ג'ון האוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון האוסמן
John Houseman.jpg
ג'ון האוסמן בלוס אנג'לס, 1979
תאריך לידה: 22 בספטמבר 1902
מקום לידה: בוקרשט, רומניה
תאריך פטירה: 31 באוקטובר 1988
מקום פטירה: מליבו, קליפורניה
שנות הפעילות: 1938-1988
פרסים: פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר
פרס גלובוס הזהב
דמות ידועה: פרופ' צ'ארלס קינגספילד ("המירוץ אחר הגלימה")
עיסוקים אמנותיים בולטים אחרים: במאי ומפיק תיאטרון
מפיק קולנוע
מורה למשחק
פרופיל ב-IMDb

ג'ון האוסמןאנגלית: John Houseman; ‏22 בספטמבר 1902 - 31 באוקטובר 1988), היה שחקן ומפיק קולנוע אנגלי-אמריקאי, ממוצא יהודי. זוכה פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ופרס גלובוס הזהב. בשנותיו האחרונות נודע בעיקר בזכות גילום דמותו של פרופסור צ'ארלס קינגספילד בסרט הקולנוע "המירוץ אחר הגלימה", ולאחר מכן בסדרת הטלוויזיה שנשאה את אותו השם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסמן נולד בבוקרשט בשם ז'אק האוסמן (Jacques Haussmann), בן לאם בריטית ממוצא ולשי ואירי ולאב יהודי יליד אלזס, שניהל עסק לממכר דגנים. הוא התחנך באנגליה, קיבל אזרחות בריטית ועבד בסחר בדגנים בלונדון, עד שהיגר לארצות הברית ב-1925, שם אימץ לעצמו את שם הבמה ג'ון האוסמן.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסמן עזב את עבודתו כסוחר בשוק הדגנים הבינלאומי ופנה לתיאטרון בעקבות קריסת בורסת המניות של ניו יורק ב-1929. בראשית דרכו המקצועית הפיק מספר הצגות תיאטרון בברודוויי, כולל "מלון הלבבות השבורים", "שלוש אחיות" של צ'כוב ומספר מחזות של שייקספיר. הוא אף ביים מספר הצגות, ביניהן "נערת הכפר" ו"דון חואן בגיהנום" של ג'ורג' ברנרד שו. ב-1933 גייס אותו המלחין וירג'יל תומסון לביים את האופרה "ארבעה צדיקים בשלוש מערכות", שנוצרה בשיתוף פעולה של תומסון עם גרטרוד שטיין.

ב-1934 חיפש האוסמן ללהק שחקנים למחזה שעמד להפיק, בהתבסס על דרמה שנכתבה על ידי ארצ'יבלד מקליש, ועסקה באיש עסקים מוול סטריט, שעולמו חרב עליו בעקבות קריסת הבורסה ב-1929. למרות שהדמות הראשית במחזה הייתה של אדם בסוף שנות החמישים לחייו, האוסמן החליט ללהק לתפקיד שחקן צעיר בשם אורסון ולס, אותו ראה מופיע בהצגה רומיאו ויוליה. האוסמן שיכנע את ולס לעזוב את ההפקה בה השתתף באותה עת, אחרי הצגה אחת בלבד, ולגלם את התפקיד הראשי במחזה שהפיק. המחזה, "פאניקה", הוצג לראשונה במרץ 1935, והשתתפה בו גם זיטה ג'והאן, אשתו לשעבר של האוסמן. המחזה לא זכה להצלחה וירד מהבמות לאחר שלוש הצגות בלבד, אולם הוא היווה את ראשיתו של שיתוף הפעולה המקצועי הפורה בין האוסמן לוולס.

ב-1936 הוקם פרויקט התיאטרון הפדרלי, אחד הפרויקטים שהוקמו במסגרת תוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנועד לספק תעסוקה לשחקני ועובדי תיאטרון מובטלים. האוסמן נבחר להיות אחד ממנהלי הפרויקט, ואחד הצעדים הראשונים שעשה היה לשכור את שירותיו של ולס לביים את המחזה "מקבת'". מוזיקת הליווי למחזה הולחנה על ידי וירג'יל תומסון. המחזה זכה לשבחי המבקרים ולהצלחה רבה, והכרטיסים לכל ההצגות נמכרו מראש.

