ג'וזפה ורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'וזפה ורדי

Giuseppe Verdi

Verdi.jpg
דיוקן מאת ג'ובאני בולדיני מ-1883
נולד 10 באוקטובר 1813

רונקולה, איטליה

נפטר 27 בינואר 1901 (בגיל 87)

מילנו, איטליה

תקופה/זרם רומנטית
מספר יצירות ידוע 45
חתימתו

ג'וזפה פורטונינו פרנצ'סקו ורדיאיטלקית: Giuseppe Fortunino Francesco Verdi‏; 9 או 10 באוקטובר 1813 - 27 בינואר 1901) הוא מלחין איטלקי הנחשב לאחד מגדולי מחברי האופרות בכל הזמנים, שכן עיקר פעילותו המוזיקלית היה חיבור אופרות, מלאכה בה התמיד עד מותו בגיל 87 שנים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזפה ורדי נולד בשנת 1813 בכפר רוֹנְקוֹלָה שליד העיירה בּוּסֶטוֹ בדוכסות פארמה למשפחה ענייה - אביו היה בעל פונדק, אמו הייתה טוות חוטים. כבר בילדותו התעניין ורדי הצעיר במוזיקה, ולמד אצל נגן העוגב בכנסייה המקומית. כעבור שלוש שנים, בן 12, תפס את מקומו ובמשרה זו, נגן העוגב בכנסיית רונקולה, התמיד במשך שש שנים, גם לאחר שעבר לגור בבוסטו. אצל ידיד המשפחה. כאשר למד בבית-הספר הישועי בבוסטו עצמה, המשיך בלימודי המוזיקה שלו אצל פרדיננדו פּרוֹבֶזִי, נגן העוגב של הקתדרלה בבוסטו ומנהל "החברה הפילהרמונית".‏[1]

פרובזי, שהיה מוזיקאי מוכשר, מלחין ולבריתן, החל להעביר לידי ורדי הצעיר חלק מחובות משרתו, ואף איפשר לו לנצח על הפילהרמונית, פעילות מעשית שהעשירה את הידע המוזיקלי שלו. בתקופה זו החל גם להלחין, בין השאר כתב בשנת 1828 אוברטורה ושירי לכת, ואם כי איכותן של יצירות אלה לא הייתה גבוהה ורמת נגינתה של הפילהרמונית של בוסטו הייתה רחוקה משלמות, הרי בתפקידו כמנצח התוודע ורדי אל יצירותיהם של כמה מגדולי המלחינים, בהם ניקולא פורפורה, יוזף היידן וג'ואקינו רוסיני ופיתח גישה של בעל מלאכה מצפוני ואחראי אל עיסוקו כמוזיקאי, גישה שאפיינה את דרכו לאורך כל חייו. סוחר מקומי בשם אנטוניו בארצי, שהיה חובב מוזיקה, תמך בו ועודד אותו בלימודיו. בשנת 1829 הגיעו בארצי ופרובזי למסקנה, שבוסטו איננה יכולה עוד לתרום להתפתחותו של המוזיקאי הצעיר והמחונן, ובעזרת מלגה ממוסד מקומי, יצא ורדי להמשיך בלימודיו במילאנו. מאוחר יותר, בשנת 1836, התחתן ורדי עם בתו של בארצי, מרגריטה.‏[2]

תחילת הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 18 ביקש ורדי להתקבל לקונסרבטוריון של מילאנו, אך נדחה בשל גילו המבוגר יחסית ומשום שלא הרשים את בוחני הקונסרבטוריון בכישורי הנגינה שלו. הדבר לא החליש את רצונו ללמוד מוזיקה, ולאחר שלמד באופן פרטי אצל המנצח השני של "לה סקאלה", חיבר את האופרה הראשונה שלו, "אוברטו", אשר התקבלה יפה למדי על ידי הקהל. ההצלחה הובילה להזמנה של שלוש אופרות נוספות, אך הראשונה בהן, האופרה הקומית "מלך לשעה", נכשלה. רק כתיבתה של האופרה "נבוכדנצאר" או "נבוקו" (Nabucco) (1842) הצילה את המוניטין שלו, ויתר על כן, פרסמה אותו ברבים. בזמן הפקת האופרה, שני ילדיו של ורדי מתו, ואחריהם גם אשתו. רק בזכות ידידיו התומכים הצליח לעבור את התקופה הזו, שהייתה הקשה בחייו, ובעידוד הצלחתה של "נבוקו" המשיך להלחין ולחתור להישגים גבוהים עוד יותר.‏[3]

מיד לאחר ההצלחה של "נבוכדנצאר" כתב ורדי עוד שתי אופרות: "הלומברדים" ו"ארנאני", אשר פרסמו אותו לא רק באיטליה עצמה כי אם בכל רחבי אירופה.

