ג'ון דמיאניוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דמיאניוק מאזין לפסק הדין במשפטו בישראל ב-1988
השופטים דב לוין ודליה דורנר מעיינים בראיות במהלך המשפט

ג'ון איוון דמיאניוקאוקראינית: Іван Миколайович Дем'янюк, באנגלית: John Demjanjuk‏; 3 באפריל 192017 במרץ 2012) היה לכאורה פושע מלחמה אוקראיני. כנגד דמיאניוק התנהלו מספר משפטים. הוא נחשד שהוא פושע המלחמה שכונה "איוואן האיום", ממחנה ההשמדה טרבלינקה. דמיאניוק הורשע ונידון למוות במשפט שנערך בישראל בשנת 1988, אך לאחר מכן זוכה בערעור בפני בית המשפט העליון שקבע שזהותו עדיין לא הוכחה. בשנת 2011 הורשע דמיאניוק על ידי בית משפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של כ-29 אלף איש בעת ששירת במחנה סוביבור ונגזרו עליו חמש שנות מאסר.

דמיאניוק חי שנים רבות בארצות הברית, אולם עקב מעשיו במלחמת העולם השנייה בוטלה אזרחותו האמריקאית והוא הוסגר לישראל ואחר כך לגרמניה, שם מת בגיל 91 בעודו מחכה לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוון דמיאניוק נולד בשנת 1920 בסמוך לעיר קייב באוקראינה. לאחר שסיים את בית הספר עבד כנהג טרקטור בקולחוז. בשנת 1940 גויס לצבא האדום, ובמהלך הקרבות מול הוורמאכט המתקדם, נפצע בגבו ואושפז. עם החלמתו הוחזר לחזית, ובחודש מאי 1942 נפל בשבי הגרמנים בקרב קרץ' שהתנהל בחצי האי קרים. הוא הועבר עם שבויים אחרים למחנה השבויים רובנו, במערב אוקראינה, ולאחר מכן למחנה השבויים בקרבת העיר חלם, בפולין. על האירועים שהתרחשו החל מתאריך זה ועד לסיום המלחמה, נחלקו התביעה וההגנה במשפטו בישראל. התביעה טענה כי זמן מסוים לאחר נפילתו של דמיאניוק בשבי, הוא התגייס כוואכמן (שומר) לחילות העזר האוקראינים, שפעלו במזרח אירופה וסייעו לגרמנים. לאחר גיוסו, הוא הוכשר במחנה האימון של האס אס בטרבניקי ושימש כשומר במחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה. דמיאניוק טען ששהה במחנה השבויים עד שגויס בעל כורחו לצבא ולאסוב, צבא שהורכב מחיילים סובייטיים שבויים, ובראשו עמד אנדריי ולאסוב, גנרל רוסי שהיה בן ברית לגרמנים. בפועל, עשה דמיאניוק מעט מאוד במסגרת זו, לטענת הסנגוריה.

לאחר המלחמה עבר דמיאניוק במספר מחנות עקורים בגרמניה, נישא לאוקראינית ונולדה לו בת. הוא פנה בבקשת התאזרחות לארצות הברית, כאזרח ממיעוט נרדף, ובקשתו נענתה. בשנת 1951 היגר לארצות הברית. הוא התגורר עם משפחתו בקליוולנד, אוהיו, ועבד כפועל במפעל הרכבת מכוניות של חברת "פורד". בשנת 1958 זכה לאזרחות אמריקנית.

