ג'ון היקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סר ג'ון ריצ'רד הִיקְסאנגלית: John Richard Hicks;‏ 8 באפריל 190420 במאי 1989) היה כלכלן בריטי, מחשובי הכלכלנים במאה ה-20. תרומותיו הידועות ביותר בשדה המחקר הכלכלי היו גילוייו בתורת הצרכן בענף המיקרו-כלכלה, ובניית מודל ה-IS/LM בענף המקרו-כלכלה (1937) – מודל שסיכם למעשה את ההשקפה הקיינסיאנית. ספרו משנת 1939 "Value and Capital" הרחיב באופן משמעותי את תאוריית שיווי המשקל הכללי.‏[1] פונקציית הביקוש המפוצה נקראת על שמו גם "פונקציית הביקוש ההיקסיאני". בשנת 1972 זכה היקס בפרס נובל לכלכלה עבור תרומתו החלוצית לתאוריית שיווי המשקל הכללי ולתאוריית הרווחה (Welfare economics).‏[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון היקס נולד ב-1904 בווריק שבאנגליה. אביו היה עיתונאי במקומון. את חינוכו קיבל בקליפטון קולג' (1917–1922), ואת השכלתו האקדמית, שמומנה במלגה ללימודי מתמטיקה, רכש בבייליול קולג' שבאוקספורד (1922–1926). ב-1923 עבר ללמוד במסלול פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה שנפתח זה מכבר באוקספורד, וסיים אותו עם תואר מהמדרג השני במדרג התארים הבריטי – וכפי שהצהיר מאוחר יותר "בלי הכשרה הולמת באף אחד מהנושאים" שאותם למד.‏[3]

קריירה אקדמאית והכרה בהישגיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1930 התמנה במשרת מרצה זמני ב-LSE. הוא החל ככלכלן עבודה וביצע מחקרים תיאוריים על יחסים תעשייתים, אך בהדרגה עבר למחקרים אנליטיים יותר בהם הרקע המתמטי שלו בא לידי ביטוי. בין 1935 ל-1938 הרצה באוניברסיטת קיימברידג' שם היה עמית מחקר ב-Gonville and Caius קולג'. אותן שנים עיקר מרצו הופנה לכתיבת ספרו "ערך והון" (Value and Capital), בהתבסס על עבודתו מתקופתו בלונדון. בין 1938 ל-1946 שימש כפרופסור באוניברסיטת מנצ'סטר, שם אף ביצע את עיקר עבודתו על כלכלת רווחה.

ב-1946 שב לאוקספורד, תחילה כעמית מחקר בנופילד קולג' (1946-1952), לאחר מכן תחת מינוי "פרופסור לכלכלה פוליטית על שם דראמונד" (1952-1965) ולבסוף כעמית מחקר באול סולס קולג', שם המשיך לכתוב גם לאחר צאתו לפנסיה. ב-1964 הוענק לו תואר אבירות. ב-1972 זכה במשותף עם קנת' ארו בפרס נובל לכלכלה, אותו תרם שנה לאחר מכן למגבית ספריית LSE.‏[4]

תרומתו למחקר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו המוקדמת ככלכלן עבודה הגיעה לשיאה עם פרסום The Theory of Wages ב-1932, במה שנחשב לתרומה קונבנציונאלית למדי למחקר. לשני מאמרים שפרסם ב-1934 במשותף עם ר. ג. ד אלן נודעה חשיבות לעבודתו המאוחרת. יצירתו החשובה הייתה הספר "Value and Capital" אותו פרסם ב-1939. הספר נסמך על עקרון התועלת האורדינלית ובו מוסדה והפכה למטבע לעובר ושב, ההבחנה בין אפקט התחלופה לאפקט ההכנסה בביקוש של פרט על העדפות בין שני מוצרים. עבודתו בספר זה מכלילה את הניתוח למקרה של מוצר אחד ומוצר שני שמייצג את שאר הטובין האפשריים עבור אותו פרט (למשל כסף). היא מבצעת קיבוץ יחדיו של פרטים ועסקים דרך הביקוש וההיצע במשק. היא מציגה תאוריה של שיווי משקל כללי, מעדנת את התאוריה עבור ביצוע של ניתוח דינמי (השפעות מרובות בו זמנית), וכמו כן זהו הניסיון הראשון לנסח בצורה חדה את תנאי היציבות לשיווי משקל כללי. במהלך ניתוחו היקס מנסח בצורה פורמלית גם את ההשוואה הסטטית (השוואת שני מצבי שיווי משקל לאחר שינוי חיצוני למערכת). באותה שנה מפתח היקס גם את קריטריון "הפיצוי" שנודע כ"יעילות קלדור-היקס", להשוואת רווחה של מצבים כלכלים או אלטרנטיבות של מדיניות ציבורית.

