ג'ון לנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון לנון
JohnLennonpeace.jpg
לנון בחזרות, מבצע את "Give Peace A Chance" מונטריאול, קנדה שנת 1969
מידע כללי
שם לידה ג'ון וינסטון לנון
תאריך לידה 9 באוקטובר 1940
מקום לידה ליברפול, אנגליה, בריטניה
תאריך פטירה 8 בדצמבר 1980 (בגיל 40)
מקום פטירה ניו יורק, ארצות הברית
שנות פעילות 1957 - 1975, 1980
סוגה רוק, פופ, רוק פסיכדלי, רוק ניסיוני, רוק אנד רול
עיסוק מוזיקאי, זמר, מלחין, כותב שירים, סופר, משורר, פעיל שלום, אמן, מפיק מוזיקלי

ג'וֹן וִינסְטוֹן אוֹנוֹ לֶנוֹןאנגלית: John Winston Ono Lennon;‏ 9 באוקטובר 1940 - 8 בדצמבר 1980) היה זמר-יוצר, סופר, ופעיל שלום אנגלי. זכה לתהילת עולם כאחד המייסדים של להקת הביטלס. ביחד עם פול מקרטני יצר לנון את אחד מהרכבי הרוק המצליחים והמשפיעים במאה העשרים. ב-2004 דירג אותו מגזין הרולינג סטון במקום ה-38 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים". הוא נרצח בפתח ביתו, על ידי מרק דייוויד צ'פמן.

לנון היה אחד המוזיקאים, הזמרים וכותבי השירים הפוריים והמשפיעים ברוקנרול והוא נודע בזכות שני דברים עיקריים. הראשון הוא עבודתו המוזיקלית, בעיקר כחבר להקת הביטלס, שהביאה אותו לפרסום עולמי. השני הוא העובדה שהחל מתקופה מסוימת בחייו, החליט לנצל את פרסומו להפצת מסרים שבהם האמין - כמו שלום ואחווה, וכך קנה את הערצתם של המונים שהזדהו עמו ועם עקרונותיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1940-62: נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

חצי משאמרתי חסר משמעות הכל אמרתי רק כדי להתקרב אלייך, ג'וליה

Cquote3.svg
– שורות משירו של לנון "ג'וליה", שמדברות על הקשר בין מעשיו, אמרותיו וחייו של לנון לאמו ולילדותו

לנון נולד לשם ג'ון ווינסטון לנון בעיר הנמל ליברפול, בבריטניה של מלחמת העולם השנייה. שמו האמצעי, ווינסטון, נקרא על שמו של ראש ממשלתה של אנגליה באותם ימים, וינסטון צ'רצ'יל. הוא תיעב את השם הזה, ולבסוף אף החליפו בשם אונו. סיפורו המשפחתי של לנון לא היה פשוט - אביו, אלפרד, שהיה מלח בצי הסוחר, כמעט לא נמצא היה בבית במהלך מלחמת העולם השנייה. אמו, ג'וליה, אשר קיימה יחסים מחוץ לנישואין עם גבר אחר ואף הרתה לו, סירבה לחדש את הקשר עם אביו כאשר שב לאנגליה, וג'ון הועבר לטיפולה של מימי, אחות אמו, בעקבות לחץ ממשפחתה שלא הייתה מרוצה מכך שבתה "חיה בחטא".

לנון התבטא מאוחר יותר על ילדותו באומרו, "אמי פשוט לא הייתה מסוגלת להתמודד עם החיים. היא הייתה הצעירה (מבין חמשת אחיותיה), בעלה ברח לים, המלחמה הייתה בעיצומה והיא פשוט לא הייתה מסוגלת לטפל בי, ולכן בסופו של דבר גרתי אצל אחותה הבכורה"‏[1]. משפחתה אף התקשרה פעמיים לשירותי הרווחה של ליברפול ודיווחה על כך שג'ון ישן עם אמו במיטתה למרות גילו המתקדם (בן 10-8 בערך). במשך תקופה ארוכה בילדותו חי בנתק עם אמו, רבות מכך בעקבות העובדה שדודתו לא ששה לגלות לו שביתה של אמו בעצם קרוב במיוחד - מימי, דודתו אשר גידלה אותו כאם, האמינה שהשפעתה של ג'וליה המעורערת על הילד ג'ון תהיה הרסנית, והיא סיפרה לביוגרף של לנון האנטר דיוויס שלא סיפרה לו על אביו ואמו מכיוון שדאגה לו מאוד. היא התוודתה מאוחר יותר ש"אולי דאגה יותר מידי"‏[2]. אך כניסתה של אמו לחייו הייתה משפיעה במיוחד - היא זו שחשפה אותו למוזיקת הרוקנרול, ומותה הטרגי בתאונת דרכים הותיר עליו חותם.

בעת לימודיו בתיכון הקים ג'ון את להקת "החוצבים" (The Quarrymen), בהשראת שם בית הספר התיכון שבו למדו חברי הלהקה. ביום שבת ה-6 ביולי 1957 להקת החוצבים הופיעו בכנסיית סנט. פיטר בפרבר וולטון (שם גר לנון) אחרי ההופעה שכללה שני שירים (Puttin' On The Style, Baby Let's Play House) חבר משותף של לנון ומקרטני הפגיש ביניהם. מקרטני הרים גיטרה, כיוון אותה (דבר שהרשים את חברי הלהקה) וניגן לכבוד לנון ולהקתו. בפגישתם השנייה החליטו חברי הלהקה וביניהם ג'ון לצרף את מקרטני בשל כישרונו בשירה ובגיטרה ולמרות גילו הצעיר. מעט מאוחר יותר מקרטני הכיר ללנון את ג'ורג' האריסון והציע לצרפו ללהקה, בתחילה לנון התנגד לרעיון בשל גילו הצעיר של האריסון (שהיה בן 14 באותה העת), אך לאחר ששמע את נגינתו על גיטרה השתכנע וצרף גם אותו ללהקה כגיטריסט מוביל. הלהקה עברה מספר גלגולים עד שהפכה ללהקה המוכרת בתור הביטלס (The Beatles).

במהלך השנים הבאות הופיעו לנון, מקרטני, האריסון ופיט בסט (המתופף הראשון של הלהקה) בליברפול וכן בעיר הנמל המבורג שבגרמניה. לנון התבטא מאוחר יותר באמירה "נולדתי בליברפול, אך התבגרתי בהמבורג", בהתייחסו לכך שתקופת המבורג בחיי הלהקה היו סוערים במיוחד. לנון, כמו גם שאר חבריו ללהקה, עשה שימוש נרחב בסם בשם "ספיד" והופיעו במקומות מפוקפקים במיוחד. בכמה מהמועדונים בהם הופיעו היו צריכים המלצרים להסתובב עם אלות וסכינים כדי להשתלט על הלקוחות האלימים והשיכורים. אותם טיפוסים מפוקפקים הכריחו את לנון וחבריו לשתות כמויות עצומות של אלכוהול. "הם היו שולחים אל הבמה שמפניה, את החיקוי הגרמני הזול לשמפניה, והיינו צריכים לשתות את זה אחרת הם היו הורגים אותנו", אמר לנון מאוחר יותר. סביב לנון נקשרו כמו כן שמועות רבות על מעשים כגון התגרות בקהל הגרמני תוך כדי השתכרות עם צעקות כמו "הייל היטלר" ו"תחזרו לטנקים שלכם", על שצפה כביכול בהאריסון מאבד את בתוליו וכמו כן שלקח חזיר לטייל בעיר. הביוגרף של לנון ג'ון וויז ג'קסון טוען שאין סיבה לפקפק באמיתות הדברים. אף-על-פי שהתקופה בהמבורג הייתה ללא ספק קשה, אלימה ומפוקפקת במיוחד, הייתה לה השפעה מכרעת על התפתחות הביטלס. הם ספגו ביחד 800 שעות על הבמה, דבר שאימן אותם וגיבש אותם - ושלא יכלו לצבור בשום מקום מהוגן יותר‏[3].

