ג'ון בולטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ון בולטון (אנגלית: John Robert Bolton; נולד ב-20 בנובמבר 1948) הוא דיפלומט אמריקני. היה שגרירה של ארצות הברית באומות המאוחדות, לאחר שמונה לתקופה של שנה במינוי פגרה. במשך הקריירה הציבורית שלו נודע בולטון בגישתו הבלתי מתפשרת והמתעמתת מול מדינות המעורבות בהפצת טרור ונשק לא קונוונציונלי. גישה זאת קנתה לו מבקרים רבים בקרב גורמים יוניים וסוציאליסטיים במערב, דמוקרטים בארצות הברית ובמדינות וארגונים עמם ניהל מגעים דוגמת רוסיה, צפון קוריאה והאו"ם.

ג'ון בולטון

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון נולד בבולטימור שבמרילנד לכבאי אדוארד ג'קסון (ג'ק) ו-וירג'יניה קלרה גודפרי (ג'יני), שניהם ממוצא אירי ואירי-סקוטי.[1]. המשפחה התגוררה בשכונה של מעמד העובדים בשם Yale Heights. לאחר בית הספר היסודי התקבל עם מלגה לבית הספר הפרטי McDonogh שבמרילנד, בו למד כתלמיד פנימייה. כבר בגיל 15, בשנת 1964, התנדב לקמפיין הבחירות של הסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר לנשיאות ארצות הברית.‏[2] כשקיבל מלגה לאוניברסיטת ייל הפך לראשון במשפחתו שזכה להשכלה אקדמית. במהלך לימודיו היה פעיל בגוף הפוליטי המאחד את הסטודנטים של אוניברסיטאות מדינת קונטיקט (Connecticut Inter-Collegiate Student Legislature, CISL), בו הסטודנטים דימו את בתי הקונגרס וניהלו ויכוחים פוליטיים ופילוסופיים בינם לבין עצמם. הוא הצטרף למפלגה השמרנית ב-CISL, ועם הזמן הפך לראש נציגות ייל ב-CISL. הוא סיים את תואר ה-.B.A במשפטים באוניברסיטת ייל בהצטיינות יתרה ב-1970. במהלך לימודיו בייל, הנחשב למעוז הליברלים-דמוקרטים, סלד בולטון ממחאות הסטודנטים נגד מלחמת וייטנאם והתמיכה לה זכתה המחאה מצד צוות המרצים. בולטון ראה בסטודנטים בייל כליברלים מפונקים, ובמגמות תרבות הנגד והליברליזציה הפושה בצעירי שנות ה-60 המאוחרות כמסוכנות‏[3].

למרות תמיכתו במלחמת וייטנאם הוא התגייס למשמר הלאומי של מרילנד (כדי להימנע מגיוס החובה לצבא ארצות הברית) משום שחשב שהמלחמה "אבודה"‏[4].

ב-1971 החל בולטון את לימודיו בבית הספר למשפטים של ייל, וחברו לכיתה היה קלרנס תומאס (לעתיד שופט שמרן בבית המשפט העליון), ובאותה תקופה למדו בייל גם הילארי רודהם וביל קלינטון[5]. הוא עבד גם כעוזר מחקר לאחד מהמרצים שלו, ראלף ק. וינטר השמרן (בעתיד שופט בבית המשפט לערעורים באזור ניו אינגלנד). בקיץ 1972 שימש כמתמחה במשרד סגן הנשיא ספירו אגניו. בולטון קיבל את תואר ה-J.D. שלו ב-1974 ובהתאם לעצת וינטר לא ניסה להתקבל לממשל ניקסון, אלא פנה למגזר הפרטי.

בין השנים 1974 עד 1981 ו-1983 עד 1985 היה בולטון עורך דין בחברת עורכי הדין הבינלאומית Covington & Burling במשרדה שבוושינגטון. מאבקו הבולט בתחילת דרכו היה נגד החוקים המגבילים לתרומות כספים לקמפיינים פוליטיים שהתקבלו בתגובה לפרשת ווטרגייט[6]. בין השנים 1993-1999 שימש כעמית בחברת עורכי הדין Reed, Bolton & McManus.‏[7][8]

