ג'ון וו. קמפבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון וו. קמפבל
תאריך לידה 8 ביוני 1910
תאריך פטירה 11 ביולי 1971
שם מקורי .John Wood Campbell, Jr
מקום לידה ניוארק
עיסוק עורך כתבי עת, סופר
לאום אמריקאי
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה מדע בדיוני
שנות פעילות 1930-1971
השפיע על אייזיק אסימוב

ג'ון וו. קמפבל (.John Wood Campbell, Jr; ‏8 ביוני 1910 - 11 ביולי 1971) היה דמות משפיעה במדע בדיוני אמריקאי. מסוף 1937 ועד מותו ערך את אסטאונדינג סיינס פיקשן (Astounding Science Fiction), ונחשב למעצב "תור הזהב של המדע הבדיוני".

אייזיק אסימוב הכתיר את קמפבל כ-"הכח החזק ביותר במדע הבדיוני אי פעם, ובמשך עשר השנים הראשונות שלו כעורך הוא שלט בתחום לגמרי".

כסופר, קמפבל פרסם אופרת חלל סופר מדעית תחת שמו שלו וסיפורים זולים יותר (pulp fiction) תחת הפסידונים "דון א. סטיוארט". הוא הפסיק לכתוב ספרות אחרי שהפך לעורך אסטאונדינג.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל נולד בניוארק, ניו ג'רזי בשנת 1910 והחל ללמוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), שם התיידד עם נורברט וינר, שטבע את המונח קיברנטיקה. הוא החל לכתוב מדע בדיוני בגיל 18 והצליח במכירת סיפוריו הראשונים. עד היותו בן 21, כבר היה סופר ספרות זולה ידוע, אך הוא הודח מ MIT: הוא נכשל בגרמנית. לאחר מכן הוא בילה שנה אחת באוניברסיטת דיוק, שם סיים תואר ראשון בפיזיקה בשנת 1932.

הוא התחתן עם דונה סטיוארט בשנת 1931, והם התגרשו בשנת 1949. קמפבל התחתן עם מרגרט (פג) ווינטר בשנת 1950. הוא בילה את מרבית חייו בניו ג'רזי ומת בביתו.

קריירת כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו הראשון של קמפבל שפורסם, "כאשר האטומים נכשלו", הופיע בגיליון ינואר 1930 של סיפורים מדהימים (Amazing Stories) כשהוא היה בן 19. היה לו סיפור קודם, "פולשים מהאינסוף", שהתקבל על ידי עורך המגזין, טי. או'קונור סלואן, אבל סלואן אבד את כתב היד.

סיפוריו המוקדמים של קמפבל כללו שתי סדרות אופרת חלל שבססו את מעמדו של קמפבל כסופר של הרפתקה בחלל. לכן כשהחל, בשנת 1934, לפרסם סיפורים בסגנון שונה, הוא השתמש בשם בדוי שנגזר משם נעוריה של אשתו.

לאורך שנות השלושים, קמפבל היה פורה ומוצלח תחת שני השמות. שלושה סיפורים משמעותיים שפורסמו תחת שם העט הם "דמדומים" (ב"אסטאונדינג" Astounding‏, 1934 בנובמבר). "הלילה" ("אסטאונדינג", אוקטובר 1935), וכן "מי הולך לשם?" ("אסטאונדינג", אוגוסט 1938). הסיפור "מי הולך לשם?" הוא על קבוצת חוקרים באנטארקטיקה המגלים ספינת חייזרים שהתרסקה, ובה חייזר מרושע היכול לשנות צורה. הסיפור עובד לשלושה סרטים:,"הדבר מעולם אחר" (The Thing from Another World 1951)‏, הדבר (1982), ושוב כ"הדבר" (The Thing 2011). "מי הולך לשם?" פורסם כאשר קמפבל היה רק בן 28, והיה הסיפור המשמעותי האחרון שלו במדע בדיוני.

קמפבל היה גם חובב רדיו בעל אות קריאה משל עצמו: W2ZGU, וכתב מאמרים רבים על אלקטרוניקה ורדיו עבור מגוון רחב של מגזינים.

בין ה-11 בדצמבר 1957, וה-13 ביוני 1958, הוא ארח תוכנית רדיו שבועית בנושא מדע בדיוני בשם חקר המחר (Exploring Tomorrow). התסריטים נכתבו על ידי מחברים כמו גורדון דיקסון ורוברט סילברברג.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1937, פ אורלין טרמיין שכר את קמפבל כעורך המגזין אסטאונדינג. הוא לא קיבל סמכות מלאה למגזין עד מאי 1938, אבל כן היה אחראי לרכישת סיפורים עוד קודם. הוא ביצע שינויים במגזין באופן כמעט מיידי ויזם הוספת תווית "מוטציה" לסיפורים יוצאי דופן. במרץ 1938 שינה את שם המגזין מ"סיפורים מדהימים" (Astounding Stories) ל"מדע בדיוני מדהים" (Astounding Science-Fiction).