ג'ון לנון מופיע בהופעה אופיינית מתקופת ה"ביטלמאניה"

1962-1970: שנות הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הביטלס

1962-1965: שחרית ימי הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת EMI, אחרי שנדחתה על ידי חברת דקה (Decca), דחייה שמוזכרת לעתים קרובות בהקשר של טעויות עסקיות פטאליות. הלהקה צירפה מתופף חדש, רינגו סטאר, שהחליף את המתופף הקודם, פיט בסט. באותה שנה התחתן לנון עם סינתיה פאוול בלי אהבה. כשעוד היו בני זוג, באוגוסט אותה שנה, סיפרה לו סינתיה שהיא בהיריון. היא סיפרה ש"ראתה איך כל הצבע נעלם לו מהפנים והחרדה חודרת לו לעיניים"‏[4]. לנון חייב היה להתחתן עם אם ילדו, לא בגלל אמפתיה רבה מידי אלא בגלל שבאותם ימים שערורייה כזו הייתה קוברת לו את הקריירה. כך נכנס לנון ב-23 באוגוסט 1962 לנישואים בלי אהבה. בערב החתונה, על פי דודתו מימי, התחוללה דרמה גדולה, כאשר בתומה זעק לנון בדמעות "אני לא רוצה להתחתן"‏[5]. בריאן אפשטיין, אמרגנו, שימש כשושבין בחתונה, ושילם על המסיבה שנערכה לאחר מכן. בנוסף, אפשטיין שילם על חדר פרטי בבית החולים כשסינתיה ילדה את בנם ג'וליאן שנה לאחר החתונה, ואף הציע להם את דירתו כדי שיהיה להם מקום להתגורר. אפשטיין הוא סנדקו של ג'וליאן לנון, בנו, שאותו הזניח בתקופת הביטלמניה ולאחריה.

הביטלס זכו להצלחה עצומה בבריטניה כמעט מן ההתחלה, בשנת 1963, כשנה לאחר תחילת ההקלטות ב-EMI. בהופעה לכבוד המלכה האם ועוד אישים ממשפחת המלוכה הבריטית, אמר לנון את הערתו המפורסמת, שהתקבלה דווקא בהומור ואהבה בחצר הארמון: "לשיר הבא נצטרך את עזרתכם. אלו שיושבים במקומות הזולים יותר, אנא מחאו כפיים. היתר, בבקשה רשרשו בתכשיטיכם". בשנת 1964, אחרי שנה של ביטלמניה בריטית, הופיעה הלהקה במופע של אד סאליבן, תוכנית טלוויזיה אמריקאית נצפית, במה שסימן את תחילתו של טירוף הביטלמניה האמריקאית ובמידה מסוימת גם את ה"הפלישה הבריטית". אז החלה תקופה של שנתיים מרוכזות של ביטלמאניה, שבהם הופיעו ברחבי העולם, כתבו שירים, יצרו סרטים שבהם אף הוציא לנון שני ספרים - "in his on write", ו"a Spaniard in the works".

שיריהם התאפיינו באותה תקופה בפשטות, אקורדים מועטים, ונושאים שעוסקים בתחום שבינו לבינה. עם זאת, החל מסוף שנת 1964 וביתר שאת משנת 1965 ואילך ניכרה במילות שיריו של לנון התפכחות מעליצות הנעורים שאפיינה את שירי הביטלס בשנים הראשונות. שירים כמו "I'm a Loser" או "No Reply" מהתקליט "Beatles for Sale" שיצא בסוף 1964 מבטאים תחושת חוסר ערך, אובדן דרך ועשתונות ונטיות אלימות, שעמדו בניגוד לתדמית העליזה-תמיד ונטולת הדאגות של הביטלס. תחושת אובדן הדרך והניתוק מהמציאות התעצמה אצל לנון במהלך השנתיים הבאות, בהן חש שהוא זקוק לעזרה "כדי לחזור למציאות" (כפי שכתב בשיר "!Help"), כאשר שיריו הופכים יותר ויותר אישיים ואוטו-ביוגרפיים, בעוד הוא עצמו שוקע בשימוש הולך וגובר בסמים קלים, הזייתיים וקשים. לנון גיבש במהלך שנים אלו את הסגנון שאפיין אותו בשנים הבאות - סגנון מאוד אישי, חושפני וישיר. משירי אהבה פשוטים וקלילים, הוא התפתח לשירים מורכבים יותר מבחינת המילים, אשר חשפו חוויות מחייו, בעקבות, בין השאר, המלצה שקיבל מבוב דילן - "בחייך, ג'ון, תקשיב למילים"‏[6]. כאמור, מאמצע שנות השישים חל מפנה במילות השירים של הביטלס ובעיקר של ג'ון. לא היה זה רק מילות השיר "help!", שאכן ביטא מצוקה קשה מבעד למנגינת הרוקנרול. אם עד עכשיו שירי האהבה של הביטלס עסקו בסיפורי אהבה פשוטים גם אם עצובים, עתה שירים כמו "girl" סיפרו על מערכת יחסים מסובכת ומורכבת, וכללו רמיזות אתאיסטיות ציניות ("בילדותה כשאמרו לה שהכאב יוביל לאושר/ האם היא עדיין מאמינה בזה אחרי שהוא מת?").

באותם ימים, ימי הביטלמניה, הביטלס לא יכלו לשמוע את עצמם בהופעותיהם, מבעד לצרחות הנערות המתרגשות למראה אליליהן. לנון לא אהב זאת - הוא היה שרוי באותן שנים, כאמור, במשבר קשה שנוצר ממה שהוא ראה כ"לחייך לכולם". שורה של אירועים דרמטיים הביאה את הביטלס לבסוף להחליט על הפסקה בהופעותיהם הפומביות, לרווחתו הגדולה של לנון. תחילה היה זה ראיון שהעניק בחודש מרץ 1966 למראיין האנגלי מורין קליב מה"איבנינג סטנדרד" בו טען כי "הנצרות עומדת להיעלם... אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". הראיון עבר ללא תגובה בבריטניה, אך כאשר פורסם בארצות הברית במהלך אותו הקיץ, הוביל לשערורייה רבתי, שכללה הפגנות בהן שרפו המפגינים תקליטים של הביטלס‏[7]. התבטאותו זו של לנון גרמה לכעס רב מצד המוסדות הנוצריים, ורק בשנת 2008, לאחר כ-42 שנים, זכה לנון (לאחר מותו) לסליחה רשמית מטעם הוותיקן.

