ג'ון או'הרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ון הנרי או'הרהאנגלית: John Henry O'Hara; ‏31 בינואר 1905 - 11 באפריל 1970) הוא סופר אמריקאי. הוא היה ידוע בתחילה כמחברם של סיפורים קצרים ובשלב מאוחר יותר נעשה סופר רבי-מכר, הידועים שבהם הם "פגישה בסאמארה" ו"באטרפילד 8". ידוע בדיאלוגים הבהירים והמדויקים שלו. או'הרה תיאר היטב את המעמד החברתי והבדלי המעמדות, והרבה לכתוב על שאיפות חברתיות. הרומן פרי עטו "באטרפילד 8" עובד לסרט בכיכובה של אליזבת טיילור וזכה באוסקר ב-1960.

או'הרה היה דמות שנויה במחלוקת, יצא לו שם של אדם נוח להתרגז ושל אחד שמקטלג חברתית אנשים, תכונות שהאפילו על כשרונו הרב כמספר סיפורים. הסופר פראן לבוביץ' כינה אותו "פרנסיס סקוט פיצג'רלד האמיתי". ‏[1] לעומת זאת מבקר הספרות מיכאל קקוטני מהניו יורק טיימס כינה אותו בזלזול "שוטה מפורסם." ‏[2]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

או'הרה נולד בפוטסוויל (Pottsville), פנסילבניה. אביו נפטר כשאו'הרה היה בן 19, והשאיר אותו בלי שהיה יכול לממן את לימודיו בקולג' אוניברסיטת ייל, כפי ששאף. הוא למד באוניברסיטת ניאגרה בלוויסטון במדינת ניו יורק. ידוע שאכזבה זו השפיעה על או'הרה לשארית חייב וחידדה את המודעות החברתית העמוקה שאפיינה את עבודתו. הוא עבד ככתב במספר עתונים לפני שעבר לעיר ניו יורק, שם החל לכתוב סיפורים קצרים עבור מגזינים. בצעירותו היה גם מבקר ספרים, פרשן רדיו, וסוכן עתונות; לימים, כששמו הלך לפניו, הוא נעשה לבעל טור בעתון. כשעדיין התגורר בפוסטוויל, אוה'רה סיקר את משחקי ליגת הליגת הכדורגל הלאומית בעיר הולדתו פוסטוויל מרונס עבור עתון מקומי. או'הרה זכה לתשבחות רבות על ספוריו הקצרים, למעלה מ-200, שהחל מ-1928 הופיעו בעתון ניו יורקר. רבים מהסיפורים הקצרים הללו (והרומנים המאוחרים יותר שלו) מוקמו בגיבסוויל, פנסילבניה, המזכירה מאוד את פוסטוויל, עיר קטנה בלב מכרות הפחם של ארצות הברית.

ב-1934, או'הרה פרסם את הרומן הראשון שלו, "פגישה בסאמארה", שקצר שבחים עם יציאתו לאור. זהו הרומן של או'הרה שזכה לביקורות החיוביות ביותר. ארנסט המינגוויי כתב: "אם אתה רוצה לקרוא ספר של אדם שיודע בדיוק על מה הוא כותב וכותב זאת בצורה מופלאה, קרא את פגישה בסאמארה." מצד שני, בכתב העת The Atlantic במרץ 2000 כתבו בנג'מין שוורץ והסופרת כריסטינה שוורץ: "הלעג לעבודתו של או'הרה בעולם הספרותי הוא רווח כל-כך שהכללתו... של "פגישה בסאמארה" ברשימת 100 הרומנים הטובים ביותר שנכתבו (בשפה האנגלית) במאה העשרים הטילה באור מגוחך את הפרויקט כולו."

הרולד בלום כלל את "פגישה בסאמארה" כאחת מהיצירות של הקנון המערבי. אחרי הצלחה זו באו רומנים נוספים שהוא כתב ונחלו הצלחה כמו "באטרפילד 8". במהלך מלחמת העולם השנייה או'הרה היה כתב במערכה באוקיינוס השקט. בתום המלחמה, הוא כתב תסריטים ורומנים נוספים בכללם "הבית ברחוב פרדריק", שעליו הוא זכה ב-1955 בפרס הספר הלאומי. אולם ספריו נעשו יותר ויותר מכבירי מלים, דבר שהביקורת לא ראתה בעין יפה, אף-על-פי שסיפוריו הקצרים עדיין זכו להערכה. נמתחה עליו גם ביקורת בשל תיאורי המין הגלויים שלו, שלא היו מקובלים באותה עת; "באטרפילד 8" נחשב לבוטה במיוחד והוחרם באוסטרליה עד 1963.