הסיפור הראשון של לסטר דל ריי, במרץ 1938, היה גילוי מוקדם של קמפבל, ובשנת 1939, הוא פרסם בפעם הראשונה קבוצה יוצאת דופן של סופרים חדשים כך שתקופה זו נחשבת בדרך כלל כתחילתו של "תור הזהב של המדע הבדיוני". וגיליון יולי 1939 בפרט. בגיליון יולי פורסם סיפורו הראשון של א. א. ואן ווגט "משחתת שחורה" (Black Destroyer), וסיפור מוקדם של אסימוב "מגמות" (Trends); באוגוסט הובא הסיפור הראשון של רוברט א. היינליין "קו חיים" (Life-Line), והסיפור הראשון של תאודור סטרג'ן הופיע בחודש לאחר מכן.

בשנת 1939, קמפבל גם ייסד את מגזין הפמטזיה "לא ידוע" (Unknown) (מאוחר יותר שונה שמו ל-"עולמות לא ידועים" - Unknown Worlds).‏ ואף על פי שהמגזין בוטל לאחר ארבע שנים בלבד, עקב מחסור בנייר בימי מלחמה, מאמרי המערכת של השבועון התוו כיוון משמעותי בהתפתחות סיפורי הפנטסיה המודרנית.

קמפבל נחשב לעורך החשוב והמשפיע ביותר בהיסטוריה המוקדמת של המדע הבדיוני. באנציקלופדיה של המדע הבדיוני נכתב: "יותר מכל אדם אחר, הוא עזר לעצב את המדע הבדיוני המודרני". לאחר שנת 1950, מגזינים חדשים כגון גלקסי (Galaxy Science Fiction) והמגזין לפנטזיה ומדע בדיוני (The Magazine of Fantasy & Science Fiction) עברו לכיוונים שונים ופתחו סופרים חדשים ומוכשרים שלא הושפעו ישירות על ידו. קמפבל הציע לעתים קרובות רעיונות לסיפורים לסופרים (כולל, אמרתו הידועה, "כתבו לי על יצור שחושב, בדומה לאדם, או טוב יותר מאשר האדם, אבל לא כמו האדם"). לפעמים אף בקש סיפורים שיתאימו לציורים שכבר קנה עבור עטיפת הגיליון.

לקמפבל הייתה השפעה מעצבת חזקה על אסימוב ובסופו של דבר הפך לידיד אישי. אסימוב אמר על השפעתו של קמפבל בתחום: "על ידי הדוגמה האישי ועל פי הוראותיו ועל ידי התעקשות תמידי, הוא כפה, תחילה על אסטאונדינג ולאחר על כל המדע הבדיוני, להתיישר לפי תבניתו. הוא נטש את הכיוון הקודם של התחום, הרס את הדמויות קבועות שמלאו אותו, הכחיד את העלילות הגרועות והשמיד את המדע-של-מוסף-סוף-השבוע. בקצרה, הוא הוציא את ה"זול" מספרות זולה. במקום זאת, הוא דרש מסופרי המדע הבדיוני להבין במדע ולהבין אנשים. דרישה קשה שרבים מסופרי שנות ה-30 לא יכלו להתמודד עמה. קמפבל לא התפשר: מי שלא יכל לעמוד בדרישותיו לא יכל למכור לו, והקטל היה גדול כמו שהיה בהוליווד עשור קודם, כשהסרטים האילמים פינו את מקומם לסרטים המדברים."

הדוגמה המפורסמת ביותר לסוג חדש זה של מדע בדיוני ספקולטיבי אך עדיין הגיוני שקמפבל דרש מכותביו היה הסיפור "מועד אחרון" (Deadline), סיפור קצר מאת קליב קרטמיל (Cleve Cartmill) שהופיע במהלך המלחמה בשנת 1944, שנה לפני הפיצוץ של הפצצה האטומית הראשונה. כפי שבן בובה (Ben Bova), יורשו של קמפבל כעורך האנלוג, כתב, הסיפור "תאר את העובדות הבסיסיות של איך לבנות פצצת אטום. קארטמיל ו... קמפבל עבדו ביחד על הסיפור, מחלצים את המידע המדעי ממאמרים שפורסמו בכתבי העת הטכניים לפני המלחמה. עבורם, המכניקה של בניית פצצת ביקוע אורניום נראתה לגמרי ברורה". ה-FBI פשט על משרדו של קמפבל אחרי שהסיפור הודפס ודרש להורידו מדוכני העיתונים. קמפבל שכנע אותם שעל ידי הסרת המגזין "ה-FBI יפרסם לכולם שפרויקט כזה אכן מתקיים ושיש כוונה לפיתוח נשק גרעיני", והדרישה להסיר את המגזין אכן התבטלה‏[1].