בנובמבר 1966 נכנסו ארבעת הביטלס לשיחה עם צוות ההפקה ואמרגן הלהקה. לנון אמר "איננו רוצים להמשיך במסע ההופעות. נמאס לנו מזה, ואף אחד לא יכול לשמוע אותנו מאחורי כל צרחות הילדים. אנחנו רוצים פשוט להקליט...". ג'ורג' מרטין, המפיק של הלהקה, הגיב בזלזול - "איך תתקיים להקה שלא מופיעה? אף אחד לא עשה את זה!", אך לנון היה נחרץ בדעתו - "אם לא נופיע, נוכל לנגן מוזיקה שלא חייבת להיות מסוגלת להתנגן בהופעה חיה. נוכל ליצור צלילים שאף אחד לא שמע קודם לכן"‏[8]. מילים אלו מייצגות נאמנה את גישת הלהקה בשנים הבאות, שנות הסטודיו.

1966-1970: ימי הסטודיו ודמדומי הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטלס ובעיקר ג'ון לנון התגלו לסם LSD והיו חששות בשיר Lucy In The Sky With Diamonds לשימוש בסם זה המרכיבות את האותיות של השם, אנשים רבים חשדו בג'ון בעיקר בשל התמכרותו לסם, אך כל חייו נשבע בטענה שבנו, ג'וליאן, צייר לו ציור עם אישה בשמיים ויהלומים, וכך נקרא השיר. ההכרות של ג'ון לנון עם הסם LSD עשה לנון בשנת 1965, אך את השימוש בו החל משנת 1966. חוויית ההיכרות שלו עם הסם הייתה טראומטית במיוחד - חבר משותף של ג'ון וג'ורג', רופא שיניים, הגיש להם ולבנות זוגם קוביות סוכר. רק לאחר שאכלו אותם, התברר להם שהיה זה סם ה-LSD. אותו הלילה היה מסוייט ונורא עבורם - הם הזדעזעו מההזיות שרדפו אותם כל אותו הלילה‏[9]. בתחילת שנת 1966 החל להשתמש ב-LSD באופן סדיר, מה ששינה את המוזיקה שלו מן הקצה אל הקצה ופתח עבורו את העידן הפסיכדלי. הפעם הראשונה שהביטלס עשו פסיכדליה רצינית הייתה ב"revolver" משנת 1966, אלבום שנוצר בהשפעה של סמים. האלבום הזה היה האלבום הראשון לו יכלו הביטלס להקדיש מאה אחוזים מזמנם. כך לדוגמה, בשיר tomorrow never knows, שמשופע בפסיכדליה, כל צוות האולפן והביטלס עבדו קשה כדי שתמולא בקשתו המוזיקלית של לנון - להישמע כמו "הדלאי למה ואלפי נזירים טיבטיים מדקלמים מראש הר"‏[10].

אחרי הפסקת ההופעות התמקד לנון בהקלטות שירים חדשים שהובילו להוצאת התקליטון עם השירים "Strawberry Fields Forever", שנכתב על ידו, ו"Penny Lane", שירו של פול מקארטני. ומאוחר יותר לתקליט "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", שקיבע את מעמדם של חברי הביטלס כאחדים מיוצרי המוזיקה הקלה המובילים בדורם. הטענה הרווחת היא שהעובדה שחבריו הביטלס יכלו להפנות יותר זמן לכתיבת השירים משנפטרו מלוח ההופעות הצפוץ שהיו משועבדים לו, גרמה להם להעמיק יותר במוזיקה אותה כתבו. מקארטני ולנון רצו לכתוב כל אחד שיר על ילדותו - פול כתב את "penny lane" על ילדות עליזה, ואילו ג'ון לנון כתב את "Strawberry Fields Forever", שמבחינת לנון היה נקודת מפנה. מדובר בשיר שמבטא את תפיסת השיר החדשה של ג'ון לנון ואת השינוי המשמעותי שעבר - שיר פסיכדלי במיוחד, מורכב ומלא ברבדים, ועדיין אוטוביוגרפי ואישי מאוד - "שדות התותים" היו בית יתומים בליברפול, עיר ילדותו של לנון‏[11]. לנון הפך להיות לדמות פוליטית יותר ויותר. אמרגנו, בריאן אפשטיין, ניסה למנוע ממנו להתבטא בצורה פוליטית חריפה כפי שהתבטא בסופו של דבר. באופן כללי ניסה אפשטיין להפוך את הביטלס בכלל ואת ג'ון לנון בפרט - שתמיד היה מרדני יותר - ל"רכים" יותר. הדבר התבטא בין השאר בעובדה שאפשטיין הלביש את הביטלס בחליפות ובתסרוקות המסודרות שאפיינו אותם בתחילת דרכם, שהסבו ללנון, שתיעב אותם, הרבה מרירות. אך לנון מימש את רצונותיו בצורה מלאה רק לאחר מותו הטראגי של בריאן אפשטיין, שגרם לו להפוך לאישיות פוליטית במיוחד, מה שלא הסב הרבה נחת לממסד האמריקאי ובמיוחד לנשיא ניקסון, שהתנכל לו מאוד. לנון אימץ לעצמו מראה יותר מרדני, עם שיער ארוך וזקן פרוע, וגם המסרים שבפיו תאמו רוח זאת.

האיור מציג את ג'ון לנון בשלהי ימי הביטלס

בשנת 1967 השתתף בסרט הקולנוע האנטי-מלחמתי של במאי הקולנוע ריצ'רד לסטר (שביים בין השאר את שני סרטי הביטלס) "כיצד ניצחתי במלחמה"‏[11]. על אף שעלילת הסרט התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה, היווה הסרט ביקורת נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותה העת. לאחר מותו של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין, ניכרה התרחקות הדרגתית בין חברי הלהקה, הן בתחומי העניין של חבריה, מבחינת אורח חייהם והן מבחינה מוזיקלית. אמנם, לשני מסעות לפגישת המהרישי - בתחילה בבנגור שבווילס ומאוחר יותר בהודו - יצאו הביטלס יחד, אך הריחוק ביניהם הלך וגדל, כפי שניתן לראות ב"אלבום הלבן" שיצא בשנת 1968 ואפילו יותר מכך בסרט התיעודי שהיה אמור ללוות את הקלטת האלבום "Let It Be".

במקביל, הלכו והתהדקו היחסים בין לנון ליוקו אונו, אמנית קונספטואלית יפנית שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים וחצי, תוך כדי ההתרחקות מאשתו הראשונה. סינתיה, אשתו באותה תקופה, סיפרה שהאירוע שסימל בעיניה את סוף אהבתם היה בנסיעת הביטלס להודו, כאשר הרכבת יצאה בלעדיה, והיא לא יכלה להצטרף לג'ון במסעו. באותו מסע, אגב, היה עסוק לנון, בין השאר, בקריאת מכתביה של יוקו אונו. יחסיו איתה, שראשיתם בשנת 1966, הובילו אותו לעזוב את סינתיה ובנם המשותף ג'וליאן בשלהי שנת 1968. בני הזוג הציבו לעצמם מטרה מעט שאפתנית - שלום עולמי (הרחבה בפרק "מעורבות פוליטית").

לנון עזב את הלהקה בספטמבר 1969, והסכים לא להודיע על כך לתקשורת, לכן הופתע כאשר מקרטני הודיע רשמית על פירוק הלהקה לעיתונות בשנת 1970. "אני הקמתי את הלהקה ואני פירקתי אותה", הוא יכתוב מאוחר יותר. בשנת 1969 יצא לנון למסע הופעות, לראשונה ללא להקת הביטלס בה עדיין היה חבר. בהופעות אלו ליוותה אותו על הבמה יוקו אונו וכן המוזיקאים אריק קלפטון וקלאוס פורמן. לטענת רבים, הופעתה של יוקו אונו בחייו של לנון הייתה הסיבה העיקרית להתפרקות הביטלס, בגלל רצונה להיות מעורבת בכל היבט בחייו של לנון, כולל ישיבה באולפני ההקלטות בעת הקלטת "האלבום הלבן" ואחריו. עם זאת, יש הטוענים ההפך וכי התפרקותם של הביטלס, מבחינה מעשית, הובילה לחיפושים של לנון אחר מעוז סמכות אחר אותו מצא באונו.