בענף המקרו-כלכלה תרומתו הידועה ביותר היא מודל IS/LM של היקס-הנסן,‏[5] שמנסח באופן פורמלי את התאוריה של ג'ון מיינרד קיינס (ראו גם: כלכלה קיינסיאנית). המודל מתאר את המשק המדינתי כשיווי משקל בין שלושה גורמים: כסף, צריכה והשקעה.

פרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1932, 2nd ed., 1963. The Theory of Wages. London, Macmillan.
  • 1934. "A Reconsideration of the Theory of Value," with R. G. D. Allen, Economica.
  • 1937. "Mr Keynes and the Classics: A Suggested Interpretation," Econometrica.
  • 1939. "The Foundations of Welfare Economics", Economic Journal.
  • 1939, 2nd ed. 1946. Value and Capital. Oxford: Clarendon.
  • 1940. "The Valuation of Social Income," Economica, 7:105–24.
  • 1941. "The Rehabilitation of Consumers' Surplus," Review of Economic Studies.
  • 1942. The Social Framework: An Introduction to Economics.
  • 1950. A Contribution to the Theory of the Trade Cycle, Oxford: Clarendon.
  • 1956. A Revision of Demand Theory, Oxford: Clarendon.
  • 1958. "The Measurement of Real Income," Oxford Economic Papers.
  • 1959. Essays in World Economics, Oxford: Clarendon.
  • 1961. "Measurement of Capital in Relation to the Measurement of Other Economic Aggregates", in Lutz and Hague, editors, Theory of Capital.
  • 1965. Capital and Growth. Oxford: Clarendon.
  • 1969. A Theory of Economic History. Oxford: Clarendon. Scroll to chapter-preview links.
  • 1970. "Review of Friedman", Economic Journal.
  • 1973. "The Mainspring of Economic Growth", Nobel Lectures, Economics 1969-1980, Editor Assar Lindbeck, World Scientific Publishing Co., Singapore, 1992.
  • 1973. Autobiography for Nobel Prize
  • 1974. "Capital Controversies: Ancient and Modern", American Economic Review.
  • 1975. "What Is Wrong with Monetarism", Lloyds Bank Review.
  • 1976. Economic Perspectives. Oxford: Clarendon
  • 1979, “The Formation of an Economist.” Banca Nazionale del Lavoro Quarterly Review, no. 130 (September 1979): 195-204.
  • 1980. "IS-LM: An Explanation," Journal of Post Keynesian Economics.
  • 1981. Wealth and Welfare: Vol I. of Collected Essays in Economic Theory. Oxford: Basil Blackwell.
  • 1982. Money, Interest and Wages: Vol. II of Collected Essays in Economic Theory. Oxford: Basil Blackwell.
  • 1983. Classics and Moderns: Vol. III of Collected Essays in Economic Theory. Oxford: Basil Blackwell.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו גם פיסקה חלקית בערך שיווי משקל (כלכלה).
  2. ^ Christopher Bliss, [1987] 2008. “Hicks, John Richard (1904–1989)," The New Palgrave: A Dictionary of Economics. תקציר.
  3. ^ "John R. Hicks - Autobiography". Nobelprize.org. 8 Nov 2010.
  4. ^ מתוך אתר בית הספר לכלכלה בלונדון.
  5. ^ J.R. Hicks, 1937. "Mr. Keynes and the 'Classics', A Suggested Interpretation," Econometrica, 5(2), p p. 147-15.