בלוח הזמנים שהוגדר למבצע (ייתכן שבשל חוסר אמון ביכולתה של המחתרת לבצע את המוטל עליה) ואחרו למעלה משתים עשרה שעות.

בפועל, המחתרת ביצעה את תפקידה בצורה מופלאה. בשמונה בנובמבר, בשעה אחת לאחר חצות במוצאי שבת, החלו ז'וזה אבולקר ואנשיו (מעט פחות מארבע מאות במספרם) להשתלט על העיר אלג'יר, ותוך 15 דקות בלבד השלימו את השתלטותם, ובכלל זה תחנת המשטרה, המחנות הצבאיים בסביבתה ותחנת הרדיו שלה. ההשתלטות עצמה בוצעה באמצעות הטעיה ותוכננה להפליא. אחד ממנהיגי המחתרת, קולנול ג'וס, שנשא תפקיד בכיר במשטרה המקומית, הוציא פקודת יום ובה הורה כי מיליציה אזרחית תחליף את הכוחות הצבאיים בבסיסים שבסביבות אלג'יר "לטובת משימות חרום". לוחמי המחתרת, תחת מסווה המיליציה האזרחית, נכנסו ללא הפרעה לכל מתקני הצבא והשלטון, בעיקר בעמדות לאורך חופי אלג'יר. במהלך ההשתלטות, חיקו אנשי המחתרת ברשת הקשר מפקדים בכירים מקרב הצבא, ופיזרו מידע מטעה ברדיו, כדי למנוע התעוררות חשד. איש מחתרת אחד, סגן ז'אן דרייפוס (אין קשר משפחתי לאלפרד דרייפוס), נהרג במהלך המבצע, כאשר קצין וישאי ירה בו בגבו במהלך ההשתלטות על בניין הדואר. זהו ההרוג היחידי של המחתרת במהלך המבצע.

על פי התכנון המקורי פלישת בעלות הברית הייתה אמורה להתחיל בשבע בבוקר, אך בשל העיכוב, נאלצו המורדים להחזיק בעיר שתים עשרה שעות נוספות עד לתחילת הפלישה בשבע בערב. בחופי אלג'יר נחתו 2,300 חיילים (מתוך 110,000 חיילים שנחתו בכל צפון אפריקה במהלך המבצע). הנחיתה עצמה כמעט נחלה כישלון חרוץ בשל מחסור בנחתות. חיילים נאלצו לשחות אל החוף, ובנוסף, תנאי מזג האוויר וחוסר הנסיון של משיטי הספינות גרמו להתהפכות חלק נכבד מהנחתות. לו הנחיתה הייתה נתקלת בהתנגדות של ממש, כך מעריכים, היא הייתה נכשלת ועימה המבצע כולו.

הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית, ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה. יש היסטוריונים המשווים את חשיבותו האסטרטגית לנחיתה בנורמנדי. הפלישה התקיימה שבועיים לאחר פתיחת הקרב המכריע של רומל מול הבריטים באל-עלמיין, ויצרה נגדו חזית כפולה.

הלחימה בצפון אפריקה עדין נמשכה כחצי שנה לאחר מכן בזכות תגבורם של הכוחות הגרמנים, כושר הלחימה שלהם, והעדר הנסיון היחסי של הכוחות האמריקאיים. אולם עדיפותם של בנות הברית וניתוק דרכי האספקה של כוחות הציר הביאו בראשית מאי 1943 לתבוסתם של כוחות הציר. רומל אמנם חמק מהמצור אולם מעל 200,000 חיילים גרמנים נפלו בשבי בתום המערכה על תוניסיה, ועל צפון-אפריקה בכלל. כוחות הברית כבשו את אלג'יריה ואת מרוקו שהיו בשלטון ווישי, ושחררו את תוניסיה מידי הגרמנים, ומשם פלשו לדרום אירופה דרך סיציליה. כך איבד הרייך את מיטב כוחותיו באגן הים התיכון ואת יכולתו למנוע את הפלישה לסיציליה ולאיטליה היבשתית.

עם סיום המבצע חשו אנשי המחתרת מרומים ונבגדים על ידי האמריקאים שהותירו את קציני משטר וישי האנטישמים כאחראים על השליטה באלגיריה. חוקי האפליה הגזעית נותרו על כנם, וכמה מאנשי המחתרת ובהם אנרי, אביו של ז'וזה אבולקר, נאסרו ושוחררו רק לאחר לחץ ממושך. האזרחות הצרפתית הוחזרה ליהודי אלג'יריה רק באוקטובר 1943.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבולקר, שלמד נוירולוגיה, פיתח קריירה אקדמית כפרופ` לרפואה ובין השאר גם טיפל בדה-גול. הוא התבודד בסוף ימיו בעיירה Manosque באלפים הצרפתים. לאורך השנים סירב אבולקר להתראיין או לכתוב, למעט פעם יחידה בנובמבר 1992, במלאת 50 שנה ל"מבצע לפיד", כשהסכים להתראיין לשבועון הצרפתי "נובל אובזרווטר".

מבחינה פוליטית בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני אבולקר זוהה עם השמאל הקיצוני, ולדברי אחותו אף סירב לפגוש ישראלים מסיבה זו.

אחותו - קולט אבולקר מוסקט - נפטרה בירושלים בשנת 2003 בגיל 95. גם היא קיבלה את צלב החירות האלג'ירי, כאחיה וכרבים אחרים מחברי המחתרת.

אביו של ז'וזה, פרופ' הנרי אבולקר, זכה גם הוא לאות גבורה על פעילותו בזמן מלחמת העולם השנייה. למרות שכבר היה קרוב לגיל 70, ופציעה ממלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו ללכת בתקינות, הוא נשלח למחנה מאסר צרפתי בזמן פעילות המחתרת. לאחר שחרור אלג'יריה על ידי הכוחות האמריקאים הוא הקים ועד מקומי כדי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לאלג'יריה מאירופה כדי לברוח מהשואה.

הנצחה או הזנחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מותיקי המחתרת התרעמו במשך שנים ארוכות על ההזנחה של ההיסטוריונים, מערכת החינוך והממסד הישראלי בכל הקשור לפרשה יוצאת הדופן הזו. כיום, במוזיאון יד ושם כבר ניתן למצוא התייחסות לפעילות המחתרת כחלק מההתנגדות היהודית בתקופת השואה, כך גם במוזיאון להנצחת הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה באתר השריון בלטרון. אך נכון להיום (2009) החומר עדין לא נכלל במערכת החינוך הרשמית במדינת ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]