1970-80: קריירת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

1970-72: שנות השיא בקריירת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוק הביטלס, עליה הכריז באופן רשמי פול מקרטני ב-10 באפריל 1970, לא הפתיע את חברי הלהקה, אך בכל זאת זיעזע את לנון. למרות החזות החיצונית האדישה, נראה כי איבד דבר מה עמוק וחשוב בחייו, כפי שאפשר ללמוד משירים כמו "God" בהם הוא אומר: "החלום חלף... כולנו צריכים להמשיך" כשהמנגינה האלגית מאיירת היטב את העצב שבהשלמה עם ההתפכחות מהחלום.

את קריירת הסולו שלו פתח לנון עוד לפני פירוקה הרשמי של הלהקה בתקליטונים "Give Peace a Chance", "Instant Karma" ו"Cold Turkey" (שתיעד ייסורי גמילה מהרואין), אותם הקליט עם הרכב שהקים יחד עם יוקו אונו ושנקרא, כמו כל להקות הליווי של לנון מאז: "Plastic Ono Band". שני השירים אחרונים היו הראשונים שעליהם היה חתום כיוצר בלעדי, ללא מקרטני. בשנת 1970 הוציא לנון את התקליט " John Lennon/Plastic Ono Band". התקליט שנוצר תחת השפעה חזקה של טיפול "הזעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב, כלל שירים אישיים מאוד כמו "Mother", "Isolation", ו"Working Class Hero". התקליט, בעיבוד בסיסי בלבד, כשחלק ניכר מהשירים מוקלט בסבב הקלטה יחיד, לא זכה להצלחה מסחרית רבה. למרות הכישלון במכירות האלבום נחשב על ידי רבים לאלבום פורץ דרך בקריירה של לנון ולאבן דרך בתולדות הרוק.

שנה מאוחר יותר הוציא לנון את "Imagine", תקליט שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית רבה יותר עם להיטים כמו "Imagine" ו""Jealous Guy". בתקליט זה הופיע גם השיר "How Do You Sleep" הכולל ביקורת חריפה על מקרטני ("פרצוף יפה ישרוד שנה-שנתיים/ אבל מהר מאוד הם יראו מה אתה מסוגל לעשות"). לנון הוסיף לשיר הארסי גם ביקורת אישית, כאשר בגלויה מיוחדת שצורפה לאלבום צולם אוחז בשתי אוזניו של חזיר, בפרפרזה על תמונת עטיפת האלבום "איל" (Ram) של מקרטני מאותה שנה, שבו צולם אוחז בשתי קרניו של איל.

אחרי "Imagine" באה צניחה חריפה בכוחו היצירתי של לנון. האלבום "Some Time in New York City" היה רועש, פוליטי וחריף, אך לבד משיר אחד ("Woman Is the Nigger of the World") לא זכו שיריו להצלחה. בשנת 1972 הוקלטה וצולמה הופעתו של לנון במדיסון סקוור גרדן שבניו יורק. לנון בליווי יוקו ולהקת פלסטיק אונו, ניגן בהופעה זו את מיטב להיטיו משנותיו האחרונות כסולן וכן שיר אחד מתקופת הביטלס. האלבום הוקלט על ידי מפיק העל עמו עבד לנון באותה התקופה, פיל ספקטור, ויצא כאלבום וכסרט בשנת 1986, מספר שנים לאחר מותו של לנון. האלבום הבא, משנת 1973, היה "Mind Games", אך לבד משיר הנושא, שנשא שרידים לכוחו ההלחנתי של לנון, כלל שירים פחות מוצלחים. האלבום בנוי כמעין מניפסט למדינה בינלאומית דמיונית שהקימו לנון ואונו וכולל אף רצועה בת 15 שניות של דממה המוצגת כהמנון המדינה. בתקופה זו יצר לנון קשרים עם המוזיקאי המוביל באותה עת אלטון ג'ון, שהקליט מצידו גרסה לאחד משירי האלבום "One Day" אותו הוציא כסינגל (לנון ניגן בגרסה זו על גיטרה).

בשנת 1973 עלו יחסי לנון ואונו על שרטון. בניסיון להשיב את הנישואים למסלולם, אפשרה אונו ללנון לפתוח בקשר רומנטי עם מזכירתם האישית, מיי פנג בת ה-22. אך במפתיע, ג'ון ברח עם פנג ללוס אנג'לס, למה שהוא כינה "סוף השבוע האבוד". סוף השבוע נמשך 16 חודשים.

1973-1979: "סוף השבוע האבוד" וההסתגרות עם משפחתו בדקוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מבריחתו של לנון ללוס אנג'לס, החלה תקופת הוללות ושכרות ארוכה ונוראה בעבור לנון. באותה תקופה הוא הרגיש חוסר אונים רב, והיה נודד בין מצבי רוח קיצוניים, או כמו שהגדיר זאת במילותיו שלו - "בין ד"ר ג'קיל למיסטר הייד"‏[12]. בעיתוני הרכילות החלו מתפרסמות שמועות על המעשים המשוגעים שעשה באותה תקופה. האלבום "Shaved Fish", היווה בשנת 1975 סיכום לקריירת הסולו של לנון עד אותה עת. הוא כלל 11 רצועות אשר מרביתן הופיעו בעבר על גבי סינגלים ולא נכללו באלבומיו הרשמיים. לאחר אלבום זה יצא התקליט "רוק'נרול" שכלל ביצועים ישנים לשירי רוקנרול (תקליט אשר הוקלט במידה מסוימת בגלל תביעה משפטית).

בפברואר 1975 חזרו לנון ואונו לחיות יחדיו, ותם "סוף השבוע האבוד". לנון הסתגר בביתו, הרחק מהעין הציבורית, וניכר היה שהוא נהנה מאוד בחיים של בטלה וצפייה מרובה בטלוויזיה, במה שהוא הגדיר כ"עקרות בית". הוא התמסר לחלוטין לגידול בנו החדש שון, וזנח את כל חבריו האחרים. בשנת 1976 קיבל סוף סוף מעמד קבע בארצות הברית, ויכול היה לצאת ולהיכנס ממנה. הוא לא יצר או הופיע ברבים עד שנת 1980.

הפסיפס בסנטרל פארק בניו יורק ובמרכזו המילה Imagine

מעורבות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

...אמנם אין שלום בעולם למרות כל מאמצינו, אבל אני עדיין מאמין שהרעיון ההיפי של שלום ואהבה היה בעל ערך. אם מישהו קם ומחייך וחוטף סטירת לחי, הסטירה לא מבטלת את החיוך. הוא היה קיים

Cquote3.svg
– ג'ון לנון

בתחילת ימי הביטלס הייתה אמירתו הפוליטית של לנון מעומעמת עד בלתי נראית כלל. כשנשאלו הביטלס במסיבות העיתונאים של תקופת הביטלמאניה מה דעתם על המלחמה בווייטנאם, הם היו עונים בנייטרליות דיפלומטית שהם לא אוהבים מלחמות באופן כללי. מי שפיתחה מאוד את מודעותו הפוליטית הייתה יוקו אונו, שהייתה גם שותפתו למהלכים הפוליטיים בעשור הבא לחייהם המשותפים. ביודעם שירח-הדבש שלהם ימשוך סיקור תקשורתי רב, ניצלו לנון ויוקו אונו את החשיפה הבינלאומית על-מנת לקדם שלום עולמי. לאחר נישואיהם הם פתחו במרץ 1969 בשביתת מיטה מסוקרת בחדרם במלון הילטון, אמסטרדם.

