ג'וזפו צארלינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'וזפו צארלינו

ג'וזפו צארלינואיטלקית:Gioseffo Zarlino, ‏3 בינואר או ב-22 במרץ 1517 - 4 בפברואר 1590) היה תאורטיקאי מוזיקה ומלחין איטלקי בן תקופת הרנסאנס. אפשר שהיה תאורטיקאי המוזיקה המפורסם ביותר בין אריסטוקסנוס לראמו, שתרם רבות לתאוריה של הקונטרפונקט ולכוונון מוזיקלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צארלינו נולד בקיוג'ה, סמוך לוונציה. את ראשית השכלתו קיבל אצל הנזירים הפרנציסקנים ובהמשך הצטרף בעצמו למסדר. בשנת 1536 היה זמר בקתדרלה של קיוג'ה ועד שנת 1539 לא זו בלבד שהתמנה לדיאקון, אלא שהיה גם לנגן עוגב ראשי. בשנת 1540 הוסמך לכמורה וב-1541 יצא לוונציה ללמוד אצל הקונטרפונקטיסט המפורסם ומאסטרו די קאפלה של כנסיית סן מרקו, אדריאן וילארט.

בשנת 1565, עם פרישתו של צ'יפריאנו דה רורה, קיבל עליו צארלינו את משרת המאסטרו די קאפלה של סן מארקו, אחת המשרות המוזיקליות היוקרתיות ביותר באיטליה, בה החזיק עד מותו. בעת כהונתו כמאסטרו די קאפלה לימד כמה מן הדמויות העיקריות של האסכולה הוונציאנית, ביניהן קלאודיו מרולו, ג'ירולאמו דירוטה וג'ובאני קרוצ'ה וכן את וינצ'נצו גליליי, אביו של האסטרונום גלילאו גליליי ואת הפולמוסן הריאקציונר ג'ובאני ארטוזי.

צארלינו היה מלחין פורה למדי והמוטטים שלו מלוטשים ומגלים שליטה בקונטרפונקט קאנוני, אך עיקר פרסומו בא לו מעבודה כתאורטיקאי, כפי שבאה לביטוי במחקריו, Le istitutioni harmoniche משנת 1558 ו-Dimonstrationi harmoniche מ-1571. בין השאר הכניס תיקונים במספור המודוסים להדגשת התו דו והמודוס היוני, ובכך התקרב יותר למערכת ההרמונית והמלודית, המתבססת על טונאליות ועל סולמות מז'ור ומינור.

אמנם פייטרו ארון היה התאורטיקאי הראשון שתיאר גרסה כלשהי של כוונון מזוטוני (באנגלית meantone), אך נראה כי צארלינו היה הראשון לעשות זאת בצורה מדויקת, כאשר תיאר כוונון מזוטוני עם תיקון של 2/7 קומה ב-Le istitutioni harmoniche שלו ב-1558. צארלינו תיאר גם כוונון מזוטוני בו התיקון הוא של 1/4 ו-1/3 קומה, והחשיב את כל שלושת הכוונונים לשימושיים.

צארלינו היה הראשון להכיר בעליונות האקורד המשולש על פני המרווח כאמצעי לחשיבה הרמונית. הפיתוח שלו לאינטונציה מדויקת נבע מהכרה בפגמי המרווחים בשיטה הפיתגוראית ומרצונו להגיע לטוהר רב ככל האפשר בשימוש במספר טונים מוגבל. הוא גם היה הראשון שניסה להסביר את האיסור הישן על שימוש בקווינטות ואוקטבות מקבילות כחוק קונטרפונקטי, והראשון לחקור את ההשפעה וההשלכות ההרמוניות של False Relation ("יחס מזויף").

כתבי צארלינו, שפרנצ'סקו פרנצ'סקי היה הראשון להוציאם לאור, נפוצו ברחבי אירופה בסוף המאה ה-16. תרגומים וגרסאות מבוארות היו שכיחים בצרפת, גרמניה וכן בהולנד, בקרב תלמידיו של סוולינק, והשפעתם ניכרה בדור הבא של מוזיקאים, שייצגו את סגנון ראשית הבארוק.

יצירותיו המוזיקליות של צארלינו שמרניות יותר בניבן מאלה של רבים מבני דורו. המדריגלים שלו נמנעים ממרקמים הומופוניים שהיו מקובלים בשימוש על מלחינים אחרים ושומרים אמונים לפוליפוניה לכל אורכם, כמו המוטטים שלו. יצירותיו יצאו לאור בין השנים 1549 ו-1567 והן כוללות 41 מוטטים, רובם לחמישה ושישה קולות, ו-13 יצירות חילוניות, בעיקר מדריגלים, לארבעה וחמישה קולות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Article "Gioseffo Zarlino", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • Gioseffo Zarlino, Istituzioni armoniche, tr. Oliver Strunk, in Source Readings in Music History. New York, W.W. Norton & Co., 1950.
  • ערך "ג'וזפו צארלינו" ב"מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים" בערטיכת סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, מקמילין 1980
  • גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, נורטון ושות' 1954
  • "ג'וזפה צארלינו", "אינסטיטוציוני ארמוניקה", תרגום אוליבר שטרונק, ב"מקורות קריאה בתולדות המוזיקה", ניו יורק, נורטון ושות' 1950.

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gioseffo Zarlino, Canticum Canticorum Salomonis. Michael Noone, Ensemble Plus Ultra. GCD921406