קמפבל היה אחראי גם לסיום העגום והשנוי במחלוקת של הסיפור הקצר המפורסם של טום גודווין "המשוואות הקרות". הסופר ג'ו גרין (Joseph L. Green) סיפר כי קמפבל שלח בחזרה שלוש פעמים את "משוואות קרות" לגודווין, לפני שקבל את הגרסה שרצה ... גודווין המשיך לבוא עם דרכים מתוחכמות כדי להציל את הילדה! מאז, כוחו של הסיפור הקלסי הזה טמון בכך שחייה של אישה צעירה אחת חייב להיות מוקרב כדי להציל את חייהם של רבים. לא הייתה לזה אותה ההשפעה אם היא הייתה נשארת בחיים.

מאמרי מערכת וחוות דעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל נודע במאמרי המערכת הדעתניים שלו בכל גיליון של המגזין, בו הוא הציג לפעמים השערות די מגוחכות, שנועדו אולי ליצור רעיונות לסיפורים. אנתולוגיה של מאמרי המערכת האלה יצא לאור בשנת 1966.

עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרין כתב כי קמפבל "נהנה לקחת את עמדת 'פרקליטו של השטן' כמעט בכל תחום, מוכן להגן אפילו על נקודות מבט להן הוא לא הסכים, אם זה הוביל לוויכוח ערני." כדוגמה, הוא כתב, קמפבל "ציין כי המוסד המושמץ של העבדות בדרום ארצות הברית למעשה שיפר את חיי השחורים שהובאו לשם, עם רמת חיים גבוהה יותר ממה שהיה להם באפריקה ..." חשדתי, מפרסומים של אסימוב, בין שאר - ומכמה מאמרי מערכת של אנלוג שקראתי - שלקמפבל היו כמה עמדות גזעניות, לפחות בכל הקשור לשחורים". לבסוף, עם זאת, גרין הסכים עם קמפבל כי "האצת קצב המיכון לאחר 1850 היה הופך את העבדות למיושנת ממילא. וייתכן שהיה עדיף לארצות הברית לשאת זאת עוד מספר שנים ולא לסבול את העלויות הנוראיות באמת של מלחמת האזרחים".

בשנת 1961 מאמר המערכת שג'ון כינה "מאה שנה למלחמת אזרחים", קמפבל טען כי עבדות הייתה צורה דומיננטית של יחסים בין בני אדם במרבית שנות ההיסטוריה ושההווה הוא יוצא הדופן בכך שתרבויות נגד העבדות שולטות בכדור הארץ. הוא כתב, "להערכתי הדרום היה משתלב עד שנת 1910. העבודה הייתה נעשית - ונעשית כמו שצריך - חצי מאה מוקדם יותר, עם הרבה פחות סבל אנושי, וכמעט ללא שפיכות דמים ... הדרך היחידה בה עבדות אי פעם הסתיימה, היא על ידי החדרת התיעוש ... אם אדם הוא מכונאי מיומן ומוסמך - אם המחרטות עובדות גם תחת ידיו - כדי להישאר תחרותיים, מנהלים בתעשייה היו מוכרחים לקבל אותו לעבודה, בין אם האדם הוא שחור, לבן, סגול, או מנוקד."

לפי מייקל מורקוק, "בזמן מהומות וואטס (Watts Riots) באמצע שנות הששים, קמפבל עדיין התייחס ברצינות לכך, שהיו עבדים 'טבעיים' שהיו אומללים אם שחררו אותם. ישבתי בפנל עמו בשנת 1965, והוא הצביע על כך שדבורה פועלת מתה בסבל כאשר אינה יכול לעבוד, ושהמוז'יקים הרוסיים חזרו לאדוניהם לאחר שחרורם והתחננו להיות משועבדים שוב, שהאידאלים של מתנגדי העבדות שלחמו במלחמת האזרחים היו רק ביטויים של אינטרס עצמי וכי השחורים היו "נגד" האמנציפציה, וזה בעצם היה היסוד למהומות "חסרות ההנהגה" בפרברים של לוס אנג'לס".