שביתת המיטה במונטריאול. הקלטת השיר "Give Peace a Chance"

בסוף חודש מאי 1969, הם החלו בשביתת מיטה נוספת במונטריאול קנדה. בתחילה רצה לנון לשבות בארצות הברית, אך הממסד האמריקאי לא איפשר לו להיכנס אל תחומי ארצות הברית באותה תקופה, ולכן הוא חיכה בקנדה הסמוכה. במהלך שביתה זאת הם הקליטו את השיר "Give Peace a Chance" בחדרם במלון "המלכה אליזבת'" בהשתתפותם של אורחים שונים. בין הנוכחים היה גם הרב אברהם פיינברג מהעיר טורונטו[13]. השיר הפך תוך זמן קצר להימנונה של תנועת השלום. ב-15 באוקטובר 1969 מעל חצי מיליון מפגינים שרו את השיר בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון.

כאשר עברו בני הזוג לניו יורק באוגוסט 1971, הם התיידדו עם פעילי השלום הרדיקליים, אבי הופמן וג'רי רובין. ב-10 בדצמבר 1971, הופיע לנון במופע למען שחרורו של המשורר ופעיל השלום, ג'ון סינקלייר, שנשפט ל-10 שנים בכלא בעוון מכירת 2 ג'וינטים לשוטר סמוי. לנון ואונו הופיעו ביחד עם אמנים נוספים (ביניהם סטיבי וונדר). בנוסף לפעילי שלום רבים שפקדו את האירוע, נכח גם לוחם זכויות האזרח, בובי סיל, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים. לנון ביצע את השיר "ג'ון סינקלייר" שאותו רק סיים לכתוב, בו הוא קורא לרשויות לשחרר את סינקלייר לחופשי. למופע הגיעו כ-20,000 איש. שלושה ימים לאחר המופע שחררה מדינת מישיגן את סינקלייר מהכלא‏[14]. ההופעה הוקלטה ושירים ממנה יצאו באנתולוגיה של לנון בשנת 1998, ובאלבום 'Acoustic' שיצא בשנת 2004.

בשנת 1972, ניסה ממשל ניקסון להשתיק את לנון על ידי אילוצו לעזוב את ארצות הברית. ניקסון האמין שתמיכתו של לנון במועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקגוברן (George McGovern), עלולה לעלות לו בהפסד בבחירות הבאות. בפברואר 1972 הציע הסנטור הרפובליקאי, סטורם תורמונד (Storm Thurmond), להשתמש בגירוש מהמדינה ככלי אסטרטגי נגד לנון‏[15]. כעבור כחודש החלו רשויות ההגירה בתהליך גירושו של לנון, בתואנה שהרשעתו בלונדון בשנת 1968 בגין החזקת מריחואנה מונעת ממנו לקבל אשרה לארצות הברית. לנון בילה את ארבע השנים הבאות בין שימועים בנושא גירושו. בזמן שהקרב על גירושו נמשך, לנון המשיך להופיע בעצרות אנטי-מלחמתיות ותוכניות טלוויזיה בנושא השלום. בפברואר 1972, הופיע לנון כמגיש אורח, כאשר אורחיו הם פעילי השלום הרדיקלים, ג'רי רובין ובובי סיל.

ב-23 במרץ 1973 הוחלט להפעיל את צו-הגירוש ולנון התבקש לעזוב את ארצות הברית תוך 60 ימים. לעומתו, יוקו אונו קיבלה אזרחות קבועה. ב-1 באפריל כינסו בני-הזוג מסיבת עיתונאים בניו יורק כדי להכריז על הקמתה של מדינה קונספטואלית-דמיונית ששמה נוטופיה – מקום ללא 'שטחים, גבולות, דרכונים, יש רק אנשים'. במהלך האירוע נופפו בני הזוג בשתי מטפחות לבנות שסימלו את דגל המדינה, וביקשו מקלט פוליטי בארצות הברית. ניתן לראות את מסיבת העיתונאים בסרט The U.S. vs. John Lennon. ביוני 1973, הביעו את מחאתם הפוליטית האחרונה כאשר פקדו את שימועי וועדת החקירה בפרשת ווטרגייט. עם עזיבתו של ריצ'רד ניקסון את הבית הלבן, יורשו, ג'ראלד פורד לא גילה התלהבות רבה להמשך הקרב עם הזמר. בשנת 1975 בוטל צו הגירוש של לנון, כאשר בשנת 1976, ניצח לנון סופית בקרב על הישארותו במדינה כאשר קיבל גרין-קארד.

לאחר מותו, הגיש ההיסטוריון ג'ון ויינר (Jon Wiener), בקשה רשמית לחשיפת מסמכי האף-בי-איי בנוגע ללנון. הארגון הודה שיש בידיו 281 עמודים של חומר על הזמר אך סירב לפרסם את רוב המסמכים בתואנה שהם סוד מדינה. ב-1983, תבע ויינר את הארגון בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח של דרום קליפורניה. הדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, כאשר בשנת 1997 הגיע האף-בי-איי לפשרה עם ויינר, והסכים לשחרר את כל החומר מלבד עשרה מסמכים שנותרו חסויים. הסיפור מסופר במלואו בסרט התיעודי The U.S. vs. John Lennon שיצא לאקרנים בספטמבר 2006. בדצמבר אותה שנה שוחררו עשרת המסמכים הנותרים. נראה שעם הזמן יחסי לנון והמדינה השתפרו. ב-19 בינואר 1977 כאשר הושבע ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית, הגיעו בני הזוג לאירוע ההשבעה הנשיאותית.

1980: מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח ג'ון לנון

בשנת 1980 שב לנון ליצור עם האלבום "פנטזיה כפולה", שכלל שילוב בין שיריו ושירים של יוקו אונו. לטענת אחדים, האלבום שיקף התחדשות מרשימה אצל לנון והתעוררות של כוחותיו היצירתיים, אך לטענת אחרים האלבום סבל מעיבוד בומבסטי ובנאלי. זמן קצר אחרי יציאת האלבום, ב־8 בדצמבר 1980, נרצח לנון בפתח בניין הדקוטה בו התגורר על ידי מרק דייוויד צ'פמן בחמש יריות אקדח. מילותיו האחרונות היו "יורים בי"‏[16].
לנון הפצוע הובהל בידי שוטרים לבית החולים הקרוב, שם נקבע מותו. שם הרחוב בו נרצח שונה זמנית ל-"Strawberry Fields", על שם שירו המפורסם מתקופת הביטלס.

