ג'ון אוסבורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון אוסבורן - איור מאת האמן האירי רג'ינלד גריי. לונדון 1957

ג'ון ג'יימס אוסבורן (באנגלית: John James Osborne;‏ 12 בדצמבר 1929 - 24 בדצמבר 1994) היה מחזאי, תסריטאי, שחקן ומבקר בריטי. המחזה "הבט אחורה בזעם" שכתב ב-1956 שינה את פני התיאטרון האנגלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסבורן נולד בדצמבר 1929 בלונדון. בנם של תומאס גודפרי אוסבורן, פרסומאי ממוצא ולשי, ונלי ביאטריס שהייתה ברמנית. הוא העריץ את אביו ושנא את אמו. עליה כתב שהיא למדה אותו את "הגורליות שבשנאה... היא המחלה שלי", ותיאר אותה כ"צבועה, שקועה בעצמה, ערמומית ואדישה". תומאס נפטר ב-1941, והשאיר לבנו ביטוח חיים שאיפשר לו לממן את לימודיו בבית ספר פרטי ב"בלמונט קולג'" במחוז דבון. הוא החל את לימודיו ב-1943 אך גורש מבית הספר בקיץ 1945 אחרי שחבט במנהל בית הספר, שהיכה אותו משום שהאזין לפרנק סינטרה בשידור רדיו. תעודת בית הספר הייתה התעודה הרשמית היחידה שרכש.

אוסבורן חזר לאימו בלונדון וזמן קצר ניסה לעסוק בעיתונאות. בעקבות הכרות עם להקה נודדת של שחקנים, החל להיות מעורב בתיאטרון כמנהל במה וכשחקן. הוא הצטרף ללהקה של אנתוני קרייטון (Anthony Creighton). הוא ניסה את כוחו בכתיבת מחזות. את המחזה הראשון "The Devil Inside Him" כתב בשיתוף פעולה עם המנטורית שלו סטלה לינדן, שגם ביימה אותו ב"תיאטרון רויאל" (Royal) שבהאדרספילד (Huddersfield). בתקופה זו נשא לאישה את פמלה ליין. את המחזה השני "Personal Enemy" כתב יחד עם אנתוני קרייטון (שאיתו כתב גם את "כתובת על קברו של ג'ורג' דילון") והוא הוצג בתיאטראות אזוריים.

הבט אחורה בזעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נכתב ב-17 ימים כשהוא יושב בכיסא נוח במזח מורקמב (Morecambe), מקום בו אוסבורן הופיע בהצגה בשם "Seagulls over Sorrento". המחזה הוא אוטוביוגרפי חלקית, וברובו מבוסס על התקופה בה חי עם פמלה ליין בדירה צפופה בדרבי, והיא הצמיחה לו קרניים. הוא שלח את המחזה לסוכנים רבים, והוחזרו אליו במהירות רבה. אוסבורן כותב על כך: "המהירות שבה הוחזר המחזה לא הייתה מפתיעה, אבל האגרסיביות שבשיגור גרם לי הקלה. כאילו ששוטר עצבני תופס אותך ואומר לך להמשיך בדרכך."

לבסוף המחזה הגיע ללהקה חדשה "תיאטרון רויאל קורט" (Royal Court) שהוקמה בלונדון על ידי ג'ורג' דיוויין, מנהל שחקנים ומנהל אומנתי. אחרי כישלון של שלוש ההפקות הראשונות, הלהקה הייתה זקוקה נואשות למחזה מצליח כדי לשרוד. דיוויין היה מוכן להמר על המחזה, שהוא ראה בו את הביטוי הפראי והזועף של הרוח החדשה שלאחר המלחמה. באותו זמן אוסבורן התגורר בסירה דולפת על נהר התמזה יחד עם קרייטון, והם היו קוטפים סרפדים ומבשלים אותם כדי לאכול. דיווין היה כל כך להוט ליצור קשר עם אוסבורן שהוא חתר אליו בסירה, והודיע על כוונתו להעלות את המחזה כהפקה הרביעית של התיאטרון. את ההצגה ביים טוני ריצ'רדסון וכיכבו בו קנת' היי (Kenneth Haigh), מרי יור ואלן בייטס. זה היה ג'ורג' פירון (George Fearon), קצין עיתונות בתיאטרון, שיצר את הביטוי "איש צעיר וזועם".