האחרונה באופרות המוקדמות של ורדי היא "מקבת'" (1847), על פי הטרגדיה של שייקספיר, מקבת'. ב"מקבת'" שבר ורדי כלל גדול של האופרה האיטלקית, שאין אופרה ללא סיפור אהבה בתוכה. באופרה זו שם ורדי דגש על ההיבטים הדרמטיים של היצירה, בניגוד לקודמיו, רוסיני, דוניצטי ובליני, שנהגו לרומם את הזמרים בכתיבת אריות ראוותניות להבלטת יכולותיהם הקוליות. ורדי, בניגוד להם, חיפש "זמרת בעלת קול מחוספס, צרוד וקודר, שיש בו שמץ של שטניות" לתפקיד ליידי מקבת'.‏[4]

האופרות האמצעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1859, כשהיה כבר מלחין מפורסם ומבוסס, התחתן ורדי עם זמרת סופרן בשם ג'וזפינה סטרפוני[5] וחשב על פרישה בסגנון של ג'ואקינו רוסיני. ברם, אשתו שכנעה אותו להמשיך וליצור, והתוצאה לא איחרה לבוא בדמות האופרה הנודעת "ריגולטו". אחריה באו לה טרוויאטה, "הטרובדור", "נשף המסכות" ו"כוחו של גורל". בשונה מהאופרות המוקדמות שלו, באופרות אלה הדמויות והעלילה היו הרבה יותר עמוקות והעידו על התקדמותו של ורדי ועל הדרך שעבר. בתקופה זו כתב ורדי גם שתי אופרות בסגנון הגראנד אופרה הצרפתית שהן, "דון קארלוס" ו"ערביות סיציליאניות". בכך הוכיח ורדי את יכולתו להתאים את סגנון כתיבתו לקהל עבורו נכתבה האופרה, (ה"גראנד אופרה" הייתה נפוצה מאד בפריז של אמצע המאה ה-19) אך כול זאת מבלי להתפשר בסגנון האמנותי, או במסר שרצה להביע באופרות אלה.‏[6]

אחרונת האופרות האמצעיות של ורדי היא האופרה "אאידה", הדעה הרווחת היא שהיצירה נכתבה לכבוד פתיחתה של תעלת סואץ, אך האופרה נכתבה להזמנת הח'דיו איסמעיל פאשה, והוצגה בבכורה עולמית בבית האופרה הח'דיוי. האופרה הוצגה רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1871. כמו כן, באותה תקופה כתב ורדי את הרקוויאם המפורסם שלו לזכר המשורר אלסנדרו מנצוני. בעקבות הדרך בה נתקבלו הן "אאידה" והן הרקויאם בציבור הרחב (הצלחתן הייתה כה עצומה ומסחררת עד שוורדי חשב, שהקהל התייחס אליהן בצורה זולה והמונית מדי, שלא הייתה לרוחו)‏[7] החליט ורדי לחדול סופית מכתיבת מוזיקה והשתקע בווילה שבנה בכפר קטן בצפון איטליה.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר "אאידה" נכנס ורדי לתקופה שבה לא כתב במשך כ-15 שנה. לאחר פסק זמן זה הוא חזר לבמה בסערה בשנת 1887 עם האופרה "אותלו", גם היא על פי הטרגדיה של שייקספיר.

אחרונת האופרות של ורדי היא "פלסטף", על פי "נשות וינדזור העליזות", שנכתבה בשנת 1893, ללברית מאת אריגו בויטו. על אף חששותיו, שאופרה קומית פרי עטו לא תתקבל בעין יפה, האיזון המושלם בין לברית מבריקה, מוזיקה, תזמורת וזמרים הניב אופרה מעולה, שזכתה לשבחי הקהל.‏[8] ורדי בן ה-80 יצר, על אף גילו המופלג, אופרה צעירה מאוד באופיה ואף נתן ביטוי מלא לכושרו כאמן הקונטרפונקט.

ג'וזפה ורדי נפטר ב-1901. בהלווייתו במילאנו נכח קהל של מאתיים אלף איש.

הפילוסוף ישעיהו ברלין אמר על ורדי, כי אמנותו הייתה "אובייקטיבית, ישירה, ובהרמוניה עם מוסכמות ששלטו בה, וצמחה מאחדות פנימית מלאה, מהרגשה שח השתייכטות לזמן, לחברה ולסביבה שבה נוצרה." בניגוד למלחינים כברליוז ווגנר, לא חתר ורדי אל משהו אבוד, אינסופי ובלתי מושג, אלא נתן ביטוי לרגשות האנושיים הנצחיים.‏[9]

עזבונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדי חיבר 28 אופרות, רובן מוכרות ומפורסמות, אף על פי שחייו היו רצופים משברים אישיים, הקשורים לטרגדיות משפחתיות שפקדו אותו, וכן קשיים מצד המימסד השלטוני.