קריירה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון החל את הקריירה הממשלתית שלו בממשל רייגן הרפובליקני ב-1981 כששימש במשך תקופה קצרה כעורך דין בקבוצה האחראית על חילופי הממשל (בין קרטר לרייגן) ואז כעוזר ליועץ המשפטי בבית הלבן. לאחר מכן פנה לשמש כעורך דין בסוכנות האמריקנית לסיוע בינלאומי (USAID) הכפופה למזכיר המדינה של ארצות הברית. ב-1982 קוּדם לתפקיד עוזר למנהל תיאום תוכניות ומדיניות ב-USAID (התפקיד מס' 3 בסוכנות). בולטון החל לסלוד מעבודתו ב-USAID בשל תחושתו כי מדינות העולם העניות והארגונים הבינלאומיים עמם היה במגע, רואים את תרומתה הכספית הנרחבת של ארצות הברית כמובנת מאליה ולא מספקת. לכן החליט ב-1983 לשוב למגזר הפרטי‏[9].

ב-1985, בכהונתו השנייה של רייגן, שב לממשל, הפעם כעוזר לתובע הכללי במשרד המשפטים. תפקידו העיקרי היה ניסיון להעביר מינויים של שופטים שמרניים לבתי המשפט הפדרליים דרך ועדת המשפטים בסנאט והמליאה. מאבקו הבולט היה למינוי שופט בית המשפט העליון השמרן ויליאם רנקוויסט לנשיא בית המשפט העליון. בנוסף, לאור התפנות מקומם של שופטים נוספים בבית המשפט העליון, ממשל רייגן פעל בהצלחה למינויים של סנדרה דיי אוקונור ואנתוני קנדי השמרנים המתונים ואנטונין סקאליה השמרן. ב-1987 כשל הממשל בנסיונו להעביר בסנאט את מינויו של אחד מהמרצים של בולטון במהלך תקופתו בייל - השופט השמרן במיוחד רוברט בורק. בולטון התאכזב מכישלון זה בשל קרבתו לבורק ותמיכתו בעמדותיו השמרניות - החל מביקורתו על הגבלים עסקיים וכלה בפרשנותו המצומצמת לחוקה והתנגדות עזה לאקטיביזם שיפוטי.

לאחר חשיפת פרשת איראן-קונטראס החלה שורה ארוכה של שימועים בקונגרס האמריקני והקמת ועדות חקירה. לצד המאבקים למינוי השופטים השמרנים, בין השנים 1986-1988 פעל משרדו של בולטון להגנת נציגי הממשל שנחקרו בוועדות והשימועים השונים, ובייחוד התובע הכללי דאז אדווין מיס (Edwin Meese).‏‏[10]

בתחילת 1988 מונה בולטון לראש המחלקה האזרחית במשרד המשפטים, בה היה ממונה על כ-400 עורכי דין שפעלו להגנת עובדי הממשל הפדרלי, חברי קונגרס ושרי הקבינט מול תביעות אזרחיות.

עוזר שר החוץ לענייני ארגונים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת כהונתו כנשיא, ג'ורג' בוש האב מינה את ג'יימס בייקר, ידידו של בולטון, לתפקיד שר החוץ. בולטון, שלא נהנה מיחסים קרובים עם התובע הכללי החדש דיק ת'ורנברג (שנכנס לתפקיד לאחר התפטרות אד מיס), בחר לעבור למשרד החוץ‏[11] ומונה לעוזר השר לענייני ארגונים בינלאומיים. בתקופת כהונתו זו, שנמשכה עד 1993, הצליח בולטון לבלום את ניסיון הפלסטינים לשנות את שם נציגותם מאש"ף לפלסטין ולהתקבל במעמד של מדינה (ולא "ארגון צופה") לתת-ארגונים השונים של האו"ם. אש"ף מיקד את מאמציו בתחילה בארגון הבריאות הבינלאומי, שרבע מתקציבו מומן על ידי ארצות הברית. בשכנוע של בולטון, שר החוץ בייקר פרסם הצהרה בה קבע כי ימליץ לנשיא להפסיק בתמיכה הכספית לכל ארגון באו"ם שיעלה את מעמד אש"ף ל"מדינה חברה"‏[12]. בסוף דיון מתוח‏[13] בתחילת מאי בז'נבה החליט הארגון לא לשדרג את מעמד אש"ף. מאמצי אש"ף התמקדו לאחר מכן באונסק"ו, ממנו ארצות הברית פרשה (ומשכה את מימונה) בשל בעיות שחיתות ואנטי-אמריקניזם בוטה של הארגון, בראיית ממשל רייגן. במטה אונסק"ו בפריז הכריז בולטון כי במקרה שאש"ף תתקבל כמדינה חברה לארגון, ארצות הברית וכספיה לעולם לא יחזרו לארגון‏[14].