בשנת 1975 הגיש עיתונאי אוקראיני למשרד המשפטים בארצות הברית רשימה, ובה 75 שמות של אזרחי ארצות הברית, ילידי אוקראינה, שלטענתו שיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. אחד מהשמות היה שמו של ג'ון דמיאניוק, שלטענתו היה ואכמאן במחנה ההשמדה סוביבור. במסדר זיהוי, שנערך בישראל באמצעות תמונות, זיהו עדים, ניצולי טרבלינקה, את תמונתו של דמיאניוק כ"איוון האיום", השומר הידוע לשמצה מטרבלינקה. לנוכח הזיהוי ביקשה הפרקליטות בארצות הברית לבטל את אזרחותו של דמיאניוק, בטענה כי שיקר בשאלון ההתאזרחות. ב-23 ביוני 1981 קיבל בית המשפט בארצות הברית את הבקשה, והורה על שלילת אזרחותו וגירושו מארצות הברית. דמיאניוק ועורכי דינו ערערו, אך ערעורם נדחה. באוקטובר 1983, הגישה ישראל בקשה להסגיר את דמיאניוק. בסוף שנת 1985 נענתה הבקשה, וב-28 בפברואר 1986 הגיע דמיאניוק לישראל. במהלך שנת 1980, העבירה ברית המועצות לפרקליטות בארצות הברית תצלומי תעודות של אוקראינים, ששירתו בחילות העזר של הנאצים, וסיימו את הקורסים שערך האס אס במחנה טרבניקי. לדעת החוקרים בארצות הברית, נמצאה זהות בין הפרטים באחת התעודות לבין פרטיו של דמיאניוק.

איוון האיום מטרבלינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון דמיאניוק הואשם על ידי התביעה כי הוא "איוון האיום". על פי תיאור התביעה איוון האיום ביצע פשעים רבים ובאכזריות רבה. הוא דחס בכוח יהודים לתאי הגזים תוך התעללויות, ולאחר מכן הפעיל אותם. מדי פעם היה לוקח קורבנות מתאי הגזים אותם היה רוצח בעצמו בהתעללויות‏[1]. בנוסף הוא הואשם בהתעללות ורצח של אסירים יהודים מקבוצות העבודה במחנה. נטען כי הוא רצח בהתעללויות אסירים שברחו מהמחנה, וגם היה מראשי המלקים של אסירים שקיבלו עונשים שונים, לעתים עד מוות‏[2]. איוון היה שותף לרציחתם של מאות אלפי יהודים‏[3]. בסעיף 76 בכתב האישום נכתב: "בשל אכזריותו המיוחדת, כונה הנאשם "איוון האיום" - כינוי אשר בו בלבד היה הנאשם מוכר וידוע לרבים מבין אסירי מחנה ההשמדה".

משפט דמיאניוק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 הוסגר דמיאניוק לישראל, והועמד לדין באשמה כי הוא "איוואן האיום" מטרבלינקה, שומר של האס אס ששירת במחנה ההשמדה טרבלינקה, ונהג להתעלל ולרצוח יהודים באכזריות רבה.

דמיאניוק הועמד לדין בשנת 1987[4], בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כהרכב מיוחד שחבריו היו השופטים דב לוין, צבי טל, ודליה דורנר. התובעים היו פרקליט המדינה יונה בלטמן והתובע המוביל היה מיכאל שקד. הסנגורים היו מארק אוקונור ויורם שפטל. לאחר משפט מתוקשר, שארך יותר משנה, דן בית הדין את דמיאניוק למוות לאחר שקבע שזהותו הוכחה. הקביעה התבססה על עדויות של 11 ניצולי השואה ושל סמל אס אס גרמני (שאותר בברלין) ששירת יחד איתו בסוביבור, שהצביעו על כך שהוא אכן "איוואן האיום".

דמיאניוק ערער על ההרשעה. בינתיים התחממו מעט היחסים בין ישראל לברית המועצות והתובע מיכאל שקד יצא להביא עדויות חדשות מארכיונים שם. לדבריו, "הגיע אליי מידע לפיו בברית המועצות התנהל משפט של פושע מטרבלינקה והעידו שם הרבה ואכמנים. הרעיון הזה, שיש חומר שלא הגיע אלינו, הטריד את מנוחתי בתור civil servant. אמרתי לעצמי שאם אני יודע את זה - אני צריך להגיע לשם... בכל החומר הזה לא מצאו את השם דמיאניוק, וזה יצר את הספק שהוביל לזיכוי. אני מאמין שבית המשפט העליון נקלע לסיטואציה שאני בעוונותי יצרתי אותה".‏[5][6] לעומת זאת, פרקליטו של דמיאניוק, יורם שפטל, טוען כי הציג ראיות חדשות, שהושגו בביקורו בברית המועצות המתפוררת בספטמבר 1990, ובהן עדויותיהם הכתובות של 32 שומרים ושל 5 אסירים בטרבלינקה, לפיהם שם משפחתו של איוואן האיום היה מרצ'נקו (Marchenko) ולא דמיאניוק (Demjanjuk).