גופתו של לנון נשרפה ואפרו פוזר. קרוב מאוד לזירת הרצח, בסמוך לכניסה לסנטרל פארק בניו יורק, הוקם מעגל משובץ אבנים לזכרו של לנון ובמרכזו המילה "Imagine". האתר בסנטרל פארק נקרא Strawberry Fields. הוא נחנך ביום הולדתו של לנון, ב-9 באוקטובר 1985, על ידי יוקו אונו שתכננה את המקום ותרמה מיליון דולר להקמתו. מדינות רבות ובהן ישראל תרמו לכך ובמקום מוצב שלט המזכיר זאת. מעריצים מניחים באתר ובכניסה לבניין דקוטה פרחים ותמונות לאורך כל השנה.

לאחר מותו, הפכו כמעט כל שירי התקליט ללהיטים גדולים, כשהבולטים ביניהם במיוחד הם "Woman", שנכתב לאונו, ו"ילד יפה" שנכתב לבנו שון. בתקופה שקדמה למותו, הוסיף לנון להקליט סקיצות לקראת אלבומו הבא: "חלב ודבש", שהיווה המשך ישיר לשיתוף הפעולה המוזיקלי שלו עם יוקו אונו. מותו של לנון טרפד את הפקת האלבום, אך תקופה קצרה לאחר מותו השלימה אונו את האלבום והפכה את האלבום "חלב ודבש" לאלבומו האחרון של לנון.

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמים, מדיטציה ופסיכותראפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנון השתמש לראשונה בסמים בהמבורג, גרמניה. בתחילת דרכם של הביטלס היה עליהם לנגן במשך זמן רב רצוף. מעריצים מקומיים נהגו לספק להם סמי מרץ כמו פרלודין. מקרטני בדרך כלל היה לוקח כדור אחד, אבל לנון נהג להגזים ולקחת 4-5 כדורים, לאחר מכן החל להשתמש באמפטמין שנקרא 'המפציצים השחורים' ו-'הלבבות הסגולים'. הביטלס עישנו לראשונה מריחואנה עם הזמר בוב דילן בניו יורק ב-1964[17]. דילן פירש בטעות את המילים "I can't hide" בתור "I get high" מהשיר "I Want to Hold Your Hand" והניח שהביטלס כבר התנסו עם הצמח. לנון סיפר מאוחר יותר שהם עישנו "מריחואנה לארוחת הבוקר", וזה גרם בעיות כאשר אנשים אחרים ניסו לתקשר איתם בזמן שהם לא הפסיקו לצחקק כל הזמן.

במהלך ראיון ב-1995, סיפרה סינתיה לנון שהסיבה העיקרית שהעכירה על מערכת היחסים שלה עם ג'ון הייתה מסעות ההופעות הנמרצים והמתישים של הלהקה וכתוצאה מכך השימוש הגובר בסמים מצד ג'ון. במהלך תקופת הנישואין לסינתיה, ניסה ג'ון LSD, כמו כן קרא את הספר "החוויה הפסיכדלית" שהתבסס רבות על הספר "ספר המתים הטיבטי". מאוחר יותר התחיל להשתמש בהרואין, וכתב על חוויותיו מהגמילה ממנו בשיר "Cold Turkey'" שיצא באוקטובר 1969.

ב-24 באוגוסט 1967, הביטלס פגשו את מהרישי מהש יוגי (Maharishi Mahesh Yogi) - אבי שיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית - במלון הילטון, לונדון, מאוחר יותר המשיכו לעיר באנגור בצפון ווילס, כדי להשתתף בסוף-שבוע של 'הדרכה אישית' עם היוגי. מאוחר יותר, התקופה של הביטלס עם היוגי מהרישי בהודו, נחשבת לתקופה מאוד פורייה, כאשר רוב השירים בעבור התקליטים "האלבום הלבן" ו"Abbey Road" הולחנו שם על ידי לנון ומקרטני. למרות שמאוחר יותר פנה לנון נגד מהרישי, בגלל ששמע שמועות שהוא הטריד תלמידות שלו, אימץ ללבו את שיטת המדיטציה שלמד אצלו.

בשנת 1968, סינתיה נסעה לחופשה ביוון כשהיא משאירה את ג'ון לבד עם פט שוטון (Pete Shotton), חבר ילדות וסוג של עוזר אישי. אחרי מספר ימים של לקיחת LSD איטנסיבית ועישון מריחואנה, לנון כינס פגישה במשרדי הביטלס כדי להודיע לשאר החברים שהוא התגלמותו של ישו. מאוחר יותר באותו היום, הוא התקשר ליוקו אונו, כאשר בעלה אז (Anthony Cox) היה בפאריס בנסיעת עסקים, והזמין אותה אליו לקנווד (אחוזתו שבאנגליה).

בשנת 1970, לנון ואשתו הטרייה יוקו אונו הלכו יחדיו לסדרת טיפולים חדשניים (Primal Therapy) בתחום הפסיכותרפיה אצל ממציא השיטה, דר' ארתור ג'נוב בלוס-אנג'לס. הטיפול התמקד בשיחרור כאב רגשי מתקופת הילדות המוקדמת. ג'ון ויוקו סיימו את הטיפול באמצע, מבלי שישלימו את הסדרה, בעיקר בגלל שיוקו לא הפסיקה להתווכח עם ג'נוב. השיר "Mother" מבוסס על הניסיון וההבנה של לנון בעקבות הטיפול של ג'נוב.

הומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הביטלס ידועים היו בחוש ההומור המשובח שלהם, במיוחד בתקופת ה"ביטלמניה". במהלך הופעות התקליט "I Want to Hold Your Hand" רוב הקהל היה מורכב מנערות צורחות שגרמו לרעש רב והקשו על שמיעת השירה, לנון נהג להתבדח ולהחליף את המילה 'hand' עם המילה 'gland' (בלוטה). לנון היה מנצל את צווחות הקהל והתלהבות הבנות במהלך ההופעות בנפנוף ידיו באופן מגוחך ומילמול הברות הנשמעות כתפילה מאוד מוגזמת, מה שהיה גורם להתלהבות מוקצנת יותר.

ב-4 בנובמבר 1963, הביטלס הופיעו במופע המלכותי של אנגליה (Royal Variety Show) בנוכחות אצילים ומשפחת המלוכה הבריטית. לנון פנה אל הקהל בבקשה, "אלו מכם היושבים בכיסאות הזולים יותר - אנא מחאו כפיים, שאר הקהל מתבקש לקרקש עם תכשיטיו...". משפט זה היה אחת מן רמיזות הפוליטיות האחדות שהצליח לנון להשחיל מבעד למשטרו הנוקשה של בריאן אפשטיין. לנון הלחיץ את אפשטיין מאוד לפני שאמר את המשפט, אך לבסוף הוא התקבל במחיאות כפיים וצחוק.

ההומור של לנון נטה לעתים לאכזריות וסרקזם, למשל כאשר אמרגן הלהקה, בריאן אפשטיין, ביקש מלנון כותרת עבור האוטוביוגרפיה שלו ולנון ענה ברשעות "מה לגבי - יהודי מתרומם?". עוד בדבר הומור אכזרי ניתן לציין את מה שהוגדר על ידי אנשים מסוימים כ"אובססיה" ללעיגה לבעלי מומים. בצעירותו בלט במיוחד הדבר - כך למשל, בהקלטות הווידאו הראשונות של הביטלס כחברים, בכל פעם שהמצלמה הייתה מתמקדת בג'ון הוא היה מספר בדיחות על בעלי מומים. בהופעות של הביטלס בתקופת הביטלמאניה, היה פול אומר לקהל כי בשיר הבא ייצטרך הקהל למחוא כפיים, או אז היה לנון מוחא כפיו ואומר "למחוא כפיים" כאילו היה בעל פיגור, ולאחר מכן גם רוקע ברגליו.