בולטון היה מוערב בהשגת החלטות מועצת הביטחון של האו"ם לתמיכה בשימוש בכוח נגד עיראק טרם פתיחת מלחמת המפרץ ב-1991, אם כי את מרבית הדיפלומטיה עשה שר החוץ בייקר. בולטון היה היוזם בממשל לביטול החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם מ-1975 שהשוותה בין הציונות לגזענות[15]. ב-1991. לאחר התבוסה של עיראק במלחמת המפרץ, מזכיר המדינה ג'ים בייקר היה נכון להיענות למאמצי שכנועיו של בולטון וארגוני שדולה פרו-ישראליים לביטול ההחלטה. ביטול ההחלטה המוצלח בקבלת החלטה 4686 של העצרת גרם לבולטון להיות "אדם מאושר". עם בחירתו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון פרש בולטון למגזר הפרטי.‏[7][8]

תת שר החוץ לבקרת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון מתדרך כתבים, 2002

עם בחירתו של הנשיא הרפובליקני גורג' ו. בוש, שב בולטון לממשל ב-2001. בולטון הושבע לתפקידו כתת-שר החוץ לענייני בקרת נשק (בק"ן) וביטחון בינלאומי ב-11 במאי. נושא עיסוקו העיקרי בתפקיד זה היה מניעת תפוצת (פרוליפרציה) נשק להשמדה המונית. בולטון היה היוזם של ה-Proliferation Security Initiative (יוזמת ביטחון תפוצת נשק, PSI), שעד כה מדינות חתמו על הסכמים דו-צדדיים על ארצות הברית ובכך התחייבו לקחת בה חלק. בהסכמים המדינות מתחייבות לאפשר עצירת ספינות המפליגות תחת דגלן, במקרה כי קיים חשד להימצאותם של חומרים אסורים שיכולים לסייע לתוכניות נשק ביולוגי, כימי ואטומי והאמצעים לשיגורם. למדינות החתומות מתאפשר לבקש מאחת משאר החברות ב-PSI לעצור ספינות הרשומות במדינה זו, ובמקרה הצורך לבצע חיפוש על הספינה‏[16].

במסגרת תפקידו, ב-2003 השתתף בולטון בשיחות השש בין שכנותיה של צפון קוריאה וארצות הברית בניסיון לפרק את נשקה הגרעיני של צפון קוריאה. אולם בעקבות התבטואיותיו כי קים ז'ונג איל הוא "דיקטטור רודני" וחייהם של הצפון קוריאנים תחתיו הם "חלום בלהות"‏[17] הוא הוצא מהמשלחת האמריקנית‏[18].

בולטון נמנה עם קבוצת הניצים במהלך כהונתו הראשונה של ג'ורג' בוש, יחד עם קבוצת אידאולוגים תקיפים מהמועצה לביטחון לאומי שבבית הלבן, מחלקת ההגנה ומשרד סגן הנשיא הוא פעל להקשחת הקו נגד עיראק, איראן וצפון קוריאה (מדינות ציר הרשע). קבוצת ניצים זו‏[19] התנגדה לעמדות המסורתיות של הממסד של מחלקת המדינה ובראשו שר החוץ דאז קולין פאוול, שנטו לעמדות פייסניות יותר.

שגריר ארצות הברית באו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא בוש מכריז על מינויו של בולטון

לאחר התנגדות הדמוקרטים בסנאט, והחלטתם לנקוט בפיליבסטר למניעת המינוי, ב-1 באוגוסט 2005 הנשיא בוש את בולטון לנציג הקבוע של ארצות הברית באומות המאוחדות במינוי פגרה זמני. כשגריר ארצות הברית באו"ם היה בולטון ידוע כתומך בממשלת ישראל ומנע שורת החלטות וגינויים נגדה. בזמן מלחמת לבנון השנייה התנגד לקיום הפסקת אש מיידית ותמך במתן יד חופשית לישראל.