לאחר 10 חודשי עבודה בפרויקט התיאטרון הפדרלי, האוסמן וולס עזבו את הפרויקט ועברו לנהל במשותף פרויקט ממשלתי אחר להפקת הצגות תיאטרון במנהטן, בשם פרויקט מספר 891. הפקתם הראשונה הייתה מחזהו של כריסטופר מרלו "ההיסטוריה הטרגית של ד"ר פאוסטוס", שוולס ביים ואף הופיע בו בתפקיד הראשי. ביוני 1937 הפיקו במסגרת הפרויקט את המחזה מעורר המחלוקת "The Cradle Will Rock" (בתרגום חופשי: "העריסה תתנענע"), שנכתב על ידי מארק בליצשטיין. המחזה, שבויים על ידי וולס, נחשד על ידי השלטונות כאוהד את השמאל ואת האיגודים המקצועיים, והתפרסם כדוגמה למחזה שנעשה ניסיון לצנזרו. זמן קצר לפני המועד שנקבע להצגת הבכורה, ובניסיון למנוע את העלאת המחזה, הודיעו השלטונות על איסור זמני להעלאת הפקות חדשות בתיאטרון שהיה בבעלות ממשלתית. על כל שחקני המחזה נאסר לעלות לבמה בערב הבכורה. בתגובה, צוות השחקנים ועובדי הבמה עזבו את התיאטרון הממשלתי וצעדו ברגל 20 רחובות לתיאטרון אחר, כשהקהל הולך אחריהם. המחזה הוצג עם אלתורים ושינויים ספונטניים רבים, זכה להצלחה רבה ושוחזר מספר פעמים בערבים שלאחר מכן. עם זאת, התקרית הביאה לפיטוריו של האוסמן ולהתפטרותו של ולס מפרויקט מספר 891.

באותה שנה, לאחר שעזבו את הפרויקט הממשלתי, העלו האוסמן וולס את "The Cradle Will Rock" כהפקה עצמאית על בימות ברודוויי. במקביל, הקימו את תיאטרון מרקורי, להקת תיאטרון ניו יורקית שזכתה לשבחים רבים. הלהקה שמה לעצמה למטרה לטפח כישרונות צעירים, להעלות מחזות מסוגים חדשים ולפנות לאותם קהלים שפקדו את ההצגות שהעלו במסגרת התיאטרון הממשלתי. תיאטרון מרקורי התמחה בהצגת מחזות קלאסיים, שנותרו רלוונטיים ואקטואליים גם בעידן המודרני. ההפקה המפורסמת ביותר של התיאטרון הייתה גרסה מסחרית ומחודשת למחזה "יוליוס קיסר". ולס, שביים את המחזה, הלביש את השחקנים בתלבושות מודרניות ושינה את הטקסט השייקספירי כך שיתאים לצרכיו ויהווה התרסה מול הפאשיזם והנאציזם שהיו אז בשיא כוחם.

בשלב מסוים ולמשך תקופה קצרה, העלה התיאטרון גם תסכיתים ששודרו ברדיו. התסכית המפורסם מכולם, ששודר ב-30 באוקטובר 1938 וגרם לבהלה רבה בקרב הציבור, היה "מלחמת העולמות", שהתבסס על הרומן הבדיוני בעל אותו השם שנכתב על ידי ה.ג'. וולס. באותה שנה, ובמקביל להוראת משחק במכללה הניו יורקית הפרטית ואסאר, הפיק האוסמן את סרטו הראשון של ולס, "Too Much Johnson". הסרט לא הושלם, מעולם לא הוקרן בהקרנה פומבית ומקובל היה לחשוב כי אף עותק שלו לא שרד. באוגוסט 2013 נמצא העתק יחיד של הסרט במחסן באיטליה, והוא עתיד לעלות לרשת האינטרנט בסוף 2013.‏[1]

האוסמן (מימין), מנקייביץ' (במרכז) וולס (משמאל), במהלך כתיבת התסריט ל"האזרח קיין"

