ג'ון ד. רוקפלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "רוקפלר" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רוקפלר (פירושונים).
דיוקן רוקפלר מאת ג'ון סינגר סרג'נט משנת 1917

ג'ון דייויסון רוקפלר (8 ביולי 1839 - 23 במאי 1937), איל-הון, יזם ונדבן אמריקני. רוקפלר ידוע במיוחד בזכות התפקיד המרכזי שמילא בראשית ימיה של תעשיית הנפט וכמייסד חברת סטנדרד אויל. בזכות פיקחותו העסקית הוביל רוקפלר את "סטנדרד אויל" למעמד של חברת זיקוק הנפט המובילה בעולם וצבר עושר עצום. רוקפלר נחשב לאדם העשיר ביותר מאז ומעולם, ועל פי תחשיב בסיוע פורבס הונו היה 318.3 מיליארד דולר במחירי היום. אחרי פרישתו מעסקים חילק רוקפלר את רוב העושר שצבר. רוקפלר היה נוצרי בפטיסטי אדוק.‏[1]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר נולד בריצ'פורד שבניו יורק, בן שני מששת ילדיהם של ויליאם אייברי ("ביל") רוקפלר (1810 - 1906), סוחר נודד ב"תרופות" ותכשיטים זולים, ואלייזה דיווידסון (1813 - 1889), בפטיסטית אדוקה. בשנת 1853 עבר רוקפלר עם משפחתו להתגורר בבית אחות אביו וגיסו בסטרונויל, פרוור של קליבלנד שבמדינת אוהיו.

בשנת 1855, חודשיים לפני שהשלים את לימודי התיכון שלו, עזב רוקפלר בן ה-15 את לימודיו ועבר ללמוד בבית ספר מקצועי, שם למד הנהלת חשבונות, כתיבה תמה (כישור נדרש בניהול חשבונות), בנקאות ומשפט מסחרי. ב-26 בספטמבר 1855, בגיל 16, קיבל רוקפלר את עבודתו הראשונה כעוזר למנהל חשבונות בחברת היואיט וטאטל. רוקפלר המשיך לחגוג את "יום העבודה" הראשון שלו מדי שנה במהלך חייו. שכרו היה 15 סנט ליום (כ-10 דולר בערכי המטבע של ימינו). רוקפלר חסך כל אגורה ושלוש שנים אחר כך כבר גייס די הון כדי להיכנס כשותף בחברת קלארק ורוקפלר.

רוקפלר, שנת 1875 בערך

בשנת 1863 נכנס רוקפלר לעסקי הנפט יחד עם שותפו מוריס קלארק ושותף שלישי, סמואל אנדרוז. החברה שהקימו בנתה מזקקת נפט באזור התעשייתי של קליבלנד, אשר פרח באותה העת וכונה "המישור". נפט וזיקוקו היו אז תעשיות צעירות. בשנת 1855, רק שבע שנים לפני כן, הצליח בנג'מין סילימן (Silliman), פרופסור לכימיה באוניברסיטת ייל לזקק נפט גולמי ולהפיק קרוסין, שהתברר כחומר טוב יותר למאור משמן הלווייתנים שהיה מקובל אז. תוצרי לוואי אחרים של הזיקוק היו שמן סיכוך, בנזין ופרפין, שהתאים מאוד לייצור נרות.

הנפט בתקופה ראשונית זו היה, כלשונו של עיתונאי אחד, "חדשות טובות ללווייתנים", אבל חדשות טובות לא פחות ליזמים. חסמי הכניסה לתחום היו נמוכים מאוד: עלות ציוד קידוח הייתה פחות מאלף דולר ומחירי האדמות שבהן היה נפט היו זולים יחסית. הרווחים, במיוחד בשל התנודות החריפות בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, היו גבוהים מאוד. נפח אחד, לדוגמה, השתמש בציוד קידוח בשווי מאתיים דולר וקדח לעצמו רווח של מאה אלף דולר. אחרים גרפו אפילו יותר. גם הסיכונים היו גבוהים, אך אלו לא מנעו מ"הבהלה לנפט" באזור פנסילבניה להזרים לאזור אלפי קודחים ומזקקים קיקיוניים.