כתיבה ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעזרת דודו, ג'ורג', החל לנון לכתוב ולצייר מגיל מוקדם בחייו. יצירתו הראשונה היא חוברת קומיקס שנקראה "היללה היומית" (The Daily Howl) , אותה כתב בזמן שיעוריו בבית-הספר. הקומיקס מכיל ציורים – בדרך כלל של אנשים בעלי-מום – וכתיבה סאטירית מלווה במשחקי מילים. לנון נהג לצייר קריקטורות של מוריו בבית-הספר, והיה צייר חובב.

בשנת 1961, חבר ילדות של לנון (Bill Harry) הוציא לאור מגזין מוזיקה בליברפול בשם "מרזי ביט" (Mersey Beat). לנון התבקש לתרום. הוא כתב סיפור הומוריסטי קצר על תולדות שם הלהקה שכותרתו – "בחלומי הופיע אדם על פאי בוער ואמר לי - 'מעתה אתם ביטלס עם האות "A".

ספרו הראשון של לנון יצא לאור בשנת 1964 (In His Own Write). הספר מכיל סיפורים קצרים ורישומים סוריאליסטים, וכמו כן נחשב לפרויקט הסולו הראשון של לנון. בשנת 1965 יצא ספרו השני (A Spaniard in the Works). שני ספריו הראשונים של לנון מאופיינים כספרות נונסנס-סוריאליסטית.

לאחר מותו של לנון, התירה יוקו אונו את פרסום שאר יצירותיו : בשנת 1986 יצא לאור הספר - Skywriting by Word of Mouth, בשנת 1992 פורסם ספר איורים בשם - Japan Through John Lennon's Eyes : A Personal Sketchbook. בשנת 1999 פורסם ספר איורים נוסף בשם - Real Love : The Drawings for Sean. נראה כי סגנון ההומור של לנון הושפע רבות מהקומיקאי הבריטי, סטנלי אונווין, אותו העריך רבות.

המוזיקה של לנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנון כזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהקליט לנון את "Twist and Shout", במהלך יום ההקלטות לאלבום הלהקה "Please Please Me" משנת 1963, הקול שלו, שהיה בסכנה בגלל הקור, היה קרוב להיעלם. לנון אמר, "לא יכולתי לשיר את הדבר הארור הזה, פשוט צרחתי"‏[18]. במילותיו של הביוגרף בארי מיילס - "לנון פשוט קרע את הקול שלו לגזרים, למען הצרכים של הרוקנרול"‏[19]. המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, סיפר איך ללנון הייתה "שנאה מולדת לקול של עצמו, שמעולם לא יכולתי להבין. הוא תמיד היה אומר לי: 'תעשה משהו עם הקול שלי!... שים עליו משהו... שנה אותו...'"‏[20]. מרטין נאלץ להשתמש תדיר באמצעים טכניים שונים לשינוי הקול של לנון.

מתקופת הביטלס אל קריירת הסולו, הקול שלו הרחיב את המגוון הביטויי שהוא הגיע אליו. הביוגרף כריס גרגורי כותב שלנון היה "הססן בתחילה אם לחשוף את חוסר הביטחון שלו בבלדות 'ווידוי' אקוסטיות, ואז התחיל תהליך של 'תרפיה ציבורית', שבסופו של דבר הגיע לפסגה בצרחות הראשוניות של 'Cold Turkey' ובהזדככות של 'John Lennon/Plastic Ono Band'".‏‏[21] דיוויד סטיוארט ריאם מעיר שהקול של לנון נד בין "פגיעות קיצונית, רגישות ותמימות" אל סגנון קשוח ו"משופשף"‏[22]. ווינר טו מתאר את הניגודים, ואומר שקולו יכול להיות "בהתחלה מאופק, וקצת לאחר מכן נסדק מייאוש"‏[23]. היסטוריון המוזיקה בן הוריש מתאר את שמיעת הביטלס מופיעים אצל אד סאליבן עם השיר "This Boy", כפי שהושמעה ברדיו כמה ימים לאחר הירצחו של לנון: "שירתו של לנון הגיעה לשיאים... זה כאב לשמוע אותו צורח בייסורים וברגשות כאלו. אלו היו הרגשות שלי ששמעתי בקולו, כמו שתמיד היה"‏[24].

גישתו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גישתו של לנון, שיר הוא יצירה מוזיקלית פשוטה וקצרה. לנון נמנע מתוספות ועיטורים והקפיד לשמור על שיריו פשוטים. יש אומרים כי קשה למצוא אצל לנון תו מיותר או מילה מיותרת. היו שביקרו את לנון על הפשטות הרבה של שיריו. מבקרים הצביעו על ההתפתחות המזערית שבה ניתן להבחין אצלו בתחום ההלחנה משירי הביטלס הראשונים ועד אלבומו האחרון. לטענתם, שירי אהבה פשוטים ורוק'נ'רול בסיסי היו המתכון בתחילת הדרך ובסופה. מבקרים חריפים יותר אף טוענים כי תפקידו העיקרי של לנון היה כמבקר המושלם עבור פול מקרטני, כדי למנוע ממנו את ההפרזות שאפיינו לעתים קרובות את שיריו אחרי פירוק הביטלס. עוד לטענתם, נפל לנון במספר דרגות ממקרטני כמוזיקאי והישגיו העיקריים במסגרת הביטלס הועצמו במידה ניכרת בעקבות תרומתם של ג'ורג' מרטין, מפיק הביטלס, ומקרטני עצמו בשלב עיבוד החומרים.

היבט נוסף בגישתו המוזיקלית של לנון היה העובדה שבשיר עליך לבטא רגשות בצורה הישירה ביותר והכנה ביותר, במקסימום חשיפה בפני הקהל. כך, כאדם מפורסם וביודעו שכל מילה שלו תמשוך תשומת לב, שר לנון שירים חופשניים כמו "mother", שסיפר על אמו, ובו מהדהדות הזעקות "אבא, אל תלך".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינתיה לנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סינתיה לנון
סינתיה פאוול

לנון וסינתיה פאוול נפגשו בשנת 1957 כסטודנטים בבית הספר לאומנויות של ליברפול‏[25]. לנון ביקש ממנה לצאת איתו, אך כאמור, לא שיער שתיכנס להיריון, ולא שיער שיצטרך להתחתן בשלב כזה. בספרה "ג'ון", כתבה שהציע לה לצאת איתו, אך משהתנצלה ואמרה שהיא כבר מאורסת, ענה לה "לא ביקשתי ממך לעזאזל להתחתן איתי, נכון?!". לשירה של הלהקה "getting better", הוסיף לנון שורות שמדברות על אכזריות כלפי נשים‏[26], כגון "הייתי מרושע כלפי האישה שלי". מאוחר יותר אמר שהשיר מספר את הסיפור שלו. יש המסיקים מכך שהיה בעל מכה כלפי סינתיה, אך יש אחרים שמבטלים השערה זאת. סינתיה עצמה מספרת בספרה על קנאות אובססיבית שלו, שפעם אחת הביאה אותו לסטור לה. הם נפרדו למשך כמה חודשים אחר כך, והוא התנצל ולא חזר על זה עוד. אף על פי כן, היא מציינת שהיה לעתים ניחן ביחס מרושע אליה ומעליב.