עישון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל היה מעשן כבד במשך כל החיים ורק לעתים נדירות נראה ללא פומית הסיגריה הרגילה שלו. בגיליון ספטמבר 1964 של מגזין אנלוג, תשעה חודשים לאחר האזהרה הגדולה הראשונה על סכנות עישון הסיגריות שהוצאו ב-11 בינואר, קמפבל כתב מאמר מערכת, "A Counterblaste to Tobacco" כמחווה לספר נגד העישון בשם דומה שנכתב על ידי ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. במאמר הוא ציין כי החיבור לסרטן הריאות היה "אזוטרי", ודבר על "קשר אפשרי קטן בין עישון סיגריות וסרטן." הוא טען שהשפעתו המרגיעה של הטבק מובילה לחשיבה יעילה יותר.

עם זאת, במאמר בן עמוד אחד על בטיחות רכב בגיליון מאי 1967 של אנלוג, קמפבל כתב "אנשים נעשו פתאום מודעים לעובדה שמכוניות הורגות יותר אנשים מאשר סיגריות, גם אם מעוררי חרדת הטבק צדקו לגמרי ..."

פסוודו-מדע ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950, קמפבל פיתח עניין רב בתאוריות חלופיות שהחלו לבודד אותו מחלק מסופריו. הוא כתב בחיוב על המצאות כמו "הכונן של דין" (Dean drive), מכשיר שלכאורה פיתח דחף בניגוד לחוק השלישי של ניוטון, ועל "מכונת הירונימוס", המסתמכת על רדיוניקס ויכולה לכאורה להגביר כוחות פסי (פאראפסיכולוגיה). הוא פרסם סיפורים רבים על טלפתיה ויכולות פסיוניות (psionic) אחרות.

בשנת 1949, קמפבל החל להתעניין בדיאנטיקה. הוא כתב על מאמרו הראשון של ל. רון האברד באסטאונדינג כי "זה הוא, אני מבטיח לכם בכנות מלאה ומוחלטת, אחד המאמרים החשובים ביותר שפורסמו אי פעם". הוא גם טען שהשתמש בעצמו בטכניקות דיאנטיקה בהצלחה.

אסימוב כתב: "מספר סופרים כתבו דברים פסוודו-מדעיים עבור קמפבל, אבל מיטב הסופרים נסוגו, ואני ביניהם ....". ובמקום אחר אסימוב המשיך והסביר "קמפבל דגל ברעיונות מרחיקי לכת... הוא הכאיב בכך לאנשים רבים מאוד אותם חנך (ואני ביניהם), אבל הרגיש שזו חובתו לעורר את דעת הקוראים ואת סקרנותם לחצות את הקווים. הוא החל בסדרה של מאמרי מערכת בהם דגל בנקודת מבט חברתית, שיכולה הייתה להיות מתוארות כשמאל קיצוני (למשל, הוא הביע אהדה לג'ורג' וולאס בבחירות של 1968) רבים התנגדו בחריפות לכך (כולל אותי - כמעט אף פעם לא הצלחתי לקרוא מאמר מערכת של קמפבל ולשמור על שלוות רוחי)".

פרסים והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מותו של קמפבל, המרכז לחקר המדע בדיוני באוניברסיטת קנזס ייסד פרס שנתי לזכר ג'ון קמפבל לרומן המדע הבדיוני, וכן קרא על שמו את הועידת השנתית שלה‏[2].

אגודת המדע הבדיוני העולמית ייסדה פרס שנתי על שם ג'ון קמפבל לסופר החדש הטוב ביותר‏[3].

היכל התהילה למדע בדיוני ופנטזיה שנוסד ב-1996 בחר את קמפבל וכן את ג'ק ויליאמסון, את הוגו גרנסבק ואת א. א. ואן ווגט במעמד הבכורה שלו‏[4].

מעבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתורגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Mightiest Machine (1947)
  • The Incredible Planet (1949)
  • The Black Star Passes (1953)
  • Islands of Space (1956)
  • Invaders from the Infinite (1961)
  • The Ultimate Weapon (1966)

אסופות של סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Who Goes There? (1948)
  • The Moon is Hell (1951)
  • Cloak of Aesir (1952)
  • The Planeteers (1966)
  • The Best of John W. Campbell (1973)
  • The Space Beyond (1976)
  • The Best of John W. Campbell (1976) (Differs from 1973 version)
  • A New Dawn: The Don A. Stuart Stories of John W. Campbell, Jr. (2003)

ספר יובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Astounding: The John W. Campbell Memorial Anthology (1973) edited by Harry Harrison

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]