סטנדרד אויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר נרתע מכניסה לעסקי הפקת הנפט והעדיף להתמקד בזיקוקו בלבד. שתי הבעיות העיקריות עמהן התמודד היו הבזבוז העצום בתהליך הזיקוק ומחירי הנפט הגבוהים מדי. באופן רגיל, נהגו הקודחים והמזקקים לזקק את הנפט באופן הגס ביותר, כאשר הם מנצלים רק את הקרוסין שהופק בזיקוק (בערך 60 אחוז מכלל התכולה) ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה.

רוקפלר ואנדרוז פיתחו שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, נפטא הועבר למפעלים מופעלים בגז, שמן סיכוך, וזלין ופרפין לנרות, וכן הלאה. רוקפלר ושותפיו הצליחו גם להפחית את העלויות בדרכים אחרות כמו, לדוגמה, בניית חביות הנפט בעצמם במקום בסיוע יצרן חביות, עם קיצוץ העלות מגובה של 2.5 דולר ל-96 סנט לחבית.

יעילותם הרבה יותר של רוקפלר ואנדרוז השתלמה במהירות. בשנת 1865 רכש רוקפלר את חלקו של שותפו קלארק, שילם 75,500 דולר עבור נתח גדול יותר בבית זיקוק נוסף וכונן עם אנדרוז שותפות שהפכה לחברת הזיקוק הגדולה בקליבלנד. בשנת 1867 התרחב העסק שוב עם רכישת בית הזיקוק של אחיו של רוקפלר, ויליאם, ועם הצטרפותו של הנרי מוריסון פלגלר לשותפות. בשנת 1870 צרפו רוקפלר, פלגלר ואנדרוז את סטיבן ו. הרקנס, בעל בית זיקוק נוסף, ועם הון של מיליון דולר הקימו את סטנדרד אויל, כשרוקפלר משמש נשיאה. אותה עת, הייתה זו כבר החברה הגדולה ביותר באוהיו ושלטה ב-10 אחוז מסך כל זיקוק הנפט בארצות הברית.

"סטנדרד אויל" המשיכה להתפתח במהירות, כשהיא מצליחה להפיק 300 מוצרי לוואי מכל חבית נפט ובמקביל להוריד את מחירי הקרוסין, התוצר העיקרי של הזיקוק. נתח השוק של החברה בשוק זיקוק הנפט עלה מ-4 אחוז בשנת 1870 ל-80-85 אחוז בשנת 1880 וקרוב ל-90 אחוז במהלך שנות התשעים של המאה התשע עשרה. מחיר הקרוסין, במקביל, ירד מ-58 ל-26 סנט לגלון קרוסין בין 1865 ל-1870) והמשיך לצנוח ל-8 סנט בשנת 1885 ו-5.91 סנט לגלון בשנת 1897.

בשנת 1872 היה רוקפלר מעורב בשערוריית "חברת שיפור הדרום", יוזמה של תום סקוט מ"רכבת פנסילבניה" (PRR), שהבטיחה לרוקפלר הנחות והטבות סודיות. התוכנית נחשפה עוד בטרם הופעלה ועוררה מחאות קשות בקרב מזקקים אחרים, לא בשל ההטבות (שכן הטבות מיוחדות ניתנו על ידי כל חברות הרכבות למובילי מטען גדולים) אלא בגלל היותן סודיות, ועל כן לא נגישות לאחרים. צריך לציין, עם זאת, כי כאשר הציע קורנליוס ואנדרבילט, שעמד בראש "ניו יורק סנטראל", הנחה זהה לכל מי שיבטיח לו הובלה בהיקפים דומים, לא הייתה חברה אחרת שנענתה להצעה.