כחודש לפני פקיעת מינויו, הכריז בולטון ב-4 בדצמבר 2006 כי לא יבקש מהנשיא ג'ורג' בוש לחדש את מינויו, עקב חוסר היכולת להעביר את מינויו בסנאט, והקושי הפוליטי במינוי פגרה נוסף לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות האמצע.

2007 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם מינויו ולאחריו היה בולטון מעורב בשורה של צוותי חשיבה ומכוני מחקר המזוהים עם גורמים שמרניים, ביניהם: איגוד הרובאים הלאומי, Project for the New American Century ו-AEI (בו אף כיהן בין השנים 1999-2001 כסגן נשיא).‏[20]

לאחר סיום תפקידו באו"ם, חזר בולטון לתפקיד חוקר מדיניות חוץ וארגונים בינלאומיים במכון המחקר הנאו-קונסרבטיבי American Enterprise Institute. בה בעת הוא מפרסם ממאמריו בעיתונים שמרניים שונים דוגמת הוושינגטון טיימס, ניו יורק דיילי ניוז והוול סטריט ג'ורנל. בנובמבר 2007 פרסם את ספרו הראשון בו תיאר את תקופת שירותו באומות המאוחדות.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון מגדיר עצמו כליברטיאני שמרן. לאור תמיכתו בפוליטיקאים ושופטים שמרניים מאוד, דוגמת בארי גולדווטר ורוברט בורק וחברותו בארגונים שונים ניתן לסווגו כאולטרא-שמרן. עמדותיו בנוגע למדיניות חוץ נעה בין ניצית-ביטחוניסטית לנאו-שמרנית.

במהלך שירותו במשרד המשפטים האמריקני, בולטון פעל להגדלת סמכויות הנשיא, מול שופטים אקטיביסטים (בראייתו) וחברי קונגרס פעלתניים. בולטון נמנה עם קבוצת משפטנים שמרנית, הבוחרת לפרש את החוקה האמריקנית בצמצום ולשלול סמכויות רבות מהקונגרס ומהרשות השופטת. כך, במהלך השימועים לאישור מינויו של רנקוויסט לנשיא בית המשפט העליון, בולטון וגורמים אחרים במשרד המשפטים סירבו לחשוף מסמכים על תקופתו של רנקוויסט (1969-1971) במשרד המשפטים של ממשל ניקסון בטענה כי לנשיא יש זכות חיסיון (executive privilege) על דיוניו עם יועציו. הסנאטורים הדמוקרטים טענו מנגד כי רנקוויסט לא כיהן כיועץ לנשיא, אלא יועץ לתובע הכללי ולכן יש לקונגרס זכות לבחון את המסמכים‏[21].

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון תמך בפלישה לעיראק, לאור הסכנה שבראייתו היווה סדאם חוסיין לשלום העולם. בולטון התפרסם כשהרחיב את הגדרת הנשיא בוש לציר הרשע וכלל בו גם את קובה, לוב וסוריה. בולטון סבר כי מדינות אלו חותרות להשגת נשק להשמדה המונית, מפרות את זכויות האדם של אזרחיהן ומסייעות לארגוני טרור[22]. בולטון מתנגד לאכיפת חוק בינלאומית דוגמת בין הדין הבינלאומי, שמגבילה בראייתו את סמכות הממשל האמריקני.

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו בממשל בוש הבן בולטון עסק רבות בנושא איראן ובלט בגישתו התקיפה כלפי המשטר בטהראן. בתקופת הכהונה השנייה של בוש הבן רבים מהתומכים בגישה קשוחה יותר כלפי איראן עזבו את הממשל ואילו פקידים בכירים יוניים יותר דוגמת ניקולס ברנס זכו להשפעה גדולה יותר על תהליך קבלת ההחלטות. לאחר שעזב את הממשל, בולטון התייצב בצורה ברורה נגד השינוי ההדרגתי שחל בעמדת הממשל ביחס לאיראן. ביולי 2008 הממשל אישר לראשונה לנציג מטעמו, ויליאם ברנס להשתתף בשיחות ישירות עם נציג איראני (מזכיר המועצה האיראנית לביטחון לאומי, סעיד ג'לילי) מבלי השעיה איראנית של העשרת אורניום. בולטון היה מהמבקרים הבולטים מימין את מהלך זה, ויחד עם השינוי בעמדה כלפי צפון-קוריאה טען כי הללו מעידים כי הממשל נמצא ב"קריסה אינטלקטואלית מוחלטת".[1]‏‏‏[23] בראייתו של בולטון, יש לעשות כל דבר למניעת השגת נשק גרעיני בידי איראן, ובכלל זאת עידוד לשינוי המשטר בטהראן ואף תקיפה צבאית. בראייתו, לאור העיכובים הרבים שנגרמים בידי רוסיה וסין לתהליך הטלת הסנקציות על איראן במועצת הביטחון המשך דבקות הממשל האמריקני בנתיב פעולה זה הוא שגוי.‏‏‏[24]