ב-1993, שנה לפני מותו, כתב אוסבורן על ערב הפתיחה של ההצגה: "אני זוכר את האירוע רק באופן חלקי, אבל לבטח יותר במדויק מאלה הטוענים שהיו נוכחים, ואם להאמין להם התיאטרון היה צריך להיות מלא בכמות גדולה פי כמה מהקיבולת שלו." הביקורות היו מעורבות. רוב המבקרים שצפו בהצגה באותו לילה, הרגישו שזה היה כישלון ונראה היה שהלהקה מתפרקת. ה"איבנינג סטנדרד" (Evening Standard) כינה את המחזה "כישלון" ו"בכיינות עם רחמים עצמיים". אבל ביום ראשון שאחר כך קנת' טיינן (Kenneth Tynan) המבקר בעל ההשפעה של האובזרבר, שיבח את המחזה: "איני יכול לאהוב את מי שאינו רוצה לראות את 'הבט אחורה בזעם'" כתב, "זה המחזה הטוב ביותר של העשור". הרולד הובסון מה"סאנדיי טיימס" כינה את אוסבורן "הבטחה יוצאת דופן".

בתקופה שההצגה רצה, היה לאוסבורן רומן עם מרי יור. ב-1957 התגרש מאשתו פמלה ליין והתחתן עם יור. המחזה זכה להצלחה מסחרית עצומה, הוא הוצג בוסט אנד ובברודוויי, והיה בסיבוב הופעות במוסקבה. ב-1958 עובד המחזה לסרט קולנוע עם ריצ'רד ברטון ומרי יור בתפקידים הראשיים. המחזה הפך את אוסבורן לאיש אמיד ומפורסם, וזיכה אותו בפרס איבנינג סטנדרד לדרמה כמחזאי המבטיח ביותר של השנה.

הבדרן ושנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקן לורנס אוליביה התייחס בזלזול למחזה "הבט אחורה בזעם" כשצפה בו לראשונה, וטען שזהו תיאטרון גרוע ולא פטריוטי. באותה תקופה עבד עם מרילין מונרו על הסרט "הנסיך ונערת השעשועים", ובעלה המחזאי ארתור מילר ליווה אותה בשהותה בלונדון. אוליביה שאל את מילר איזה מחזה ירצה לראות בלונדון, ומילר הציע את יצירתו של אוסבורן. אוליביה ניסה להניא אותו, אבל מילר התעקש והשניים ראו ביחד את המחזה.

בעיני מילר היה המחזה חושפני, והם פגשו את אוסבורן מאחורי הקלעים. אוליביה התרשם מתגובתו של האמריקאי וביקש מאוסבורן לכתוב מחזה עבורו. לדברי הביוגרף ג'ון היילפרן, השינוי בדעתו של השחקן הדגול היה בשל משבר אמצע החיים, אוליביה חיפש אתגר חדש אחרי שנים של הצלחה במחזות שייקספיריים, וחשש לאבד את עליונותו בסגנון החדש של התיאטרון. ג'ורג' דיוויין, המנהל האמנותי של רויאל קורט, שלח לו גרסה חלקית של המחזה "הבדרן" (1957, צולם ב-1959). נטייתו הראשונה של אוליביה הייתה לשחק בתפקיד בילי רייס, אביו של גיבור המחזה. כשקרא את התסריט המלא, שינה את דעתו והחליט לשחק בתפקיד הראשי, כארצ'י רייס שחקן מוזיקלי כושל. הוא שיחק בתיאטרון רויאל קורט ובווסט אנד וזכה לשבחים רבים.

"הבדרן" עוסק בגוויעתה של מסורת ה"מוזיק הול" ועליית הרוקנרול, כמטאפורה על שקיעת האימפריה הבריטית ועליית ארצות הברית המאפילה עליה. המחזה מתרחש על רקע מלחמת סואץ בנובמבר 1956. כמחזה נסיוני "הבדרן" מתובל בהופעות וודוויל.