למרות מיומנות הכתיבה של או'הרה, רוב ספוריו הארוכים לא זכו להערכה רבה בקרב הממסד הספרותי. חלק מכך ניתן לזקוף לגורמים חוץ-ספרותיים, כמו עלייתו בסולם החברתי, הקידום העצמי האגרסיבי שלו, וטורי הדעה בעתונים בהם הביע דעות פוליטיות שמרניות. מרטין קיץ' מאוניברסיטת מדינת רייט טען: "כל-כך מזלזלים בהישגיו של או'הרה עד שהוא נחשב לסופר מדרגה שנייה ואולי אפילו מדרגה שלישית."

רומן המכתבים פרי עטו משנת 1939, ‏Pal Joey, הביא למחזמר נודע הנושא אותו שם, עם לברית של או'הרה ושירים של רוג'רס והארט. בסרט משנת 1940 כיכבו ג'ין קלי וויויאן סגל; הוא זכה להצלחה מחודשת ב-1952 וב-1957 בסרט הקולנוע בכיכובם של פרנק סינטרה וריטה הייוורת'.

ברנדון גיל, שעבד עמו בניו יורקר, דירג אותו כ"אחד מכותבי הסיפורים הקצרים הגדולים ביותר בשפה האנגלית" וזקף לזכותו את כך ש"הוא המציא את העולם שהפך להיות נודע כספור הקצר של העתון ניו יורקר."

"או," כותב גיל, "אולם ג'ון או'הרה היה אדם קשה ! אכן, היו כאלה שתיארו אותו כבלתי נסבל והיו להם את הסיבות שלהם לחשוב כך." גיל מצביע על-כך שאו'הרה היה חדור רגש עמוק של נחיתות חברתי משום שלא התקבל לקולג' שרצה בו. "אנשים נהגו להתלוצץ על כך שאו'הרה רצה ללכת לייל, אבל זה אף פעם לא הצחיק את או'הרה. נדמה, שלא היה דבר שהוא לא ידע בקשר לקולג'." המינגוויי פעם העיר בעוקצנות לגבי או'הרה, "מישהו צריך לקחת ספר ולשלוח לג'ון או'הרה בייל." או'הרה גם כמה לתואר דוקטור לשם כבוד מייל. לפי גיל, ייל לא היו מוכנים להעניק לו את התואר מפני שאו'הרה "ביקש את זה."

הביוגרף שלו פרנק מק'שיין מספר שאו'הרה חשב שמותו של המינגוויי יהפוך אותו (או'הרה) למועמד המוביל לפרס נובל לספרות. הוא כתב לבתו "אני באמת סבור שאני אזכה בו," ו"אני רוצה את פרס נובל... כל-כך שאני יכול לחוש בו." מק'שיין אמר שטי אס אליוט אמר לאו'הרה שהוא שלמעשה הוא היה מועמד פעמיים. כשג'ון סטיינבק זכה בפרס ב-1962, אמר אוה'רה, "מזל טוב, אני יכול לחשוב על אדם אחד בלבד שהייתי מעדיף שיזכה בו מלבדי."

ג'ון או'הרה הלך לעולמו ממחלת לב בפרינסטון, ניו ג'רזי והוא נקבר בבית הקברות של פרינסטון. הכתובת על מצבת קברו, אותה חיבר בעצמו, אומרת: "יותר טוב מכל אחד אחר, הוא סיפר את האמת על תקופתו. הוא היה מקצוען. הוא כתב בכנות והיטב." על כך העיר גיל: "אם לשפוט לפי הכתוב על המצבה, הוא נותר מתגונן וגאוותן. יותר טוב מכל אחד אחר ? לא סתם יותר טוב מכל סופר ספרות יפה אחר אלא יותר טוב מכל מחזאי, כל משורר, כל ביוגרף, כל היסטוריון ? זוהי טענה מעוררת תמיהה."

פובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות החמישים כתב או'הרה טור שבועי על ספרים בעתון Trenton Times-Advertiser בשם "מתוק וחמוץ" וטור דו-שבועי בשם "פגישות עם או'הרה" עבור המגזין Collier's Weekly. מק'שיין כינה אותם "גלויים ומאריכים בדיבור" ושאל אם "הם הוסיפו הרבה לחשיבותה של עבודתו של או'הרה." הביוגרף שלדן גרבשטיין כתב שבטוריו אלה, או'הרה היה "בעת ובעונה אחת מביך ומרתיח ביהירותו, נקמנותו, ונימתו הלוחמנית." וולף אומר שטורים מוקדמים אלה מטרימים את טורו הנוראי "תורי" בניוזדיי, שארך חמישים ושלושה שבועות... החל משלהי 1964... עד לפיטוריו לדאבונו."

מאמרו הראשון בניוזדיי נפתח בשורה, "הבה ונפתח בהתחלה גרועה." מאמרו השני התלונן ש"אותה היסטריה שאפיינה את התומכים בתקופת היובש מאפיינת כיום את המתנגדים לעישון." מאמרו השלישי תמך בבארי גולדווטר, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הוא נימק זאת בהשוותו אותו לאנשים שאוהבים את המוזיקה של האקורדיוניסט לורנס וולק, שנחשב לחסר תחכום ו"מרובע." "אני חושב שהגיע הזמן שאנשי לורנס וולק יאמרו את דברם," כתב או'הרה. "אנשי הלסטר לנין ודיזי גילספי עשו זאת יותר מדי זמן. כשהמדינה בצרה, למשל נתונה במלחמה, רבותיי, אלו הם אנשיו של לורנס וולק שניתן לסמוך עליהם." מאמרו החמישי טען שמרטין לותר קינג לא היה צריך לקבל את פרס נובל לשלום.

מאמריו הפובליציסטיים לא זכו להצלחה והם פורסמו בפחות ופחות עתונים ולא חיבבו אותו על הממסד הספרותי הניו יורקי שהיה בעל דעות פוליטיות ליברליות.

אחדים מטוריו הציגו במפורש את ידיעותיו וכמיהתו לקחת חלק בקולג'ים מליגת הקיסוס, כפי שהוא ציין, "במהלך השנים רכשתי כמות רבה של ידע על קולג'ים ואוניברסיטאות." ב-8 במאי 1965 מאמרו מציג את הדעה שלפיה ייל היא בעלת מניות בתקשורת האמריקנית וש:

Cquote2.svg

היא התומכת של סדרת הטלוויזיה Peyton Place... במועדון של ייל, היכן שויליאם ליון פלפס והנרי שיידל קנבי נפגשים כל אחר-צהרים לתה, יכולה קצת להביך. בהנחה שהאנשים של הרווארד יעלו לשמיים (אנשי פרינסטון יחזרו ל-Old Nassau (ההמנון של פרינסטון, נסאו הוא גם שם מקום), אני מדמיין שהם משתעשעים עם דר' פלפלס ודר' קנבי מ-Peyton Place.

Cquote3.svg

פעם אחרת, הוא ציין את ג'יימס גולד קוזנס כ"בוגר הרווארד אמיתי" וכתב שהרווארד צריכה לעשות סדרת טלווייה מהרומן של קוזנס:

Cquote2.svg

אבל קוזנס עבר להתגורר בויליאמסטאון מסצ'וסטס ויש להם קולג' שם. כשסינקלר לואיס הקולג' התעלם ממנו, אולי בגלל שלואיס היה איש ייל, אם כי אני רק מנחש זאת. אני מתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי ואני לא איש ייל, אבל אוניברסיטת פרינסטון מתעלמת ממני רשמית כפי שויליאמס נהגו בלואיס.

Cquote3.svg

מאמרו מ-4 בספטמבר 1965 דן במלואו בכשלונו לקבל תואר דוקטור לשם כבוד, ומתאר בפירוט שלושה תוארי כבוד שהוצעו לו, אבל, מסיבות שונות, הוא לא קיבל. בטור הוא מונה רשימת פרסים בהם זכה:

Cquote2.svg

בקריירה ספרותית פוריה (אני מאמין) זכיתי בחמישה פרסים עיקריים. אני לא מתבייש בכך, והם: פרס הספר הלאומי; חברות במכון הלאומי לאמנות ולספרים; מדלית הזהב מהאקדמיה לאמנויות ולספרים; פרס המבקרים; ופרס דונלדסון. אתם יכולים להבחין בכך שאף אחד מהם הוא לא אות כבוד ממוסד להשכלה גבוהה.