שיתוף הפעולה של האוסמן וולס המשיך בהוליווד. באביב 1939 חתם ולס על עסקה עם אולפני הקולנוע של RKO, להפקת שני סרטים בהשתתפות צוות שחקני תיאטרון מרקורי, כשוולס עצמו אמור להפיק, לביים ולשחק בהם, ולקבל חופש אמנותי מלא. במהלך העבודה על הסרט הראשון פרץ בין האוסמן לוולס סכסוך חריף, שהביא לסיום השותפות העסקית והחברות ביניהם. למרות זאת, האוסמן מילא תפקיד מכריע בהפקת הסרט "האזרח קיין" ב-1941. ולס טילפן להאוסמן וביקש ממנו לשוב להוליווד ולפקח על עבודת התסריטאי הרמן מנקייביץ', עד שישלים את כתיבת התסריט לסרט, ובמיוחד למנוע ממנו גישה לאלכוהול. האוסמן הסכים. למרות שוולס לקח את הקרדיט לעצמו על כתיבת התסריט, האוסמן פרסם את העובדה שהקרדיט הגיע למנקייביץ', ובכך גרם לקרע סופי בינו לבין ולס. האוסמן עצמו לקח קרדיט על עיצוב קווי העלילה ועל עריכת התסריט.

לאחר שנפרדו דרכיהם של האוסמן וולס, חזר האוסמן לתיאטרון, ובין השנים 1941 - 1939 ביים שני מחזות ("השטן ודניאל וובסטר" ו"ליברטי ג'ונס") והפיק מחזה נוסף ("Native Son") בברודוויי. במקביל, מונה לתפקיד סגן נשיא חברת ההפקות ההוליוודית של דייוויד או. סלזניק. בעקבות המתקפה על פרל הארבור התפטר מתפקידו, הצטרף למשרד ההסברה המלחמתית האמריקאי והחל לנהל את שידורי קול אמריקה.

בין השנים 1962 - 1945 הפיק 18 סרטי קולנוע עבור אולפני הקולנוע של פרמאונט, יוניברסל ומטרו גולדווין מאייר, כולל הסרט האפל מ-1946 "הדליה הכחולה" והעיבוד הקולנועי משנת 1953 ל"יוליוס קיסר", עליו היה מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. עם זאת, הוא זכה לראשונה לפרסום ולהכרה עולמיים רק ב-1973, עת גילם את דמותו של הפרופסור למשפטים צ'ארלס קינגספילד בסרט הקולנוע "המירוץ אחר הגלימה". על תפקידו זה זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב. בעקבות הצלחת הסרט, הוא המשיך לגלם את דמותו של פרופסור קינגספילד גם בסדרת טלוויזיה בעלת אותו שם, שארבע העונות שלה שודרו ברשתות CBS ו-Showtime לסירוגין בין השנים 1986 - 1978. על תפקידו בסדרה היה מועמד פעמיים לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית.

האוסמן היה ממייסדי מגמת המשחק בבית הספר ג'וליארד לאמנויות הבמה בניו יורק, ואף לימד משחק בבית הספר במשך מספר שנים. בין תלמידיו שהפכו לשחקנים מפורסמים היו רובין ויליאמס, קווין קליין וכריסטופר ריב.

בשנות השמונים התפרסם בשל תפקידו כסבא אדוארד סטראטון השני בסדרה הקומית "Silver Spoons" בכיכובו של ריק שרודר, וכן בשל סרטוני הפרסומת של חברת ההשקעות סמית' בארני בהם הופיע. במיני סדרה המצליחה מ-1983, "רוחות מלחמה", גילם את דמותו של הפרופסור היהודי אהרון ג'אסטרו. תפקיד זה זיכה אותו במועמדות רביעית לפרס גלובוס הזהב. ב-1988 הופיע בסרטים "האקדח מת מצחוק: מתוך תיקי מחלק בילוש!" ו"מארח השדים", שיצאו לאקרנים לאחר מותו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסמן היה נשוי פעמיים: ב-1929 נשא לאשה את השחקנית האמריקאית זיטה ג'והאן, ממנה התגרש ב-1933. ב-1952 התחתן בשנית, עם ג'ואן האוסמן, לה נותר נשוי עד יום מותו. לשניים נולדו שני בנים.

קיבל אזרחות אמריקאית ב-1943. כתב ספר זיכרונות בשלושה חלקים: "Run-Through" ‏(1972), "Front and Center" ‏(1979) ו-"Final Dress" ‏(1983),שמבקרים רבים החשיבוהו כאחד הטובים בסוגתו.

האוסמן נפטר ממחלת הסרטן ב-31 באוקטובר 1988, בביתו שבמליבו, קליפורניה.

פילמוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי אורח בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John Houseman (2000), Unfinished Business: Memoirs: 1902-1988, Applause Books (שלושת ספרי הזכרונות שכתב, שאוחדו לספר אחד לאחר מותו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]