צפון קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לרפובליקנים רבים, בולטון היה ביקורתי כלפי התנהלות ממשל קלינטון ביחס לצפון קוריאה וכינה אותה "מבישה ושגויה", "פייסנות" ו"שוחד"‏[25]. בשלהיי 1994 הושג "הסכם מסגרת" בין ארצות הברית לצפון קוריאה שהבטיח את פירוק כוריה הגרעיניים של צפון קוריאה תמורת סיוע כלכלי. עם זאת, צפון קוריאה לא פירקה את כוריה, הצליחה להתקדם בתוכנית הגרעין שלה וזכתה לסיוע כלכלי בסך מיליארדי דולרים. בראייתו של בולטון, אי יישום ההסכם מצידה של צפון קוריאה הצביע על תחמנות המשטר וחוסר התועלת בניהול משא ומתן בילטרלי עימו.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון בולטון משתייך לכנסייה הלות'רנית[26]. הוא התחתן עם גרטשן סמית' בריינרד ב-24 בינואר 1986, אלו הם נישואיו השניים‏[27]. לג'ון וגרטשן בת אחת בשם ג'ניפר שרה (מכונה JS), הלומדת כיום משפטים באוניברסיטת ייל. המשפחה מתגוררת בבת'זדה שבמרילנד.‏[20]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^