ורדי הפך לסמל תנועת העצמאות של איטליה, שדגלה בחזרתו של המלך ויטוריו אמנואלה לשלטון. כאשר הקהל צעק בהופעות האופרה שלו, "ורדי", הוא התכוון גם לראשי התיבות של Verdi, שהם: !Vittorio Emanuele Re D'Italia (קרי, "ויטוריו אמנואלה, מלך איטליה!").


רשימת אופרות שהלחין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האופרה (עברית) שם מלא באיטלקית הופעה ראשונה שנת ההופעה הראשונה הערות
אוברטו Oberto, Conte di San Bonifacio תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1839
מלך לשעה Un Giorno di Regno, ossia il finto Stanislao תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1840
נבוקו Nabucco תיאטרון לה סקאלה, מילאנו 1842
הלומברדים במסע הצלב הראשון I Lombardi alla prima crociata תיאטרון לה סקאלה, מילאנו 1843
ארנאני Ernani תיאטרון לה פניצ'ה, ונציה 1844
שני הפוסקארים I due Foscari תיאטרון ארגנטינה, רומא 1844
ג'ובאנה ד'ארקו (ז'אן ד'ארק) Giovanna d'Arco תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1845
אלזירה Alzira תיאטרון סן קרלו, נפולי 1845
אטילה Attila תיאטרון לה פניצ'ה, ונציה 1846
מקבת Macbeth תיאטרון דלה פרגולה, פירנצה 1847 על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר
הבנדיטים I masnadieri תיאטרון הוד מלכותה, לונדון 1847
ירושלים Jérusalem האקדמיה המלכותית למוזיקה, פריז 1847 גרסה מחודשת ל"הלומברדים"
שודד הים Il corsaro תיאטרון גראנדה, טריאסטה 1848
קרב לניאנו La battaglia di Legnano תיאטרון ארגנטינה, רומא 1849
לואיזה מילר Luisa Miller תיאטרון סן קרלו, נאפולי 1849
סטיפליו Stiffelio תיאטרון גראנדה, טריאסטה 1850
ריגולטו Rigoletto תיאטרון לה פניצ'ה, ונציה 1851 על פי "המלך משתעשע" של ויקטור הוגו
הטרובאדור Il trovatore תיאטרון אפולו, רומא 1853
לה טרוויאטה La traviata תיאטרון לה פניצ'ה, ונציה 1853 על פי "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא
ערביות סיציליאניות Les vêpres siciliennes האקדמיה המלכותית למוזיקה, פריז 1855
טרובאדור Le trouvère האקדמיה המלכותית למוזיקה, פריז 1857 גרסת בלט מחודשת לאופרה "הטרובדור" (Il trovatore)
סימון בוקנגרה Simon Boccanegra תיאטרון לה פניצ'ה, ונציה 1857
ארולדו Aroldo תיאטרון נובו, רימיני 1857 גרסה מחודשת ל"סטיפליו"
נשף המסכות Un ballo in maschera תיאטרון אפולו, רומא 1859
כוחו של גורל La forza del destino תיאטרון מריינסקי, סנקט פטרבורג 1862
מקבת Macbeth תיאטרון הליריק, פריז 1865 גרסה מחודשת
דון קרלוס Don Carlos האקדמיה המלכותית למוזיקה, פריז 1867
כוחו של גורל La forza del destino תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1869 גרסה מחודשת
אאידה Aida בית האופרה הח'דיוי, קהיר 1871
דון קרלו Don Carlo תיאטרון סן קרלו, נאפולי 1872 גרסה מחודשת ראשונה לדון קרלוס
סימון בוקנגרה Simon Boccanegra תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1881 גרסה מחודשת לאופרה מ-1857
דון קרלו Don Carlo תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1884 גרסה מחודשת שנייה ב-4 מערכות
דון קרלו Don Carlo תיאטרון מוניסיפל, מודנה 1886 גרסה מחודשת שלישית ב-5 מערכות
אותלו Otello תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1887 על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר
פלסטף Falstaff תיאטרון לה סקאלה, מילנו 1893 על פי "נשות וינדזור העליזות" של ויליאם שייקספיר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרנסיס טוי, "ורדי", הוצאת לדורי 1955, עמ' 12
  2. ^ טוי, "ורדי", עמ' 14-12
  3. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 158
  4. ^ סטנלי, שם
  5. ^ סטנלי, עמ' 159
  6. ^ סטנלי, שם
  7. ^ סטנלי, שם
  8. ^ סטנלי, שם
  9. ^ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי"