ג'וליאנו מר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'וליאנו מר ח'מיס
Juliano mer khamis.jpg
ג'וליאנו מר ח'מיס
תאריך לידה: 15 במאי 1958
מקום לידה: נצרת
תאריך פטירה: 4 באפריל 2011
מקום פטירה: ג'נין
שנות הפעילות: 1984 - 2011
פרופיל ב-IMDb

ג'וליאנו מֵר חַ'מִיסערבית: جوليانو مير خميس; 15 במאי 1958, נצרת4 באפריל 2011, ג'נין) היה שחקן, במאי, מורה למשחק ופעיל פוליטי ישראלי. בן לאב ערבי נוצרי ולאם יהודייה. ב-4 באפריל 2011 נרצח מר בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית על ידי חמוש רעול פנים, לא הרחק מהתיאטרון שאותו ניהל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר נולד בנצרת, בנם האמצעי של ארנה מר, יהודייה, בתו של הרופא וחוקר המלריה פרופסור גדעון מר, פעילת זכויות האדם, שעסקה רבות בזכויות אדם בחברה הפלסטינית וצליבא ח'מיס, ערבי נוצרי, פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחיו של ג'וליאנו, ספרטקוס ואביר, הנהיגו בשנות השמונים את להקת האנרכו-פאנק The A (מלהקות הפאנק הבודדות בישראל שהיו חברים בה ערבים).

את שרותו בצה"ל החל מר כלוחם בחטיבת הצנחנים, במחזור מאי 1977, אך הודח זמן קצר לאחר התחלת מסלול הכשרת הלוחם.‏[1]

לאחר שירותו הצבאי למד מר בבית הספר הגבוה לאמנות הבמה "בית צבי". תפקידו הראשון בקולנוע היה ב-1984, בסרט המתח האמריקאי "המתופפת הקטנה" העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, בבימויו של ג'ורג' רוי היל ובכיכובה של דיאן קיטון. ב-1985 שיחק בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה", ובהמשך שיחק בסרטים הישראליים "בר 51", "חתונה בגליל", "סיפורי תל אביב", "עץ הדומים תפוס", "זהר", "פתיחה 1812", "יום יום", "בחודש התשיעי" ועוד. הוא שיחק במספר סרטים של עמוס גיתאי, בהם "ברלין ירושלים", "אסתר", "כיפור", "קדמה", ו"טאהרה", עליו היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר ב-2002. כן שיחק במספר סרטים אמריקניים, קנדיים וצרפתיים.

מר ח'מיס שיחק גם במספר הצגות תיאטרון, בהן "הילדה של כולם" בתיאטרון בית ליסין; "בני ערובה", "מדלן" ו"אותלו" בתיאטרון חיפה; "מראה מעל הגשר" ו"נשיקת אשת העכביש" בתיאטרון הבימה. בנוסף העלה ב-1990 הצגת יחיד בפסטיבל עכו, "המורד העירום".

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ נאמר עליו שהשתמש באלימות נגד השחקנית מיה מעוז. הוא בתפקיד אותלו והיא בתפקיד דסדמונה, בהפקת "אותלו" בתיאטרון חיפה. בתאריך 17 במאי 1998 הוחלט להוריד את ההצגה, "עקב בעיות משמעת". מעוז גילתה לציפי שוחט[2]:

"מר פשוט הטיח את הראש שלי במיטה... הוא חרג מדברים שהוא אמור לעשות בהצגה, וההצגה התפרקה לחלוטין. אין לו שליטה עצמית. עד עכשיו הסתכנתי, אך לא אעשה זאת שוב"

הבמאי יוסי פולק הודיע שיחפש מחליף למר. בתגובה לדבריה של מעוז אמר ג'וליאנו להארץ:

בכל הצגה אני סוטר למעוז בעדינות, ואולי אתמול הסטירה פגעה במקום אחר. אין סיבה שמכה חלשה תגרום לה לעזוב את ההצגה. זו הצגה אלימה וקיצונית מבחינה רגשית. יש בה קנאה, רצח ומוות, וקורה שמישהו מחליק פה ושם. המתלוננים הם שחקנים-פקידים, שרוצים להופיע בהצגה בלי להתלכלך ולא מוכנים לקחת סיכונים. כשאני בתפקיד אני בטראנס, אני אוהב להישרף על הבמה

לאחר שהורידו את ההצגה כתב מיכאל הנדלזלץ:

"רק שחקן בעל כריזמה וחן כמו ג'וליאנו מר יכול לגלם את דמותו של אותלו עז היצרים. אבל כמו שאותלו נפל קורבן, בסופו של דבר, לאופיו התמים, הייצרי והאכזר, כך דומה שגם מר נפל קורבן לאופיו שלו"

בתיאטרון חיפה העידו על הזדהותו של מר עם דמות אותלו, עד שדבק בו השם אותלו:

"ג'וליאנו מר הוא שחקן טוטאלי, שמוכן לתת את כולו לתפקיד. מר בא להצגה אחרי הכנות של שלוש שעות, שבהן הוא מקיף את בניין התיאטרון, רץ, צועק ומתכונן לתפקיד"

בראיון שהתפרסם בעיתון הזמן הוורוד, בנובמבר 2000 סיפר מר שהוא ביסקסואל.‏[3]

ב-2003 יצר וביים את סרטו התיעודי הראשון, "הילדים של ארנה". הסרט עוסק בתיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, "תיאטרון האבן", שהפעילה אמו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90. שבע שנים אחרי מות אמו, ובעקבות הקרב בג'נין 2002, חזר מר ח'מיס אל הילדים שהשתתפו בתיאטרון, ותיעד איך רבים מהם הפכו ללוחמים מתבגרים זועמים וחלקם נהרגו. מר זכה על סרטם בפרס "דסק המבקרים" של פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי בטורונטו, קנדה, ובפרס הראשון בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק. הסרט זכה גם בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ.‏‏‏[4] בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים בג'נין, בשם "תיאטרון החופש".‏‏‏[5] מר לימד משחק באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב עד יום מותו. להנצחת זכרו החלה האקדמיה להעלות מדי שנה את "ההפקה השנתית ע"ש ג'וליאנו מר-ח'מיס".