ב-29 ביולי 1993 קבע הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, סגנו מנחם אלון, השופט אהרון ברק, השופט יעקב מלץ והשופט אליעזר גולדברג שזיהויו של דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. זאת הגם שאין ספק בשקריות גרסתו של דמיאניוק, לפיה העביר את המלחמה כשבוי, היות שלכל הפחות סייע לנאצים בעת ששימש כשומר במחנות. בסיום פסק דינו קבע בית המשפט העליון כי "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".

עתירות להעמדתו לדין של דמיאניוק באשמת היותו ואכמן בסוביבור נדחו על ידי בג"ץ, לנוכח התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שקבע: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידינו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".

דמיאניוק גורש בחזרה לארצות הברית, שם הושבה לו אזרחותו.

משפטים בארצות הברית ובגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין שניתן ב-17 בנובמבר 1993 בבית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות הברית נקבע כי הסגרתו של דמיאניוק לישראל כ"איוון האיום" נעשתה תוך מרמה כלפי בית המשפט, על ידי התביעה האמריקאית, שידעה עוד בטרם החלה לראשונה בהליכים בבית המשפט נגד דמיאניוק, כי הוא אינו "איוון האיום", וזאת על יסוד מסמכים שהיו ברשותה, שלפיהם איוון מרצ'נקו הוא "איוון האיום".

בשנת 2002 נשללה אזרחותו שנית על ידי בית משפט אמריקאי. בדצמבר 2005 החליט בית המשפט להגירה בארצות הברית על גירושו לאוקראינה. עורך דינו טען כי באוקראינה צפוי דמיאניוק לסכנת מוות בשל מצבו הרפואי, אך בית המשפט האמריקאי דחה טענה זו.

ב-19 במאי 2008 דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית את הערעור שהגיש דמיאניוק על כוונת שלטונות ההגירה לגרשו לאוקראינה, ארץ מוצאו. הערעור לבית המשפט העליון הוגש לאחר שכשנה וחצי קודם לכן דחה בית משפט בערכאה נמוכה יותר ערעור דומה שהגיש בעניין.

בנובמבר 2008 הוגש דו"ח ראשוני של היחידה הגרמנית לחקר פשעי השואה, ובו הוכחות לכאורה לפשעים שביצע דמיאניוק, ולמעורבותו ברצח אסירים יהודים במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור בתקופת השואה. משרד המשפטים האמריקני פתח בהליכים להסגרתו למדינה זרה. עם זאת, לא נקבע לאיזו מדינה יוסגר, לאוקראינה, ארץ מוצאו, לפולין, שבה פעל מחנה סוביבור או לגרמניה.

ב-11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ-29 אלף עבירות של סיוע לרצח, אך הפעם האישום מתייחס לתקופה אחרת (ממרץ ועד סתיו 1943), בה שירת, לפי החשד, במחנה סוביבור. ב-1 במאי בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו דחה סופית את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב-12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, דמיאניוק הועלה למטוס, והוסגר לגרמניה. משפטו החל ב-30 בנובמבר 2009, והוחלט על זירוז הליכי המשפט בעקבות מצבו הבריאותי הרופף של דמיאניוק.

בינואר 2011 הוגש נגדו בספרד כתב אישום בגין שירות במחנה הריכוז פלוסנבירג בבוואריה שבדרום גרמניה, והוצא צו מעצר אירופי המבקש מגרמניה להסגירו לספרד.‏[7] ב-12 במאי 2011 הורשע דמיאניוק על ידי בית המשפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של למעלה מ-28,000 יהודים בעת ששירת כוואכמן במחנה סוביבור, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר‏[8]. בית המשפט הורה על שחרורו ממעצר עד לקבלת החלטה בערעור.

ב-17 במרץ 2012 מת דמיאניוק בגיל 91.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורם שפטל, פרשת דמיאניוק - עלייתו ונפילתו של משפט ראווה, הוצאת אדם, 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]