סטנדרד אויל המשיכה להתרחב ולרכוש דומיננטיות בשוק זיקוק הנפט, כשהיא מצרפת חברות נוספות בתחום זה, עמן נמנו גם כמה מן המובילים שבמוחים נגד תוכנית ההנחות, כמו צ'ארלס פראט והנרי ה. רוג'רס. אלה הפכו אחרי הצטרפותם לממלאי תפקידים מרכזיים בחברה. החברה החלה להתפשט גם לשאר העולם, תוך תחרות עזה עם רוסיה, שבה התגלו בבאקו בשנת 1885 מרבצי נפט עשירים ואיכותיים בהרבה מכל אלו שהיו מצויים בארצות הברית.

התרחבותה המתמדת של סטנדרד אויל עוררה התמרמרות אצל מתחריה, במיוחד אלו שפשטו את הרגל בגלל חוסר יעילותם. הנרי דמרסט לויד, שאחיינו היה איש נפט כזה, כתב ספר בשם "עושר כנגד העם" (Wealth Against Commonwealth) בשנת 1894, בו גינה את רוקפלר. השפעה גדולה עוד יותר הייתה לספר "ההיסטוריה של חברת סטנדרד אויל" שכתבה אידה טַרְבֶּל, שאביה ואחיה היו מפיקי נפט מפנסילבניה שפשטו את הרגל.

הטיעון המרכזי של טרבל בסדרת המאמרים שהובילה לספר בין 1902 ו-1904 היה שרוקפלר ניהל את עסקיו ביעילות רבה, ניצל כל הזדמנות בשוק או חולשה של יריביו העסקיים, קנה את העסקים המפסידים בתחום והגביר את הצלחתו. האשמתה העיקרית הייתה שרוקפלר וסטנדרד אויל הצליחו יותר מכל מזקק אחר בהשגת הנחות בהובלת הנפט אחרי הזיקוק.

טענות אלו נוספו לאווירה ה"אנטי-טרסטית" שהחלה גואה בארצות הברית החל בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה והגיעה לשיא אחרי שטדי רוזוולט בעל תדמית "שובר הטרסטים" הפך לנשיא ארצות הברית בשנת 1901. אף על פי שבמקביל, החל מסוף שנות התשעים, איבדה סטנדרד אויל בהדרגה את שליטתה, שצנחה ל-64 אחוז בלבד משוק זיקוק הנפט, ואף שלמעשה לא ניתן היה להראות כי המונופול בתחום הזיקוק גרם להיעלמות התחרות או לפגיעה בצרכנים (מחיר הנפט צנח בעקביות במהירות רבה ממדד המחירים הכללי), הורה בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1911 על פירוק החברה ל-37 חברות משנה.

רוקפלר עצמו פרש מעיסוק פעיל בחברה בשנת 1895, 16 שנים לפני כן, אף כי שימר את התואר הרשמי של נשיא עד שנת 1911. עיקר פעילותו בשנים שאחרי פרישתו הוקדשה למעשי צדקה. ההערכה היא כי עד למותו תרם רוקפלר סכום של כחצי מיליארד דולר (שווה ערך לכ-70 מיליארד דולר בערכי המטבע של ימינו). רוקפלר גם העניק מתנות בערך רב לבני משפחתו, בעיקר בעשור האחרון לחייו, ובמותו בגיל 98, בשנת 1937 נותר בידיו רק חלק קטן מעושרו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוקפלר נישא בשנת 1864 כאשר היה בן 25, ללורה סלסטיה (סטי) ספילמן, מורה מקליבלנד (1915-1839). לזוג נולדו ארבע בנות ובן: בסי (1866-1906), אליס (1869 - 1870) שמתה כעבור זמן קצר, אלטה (1871 - 1962), אדית (1872 - 1932) וג'ון ד. רוקפלר, הבן (1874 - 1960).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chernow, Ron. Titan: The Life of John D. Rockefeller, Sr. New York: Random House, 1998. ISBN 0679438084.
  • Burton W. Folsom, Jr., The Myth of the Robber Barons, Young America.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון ד. רוקפלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chernow, (1998) p. 52