בעקבות "הבדרן" נכתבו "עולמו של פול סליקי" (1959), מחזה מוזיקלי המתאר באופן סטירי את הצהובונים, "A Subject of Scandal and Concern" הוא מחזה דוקומנטרי שנכתב לטלוויזיה ב-1960, והמחזות "למען אנגליה" שכללו את "The Blood of the Bambergs" ואת "Under Plain Cover" מ-1962.

ב-1961 הועלה המחזה "לותר", המתאר את חייו של מרטין לותר, כאבטיפוס של מורד ממאה קודמת. המחזה הוצג גם בברודוויי וזיכה אוסבורן בפרס טוני. המחזה "Inadmissible Evidence" בוצע לראשונה ב-1964. בין לבין ב-1963 זכה אוסבורן בפרס אוסקר על התסריט שכתב לסרט "טום ג'ונס", עיבוד לרומן של הנרי פילדינג. "פטריוט שלי" מ-1965, הוא מחזה המספר את סיפורו של אלפרד רדל שהיה קצין אוסטרי שעמד בראש מחלקת הריגול של אוסטריה-הונגריה אבל היה למעשה סוכן כפול וריגל למען האימפריה הרוסית. מחזה זה יחד עם המחזה "הצילו" מאת אדוארד בונד הביאו לסיומה של הצנזורה של התיאטרון בראשותו של לורד צ'מברליין.

שני המחזות "פטריוט שלי" ו"מלון באמסטרדם" (1968) זכו בפרס המחזה הטוב ביותר של השנה של ה"איבנינג סטנדרד". המחזה "מלון באמסטרדם" מציג שלושה זוגות מעסקי השעשועים שנמצאים בסוויטה של מלון, לשם נמלט ממפיק קולנוע עריץ ולא סימפטי, המכונה KL. היילפרן מאשר בספרו שהכוונה היא לטוני ריצ'רדסון.‏[1]

שנות השבעים ועד סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזות של אוסבורן בשנות השבעים כללו את "מערבה לסואץ" שהועלה בכיכובו של ראלף ריצ'רדסון. " A Sense of Detachment" הופק לראשונה ב-1972 ב"תיאטרון רויאל קורט", והמחזה "Watch It Come Down" הופק בתיאטרון הלאומי בכיכובו של פרנק פינלי.

ב-1971 בהופעתו הזכורה ביותר בסרט הקולנוע, שיחק בתפקיד סיריל קינר בסרט "במעגל הנקמה" (Get Carter). ב-1978 השתתף בסרט "Tomorrow Never Comes" וב-1980 הופיע בסרט "פלאש גורדון".

בשנות השמונים גילם אוסבורן את דמותו של בעל אחוזה משרופשייר בהנאה מרובה ובמנה גדושה של אירוניה. הוא כתב יומן עבור השבועון הבריטי "הספקטייטור" (The Spectator).

בשנותיו האחרונות פרסם אוסבורן שני ספרי אוטוביוגרפיה "A Better Class of Person" ב-1981, ואת "Almost a Gentleman" ב-1991. הספר הראשון צולם ב-1985 כסרט טלוויזיה לערוץ "תיימז טלוויז'ן" כאשר איילין אטקינס ואלן הווארד מגלמים את הוריו, וניל מקפירסון גילם את אוסבורן.

המחזה האחרון שכתב "דז'ה וו" הוא מחזה המשך ל"הבט אחורה בזעם".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבט אחורה בזעם (1956)
  • הבדרן (1957)
  • כתובת על קברו של ג'ורג' דילון (1958)
  • עולמו של פול סליקי (1959)
  • פטריוט שלי (1965)
  • הזמן - הווה (1968)
  • מלון באמסטרדם (1968)
  • מערבה לסואץ (1971)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Heilpern, John (2006). John Osborne: A Patriot for Us. Chatto & Windus. ISBN 978-0-7011-6780-6. 
  • Osborne, John (1982). A Better Class of Person: An Autobiography, 1929-56 (paperback edition). Penguin Books Ltd. ISBN 978-0-14-006288-5. 
  • Osborne, John (1991). Almost a Gentleman: An Autobiography, 1955-66 (paperback edition). Faber & Faber. ISBN 0-571-16635-0. 
  • Little, Ruth & McLaughlin, Emily (2007). The Royal Court Theatre Inside Out. Oberon Books. ISBN 978-1-84002-763-1. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Heilpern p.359