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונו של מר מוצב בתיאטרון אלמידאן בחיפה לקראת מסע הלוויה

מר ח'מיס היה פעיל פוליטי שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מחה כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים ובניית התנחלויות, ופעל למען זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. בראיון לעיתון הערבי "אל מדינה" ב-2006, הגדיר מר ח'מיס את זכריה זביידי,המנהיג הצבאי של גדודי חללי אל אקצה בג'נין, כחברו, ואמר שהדבר היחידי שמקשר בינו לבין המגזר הישראלי הוא המשכורת החודשית שלו.‏[6] לאחר פרסום הראיון קיבל מר איומים על חייו ועל חיי בתו, הכחיש את הדברים שנטען כי אמר, ודרש מהעיתון לפרסם התנצלות בנוגע לעיוותים שהוכנסו.‏[7] מר טען שהכתב עיוות את דבריו באופן משמעותי כשתרגם, למשל, את הביטוי "יודונאצים" שהשתמש בו (מושג שטבע ישעיהו ליבוביץ), למושג שלא אמר, "נאצים חדשים". העיתון "אל-מדינה" פרסם בהבלטה התנצלות והבהיר כי הדברים תורגמו בטעות ובתום-לב. מאוחר יותר הצהיר מר שהוא תומך במאבק מזוין כנגד ישראל ושהמדינה הפלסטינית צריכה לקום על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית.‏[8] עם זאת התבטא בפומבי שהתיאטרון שלו ינהל "אינתיפאדה בעט, מכחול ומצלמה".

במהלך ההצגה "מדליין" בתיאטרון חיפה ב-2003, עורר סערה בקהל כאשר הקריא מנשר של מטה המאבק של האמנים בישראל תוך הכנסת הערות פוליטיות על כך שהממשלה מפנה כספים לכיבוש במקום לתרבות.‏‏‏[9] מר השתתף לעתים קרובות בהפגנות מחאה בנושאים פוליטיים, וב-2005 אף שילם פיצויים לאחר שנקלע לעימות עם מפגין אחר.‏[10]

תיאטרון החופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 הקים מר ח'מיס יחד עם זכריה זביידי, דרור פיילר ויהונתן סטנזק, את תיאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין. התיאטרון שם לו למטרה לאפשר לבני נוער וילדים להביע את עצמם וללמוד תיאטרון ושינוי דרך אמנות.‏[11]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למר-ח'מיס בת מבת זוגו הראשונה. הוא התגורר עם אשתו השנייה ג'ני ניימן, אזרחית פינלנד, בחיפה ובמחנה הפליטים ג'נין בקומה השנייה בביתו של זביידי.‏[12]. חודשיים לאחר מותו ילדה אלמנתו תאומים, אחים קטנים לבן שנולד ב-2010.

בני דודו הם התסריטאית-במאית ליהי חנוך (אשתו לשעבר של שלום חנוך) והמוזיקאי רן עפרון.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו.‏[13] הלוויתו התקיימה ביום 6 באפריל, ארונו הוצב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, לאחר מכן יצא מסע הלוויה שהחל בהליכה עם ארונו במספר רחובות בשכונת הדר, משם הוסע הארון למחסום ליד ג'נין, ומשם חזרה לקבורה בקיבוץ רמות מנשה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הלוויה ברחוב ח'ורי בחיפה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרב יודילוביץ'איומים על חייו של ג'וליאנו מר חמיס, באתר ynet‏, 21 באפריל 2009.
  2. ^ המידע נלקח מעיתון הארץ מתאריך 17.5.1998 כתבה מאת ליטל לוין שפורסמב בגיליון הארץ 17 במאי 2011 עמוד 4
  3. ^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
  4. ^ אביב לביאאביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004‏
  5. ^ ‏ורד לי, מר מרים מסך, זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006‏
  6. ^ איתמר ענברי, רוב הישראלים הם גזענים מלידה, באתר nrg‏, 31 בינואר 2006
  7. ^ איתמר ענברי, זה לא מה שאמרתי, באתר nrg‏, 6 בפברואר 2006
  8. ^ אבי יששכרוףמלחמת התרבות בג'נין: האסלאם הקיצוני נגד התיאטרון החילוני, באתר הארץ, 21 באפריל 2009
  9. ^ ‏שרון רופא אופיר ומרב יודילביץ', ג'וליאנו מר: מעבירים כסף לכיבוש, לא לתרבות, באתר ynet‏, 18 במרץ 2003
  10. ^ ‏נוה יוסף, השחקן ג'וליאנו מר ישלם פיצויים למפגין ימין, באתר "חדר החדשות", 18 בדצמבר 2005
  11. ^ מתוך אתר התיאטרון
  12. ^ עודד שלום, כתבה "זעם ותהילה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 8 באפריל 2011, עמ' 10
  13. ^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011