    John Bolton - Surrender Is Not An Option, pp. 4

  2. ^ ראו בתעתיק ראיון של בולטון בתוכנית Q&A ב-С-SPAN ב-4 בנובמבר 2007.
  3. ^ בולטון, עמ' 10-11.
  4. ^ Bolton's conservative ideology has roots in Yale experience הייל דיילי ניוז, 28 באפריל 2005. בדיעבד ציין כי הוא "אינו גאה במיוחד בהחלטה זו", ראו בספרו, עמ' 11.
  5. ^ בולטון מציין בספרו כי הוא לא "הסתובב בחוגים שלהם" ומדגיש את הבידוד שחשו הסטודנטים והמרצים השמרנים הספורים בייל. עמ' 12
  6. ^ בולטון ויתר העותרים נגד הגבלות הקונגרס טענו כי הגבלת התרומה האישית שיכול לתת אזרח אמריקני היא פגיעה בזכות הביטוי שלו על פי התיקון הראשון לחוקה, משום שבתמיכה כספית התורמים מביעים את עמדתם (ראו את פירוט בולטון בראיון). דמוקרטים נטו לתמוך בהגבלות החדשות משום שהתורמים הרפובליקנים הם עשירים יותר על פי רוב.
  7. ^ 7.0 7.1 ביוגרפיה רשמית מאתר הבית הלבן
  8. ^ 8.0 8.1 הביוגרפיה הרשמית מאתר מחלקת המדינה האמריקנית
  9. ^ בולטון, עמ' 22.
  10. ^ ההתמקדות במיס נבעה מעמדתו הבכירה והתנהלותו מול רייגן - ייעוץ במקום אכיפת חוק. המסקנות הסופיות של החוקר העצמאי הממונה לורנס וולש קבעו כי מיס היה מודע למכירות טילי ה-HAWK לאיראן ולאי-חוקיותן. ראו בפרק 31 של מסקנות חקירת וולש. לאחר פרסום דו"ח זה מיס התפטר ביולי 1988.
  11. ^ בולטון, עמ' 30.
  12. ^ ראו עמוד 32 אצל בולטון ודיווח הניו יורק טיימס מה-2 במאי 1989.
  13. ^ בולטון מתאר בספרו (עמ' 33) כי בדיון הנציג הלובי עמד על שולחנו וצרח והנציג הניקרגואי (שנשלטה עד על ידי הסנדיניסטים המרקסיסטים) עורר מהומות.
  14. ^ גם כיום אש"ף או "פלסטין" אינן חברות באונסק"ו, ראו ברשימת 193 המדינות והארגונים החברים בארגון.
  15. ^ ראו מאמר של הבוסטון גלוב על מאמצי בולטון.
  16. ^ על ההסכם הדו-צדדי בקצרה מתוך אתר מחלקת המדינה, ראו כאן.
  17. ^ בוש מגבה את דבריו הקשים של בולטון, הוושינגטון טיימס, 8 באוגוסט 2003.
  18. ^ הצפון קוריאנים לא נשארו חייבים והכריזו כי בולטון הוא "כזו חלאה אנושית ומוצץ-דם שאינו ראוי לקחת חלק בשיחות [השש]". ראו צפון קוריאה אוסרת על השתתפות בולטון בשיחות, הוושינגטון טיימס מה-4 באוגוסט 2003.
  19. ^ מנהיגיה הבולטים של הקבוצה היו סגן הנשיא דיק צ'ייני, פול וולפוביץ סגן מזכיר ההגנה דאז, תת-מזכיר ההגנה לענייני מדיניות דאגלס פיית' דאז ואליוט אברמס עוזר מיוחד לנשיא ומנהל בכיר לענייני דמוקרטיה וזכויות אדם. באופן כללי, משרדו של צ'ייני כלל ניצים רבים וכך גם החלק הפוליטי של מחלקת ההגנה (לא האגפים המקצועיים שאוישו על ידי אנשי צבא בכירים). ראו בהרחבה על מאבקים פנימיים אלו בממשל ראו את ספריו של בוב וודוורד Bush At War ‏(2002); Plan of Attack ‏(2004) ו-State of Denial ‏(2006)‏
  20. ^ 20.0 20.1 הביוגרפיה הרשמית של בולטון באתר AEI
  21. ^ עם זאת, רנקוויסט כיהן בממשל ניקסון רק לתקופה קצרה, והמסמכים שנחשפו בסופו של דבר לא הולידו גילויים שערוריתיים.
  22. ^ ראו את נאומו של ג'ון בולטון במכון המחקר השמרן "קרן הריטג'" מה-6 במאי 2002 באתר מחלקת המדינה.
  23. ^ Bush and McCain Seem to Diverge in Foreign Policy. הניו יורק טיימס, 26 ביולי 2008.‏
  24. ^ Israel, Iran and the Bomb - John Bolton. הוול סטריט ג'ורנל, 15 ביולי 2008.‏
  25. ^ ראו למשל במאמר של בולטון מהלוס אנג'לס טיימס מה-22 בספטמבר 1999.
  26. ^ הרצאה של ג'ון בולטון לגבי ספרו, 13 בנובמבר 2007 מאתר AEI.
  27. ^ בספרו, בולטון אינו מציין יותר מכך שהיה נשוי פעם אחת טרם נישואיו הנוכחיים וכי אין לו ילדים מנישואים קודמים אלו. ראו בולטון עמ' 23.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John R. Bolton - Surrender Is Not an Option: Defending America at the United Nations, 2007 Threshold Editions, ISBN 1416552847

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגרירי ארצות הברית באו"ם
אדוארד סטטיניוסהרשל ג'ונסוןוורן אוסטיןהנרי קאבוט לודג'ג'יימס ויידסוורת'עדלי סטיבנסוןארתור גולדברגג'ורג' בולג'יימס ויגינסצ'ארלס יוסטג'ורג' בושג'ון סקאלידניאל פטריק מויניהאןויליאם סקרנטוןאנדרו יאנגדונלד מקהנריג'ין קירקפטריקורנון וולטרסתומאס פיקרינגאדוארד פרקינסמדליין אולברייטביל ריצ'רדסוןפיטר בורלאייריצ'רד הולברוקג'יימס קנינגהאםג'ון נגרופונטהג'ון דנפורת'אן פיטרסוןג'ון בולטוןאלחנדרו דניאל וולףזלמאי ח'לילזאדסוזן רייססמנתה פאוור Flag of the United States.svgU.N. Flag