Cquote3.svg

הוא התלונן שקולג'ים שולחים לו מכתבים "חולקי שבחים" ומבקשים ממנו לבצע "עבודות" כמו לשמש כסופר אורח, לשפוט בתחרויות ספרותיות, לשאת הרצאות ולמרות זאת לא נותנים לו תוארי כבוד. "חמשת הפרסים העיקריים," הוא מציין, "נתנו לי סופרים אחרים, לא (האקדמיה)." המאמר מסתיים בהערה:

Cquote2.svg

אם ייל היו נותנים לי את התואר, יכולתי להצטרף למועדון ייל, שם האוכל הוא די טוב, הספריה היא מרווחת ורגועה, המיקום נוח, ויכולתי ללכת לשם ולהרגיש בלי לבייש חברים. יש להם גם עניבות יפות.

Cquote3.svg

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באטרפילד 8, מאנגלית - גרי לוינסון, תל אביב : כנרת זמורה-ביתן דביר, 1988.
  • פגישה בסאמארה, מאנגלית - רונית לנטין, תל אביב : כנרת זמורה-ביתן דביר, 1980.
  • בימת החיים :רומן, מאנגלית - א. כרמי, תל אביב : הוצאת מ. מזרחי, 1972.
  • הבית ברחוב פרדריק, מאנגלית - מאיר ויזלטיר, תל אביב : הוצאת מ. מזרחי, 1969.
  • אשליות :רומן (2 כרכים), מאנגלית - ג. אריוך, תל אביב : הוצאת מ. מזרחי, 1966.
  • סערת החיים, מאנגלית - רנה לוטן, תל אביב : הוצאת מ. מזרחי, 1965.

רומנים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Appointment in Samarra (1934)
  • BUtterfield 8 (1935)
  • Hope of Heaven (1938)
  • Pal Joey (1940)
  • A Rage to Live (1949)
  • The Farmers Hotel (1951)
  • Ten North Frederick (1955)
  • A Family Party (1956)
  • From the Terrace (1958)
  • Ourselves to Know (1960)
  • The Big Laugh (1962)
  • Elizabeth Appleton (1963)
  • The Lockwood Concern (1965)
  • The Instrument (1967)
  • Lovey Childs: A Philadelphian's Story (1969)
  • The Ewings (1970)
  • The Second Ewings (1972)

אסופות סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Doctor’s Son and Other Stories (1935)
  • Files on Parade 1939)
  • Pipe Night (1945)
  • Hellbox (1947)
  • Sermons and Soda Water: A Trilogy of Three Novellas (1960)
  • Assembly (1961)
  • The Cape Cod Lighter (1962)
  • The Hat on the Bed (1963)
  • The Horse Knows the Way (1964)
  • Waiting for Winter (1966)
  • And Other Stories 1968)
  • The Time Element and Other Stories (1972)
  • Good Samaritan and Other Stories (1974)

תסכיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • He Married His Wife (1940)
  • Moontide (1942)

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Five Plays (1961)

(The Farmers Hotel, The Searching Sun, The Champagne Pool, Veronique, The Way It Was)

  • Two by O'Hara (1979)

(The Man Who Could Not Lose [screen treatement] and Far from Heaven [play])

ספרות לא-בדויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sweet and Sour (1954) Assorted columns on books and authors
  • My Turn (1966) Fifty-three weekly columns written for Newsday
  • Letters (1978)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gill, Brendan. Here at The New Yorker. Random House, 1975. 1997 reprint: Da Capo Press; 1st Da Capo Press, ISBN 0-306-80810-2. O'Hara desperately wanting to attend Yale, p. 117. Failure to get honorary Yale degree, p. 268.
  • O'Hara, John (1966) My Turn: Fifty-three Pieces by John O'Hara, Random House. (Collected newspaper columns).
  • Farr, Finis (1973): O'Hara: A Biography. Little Brown, Boston.
  • Bruccoli, Matthew J. (1975): The O'Hara Concern: A Biography of John O'Hara. Random House, New York
  • MacShane, Frank (1980): The Life of John O'Hara. Dutton, New York
  • Woolf, Geoffrey (2003): The Art of Burning Bridges: A Life of John O'Hara. Knopf, New York.
  • The Western Canon: Appointment in Samarra included by Harold Bloom

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיביל שטיינברג, פראן לבוביץ' וקלוין טרילין, "בחירת ספר השנה", תוכנית הראיונות "צ'ארלי רוז", PBS‏, 25 ביוני 1997 (14 דקות)
  2. ^ מיכאל קקוטני, "ספרי כל הזמנים: להתבטל בפני שוטה מפורסם", ניו יורק טיימס, 19 באוגוסט 2003