במה שאולי מבטא את נישואיהם, לא יצא הזוג לירח דבש מכיוון שנקבעה ללנון בערב החתונה הופעה, וכך גם בערבים שלאחרי יום החתונה‏[27]. בריאן אפשטיין חשש שהמעריצות ירתעו מלהעריץ ביטל נשוי, ועוד אב לילד, ולכן ביקש מהזוג לשמור את נישואיהם בסוד. כשג'וליאן נולד ב-8 באפריל 1963, היה לנון בסיבוב הופעות, כך שראה את בנו רק שלושה ימים לאחר מכן‏[28].

ב-1968 גילתה סינתיה כי לנון מנהל כבר זמן מה קשר מכתבים עם יוקו אונו, וכשהתעמתה איתו לגביה, הוא הכחיש וטען שהיא "אמנית משוגעת שמחפשת ספונסר". בפברואר אותה שנה טסו חברי הביטלס ובני זוגם להודו, שם נפגשו עם המהרישי. הוא המשיך בקשר עם אונו דרך משרד הדואר המקומי, שם ביקר בתדירות יומית. באחד הערבים לאחר שובם מהודו ולאחר ששתה לשוכרה, ג'ון התוודה בפני סינתיה כי בגד בה במהלך נישואיהם. שבועיים לאחר מכן, במאי 1968, הפציר לנון בסינתיה שתצא לחופשה ביוון עם חברים, מאחר שהוא עסוק בהקלטות האלבום הלבן. היא הסכימה, אך בשובה מהחופשה, חיכו לה ג'ון ויוקו בחדר קטן בבית כשהם במצב אינטימי: רגליהם שלובות והם לבושים חלוקי רחצה. יוקו לבשה את חלוקה שלה. היא הזדעזעה וברחה מהבית לביתם של חברים קרובים. בשובה לאחר כמה ימים, ג'ון טען שזה היה חסר חשיבות, שהוא אוהב אותה ואת בנם והם השלימו, אך זמן קצר לאחר מכן, כשטס לנון עם להקת הביטלס לניו יורק, ואילו סינתיה טסה לאיטליה עם אמה, שלח אליה ג'ון שליח, להודיעה שהוא מתכוון להתגרש ממנה ולבקש משמורת על בנם ג'וליאן. היא שבה לביתם בוייברידג', בעוד ג'ון ויוקו התגוררו בדירתו של ג'ון בניו יורק. הזוג נפגש פעם נוספת לאחר מכן בביתם, פגישה בה ג'ון האשים את סינתיה בבגידה בעת שהותם בהודו, האשמה שסינתיה הכחישה מכל וכל תמיד והאשימה בה את קנאתו הישנה. הגירושים היו לרשמיים ב-8 בנובמבר 1968, ובהם קיבלה סינתיה מאה אלף פאונד ומשמורת על בנם. מאה אלף פאונד נוספים הופרשו לקרן נאמנות עבור ג'וליאן, אותה היה יכול לפדות בהגיעו לגיל 21, אך סינתיה נהנתה מהריבית על הסכום עד מועד זה.

בריאן אפשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריאן אפשטיין

בריאן אפשטיין היה איש עסקים בריטי, שנודע במיוחד כאמרגן הביטלס. הוא היה הומוסקסואל, בתקופה שבה שררו דעות קדומות חזקות במיוחד נגד הומוסקסואלים. הביוגרף פיליפ נורמן טען שאחת מהסיבות לרצונו לנהל את הביטלס, הייתה שהוא נמשך פיזית ללנון. בסביבות זמן הולדתו של ג'וליאן, נסעו לנון ואפשטיין לבדם לחופשה בספרד, מה שעורר ספקולציות ותאוריות רבות. כשנשאל על כך מאוחר יותר, ענה לנון: "טוב, זה היה כמעט רומן, אבל לא ממש. זה מעולם לא מומש. אבל היו אלו יחסים די אינטנסיביים. זאת הייתה החוויה הראשונה שלי עם הומוסקסואל שהייתי מודע להיותו הומוסקסואל. היינו יושבים בבתי קפה, מסתכלים על כל הבנים ואני הייתי אומר 'את זה אתה מחבב? ואת זה?', הייתי די נהנה מהחוויה"‏[29].

לאחר שחזרו מספרד, ערך מקרטני מסיבה לכבוד יום הולדתו ה-21. בוב ולר, אחד האורחים, התייחס בבדיחות הדעת אל "ירח הדבש" של ג'ון עם בריאן בספרד. ג'ון יצא מהכלים, והכה אותו קשות. הוא אמר "הוא קרא לי מתרומם, לכן הכנסתי לו פנימה את הצלעות"‏[30].

ג'וליאן לנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו הראשון של לנון, ג'וליאן, נולד כשהביטלמניה הייתה בשיאה. לידתו, כמו כל נישואי הוריו, נשמרה בסוד מפני שבריאן אפשטיין חשש שהעובדה שלנון נשוי ואב לילד תעיב על הצלחת הביטלס. בתקופת ילדותו של ג'וליאן זנח אותו לנון לטובת סיבובי ההופעות המתישים, וגם כשהתפנה לו זמן הוא התכחש לקשר שלו עם בנו, והעדיף לטפח את קשריו עם יוקו אונו.

יוקו אונו

אחרי פרידת הוריו, כתב מקרטני לג'וליאן הקטן את השיר "hey Jude", שמדבר על הצורך להמשיך הלאה למרות המשבר. רק אחרי שנים חזר לנון וטיפח את הקשר שלו עם ג'וליאן בנו. בשנת 1973 נפגשו השניים בלוס אנג'לס, בתקופת סוף השבוע האבוד, והלכו לדיסנילנד. לאחר מכן הם החלו להתראות באופן סדיר, ולנון טיפח את המוזיקליות של בנו ונתן לו גיטרת גיבסון לס פול, כמו גם כלים נוספים. בשנת 1980 סיכם לנון את רגשותיו לבנו בראיון לפלייבוי, במילים האלו: "שון היה ילד מתוכנן, וכאן טמון כל ההבדל. אני לא אוהב את ג'וליאן פחות. הוא עדיין הבן שלי, אם הוא בא מבקבוק וויסקי או משום שלא היו גלולות באותם ימים. הוא כאן, הוא שלי והוא תמיד יהיה", וכן ניבא בביטחה - "לג'וליאן ולי תהיה מערכת יחסים בעתיד"‏[31].

ג'וליאן לנון הוציא מספר אלבומים והיה למוזיקאי מצליח בעצמו, שאלבומו האחרון, "הכל משתנה" פורסם ב-2011. נוסף לכך היה מעורב בעסקי המסעדנות ועבד כשף בבריטניה.

יוקו אונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוקו אונו
Cquote2.svg

בחרתי לעבוד עם שני אנשים בלבד: פול מקרטני ויוקו אונו. זו לא הייתה בחירה רעה

Cquote3.svg
– ג'ון לנון בראיון האחרון בחייו

[32]

מרגע שנכנסה יוקו אונו לחייו של ג'ון לנון, הוא קשר אליה כמעט כל דבר. המעריצים קשרו לה כתרים של "מפרקת הביטלס", ו"מפלצת", והיא הפכה להיות שנואה על רבים מהם. למען האמת, בנוגע לפירוק הביטלס, החוקרים חלוקים האם יש לה חלק בכך או לא. בעוד יש הטוענים שהעובדה שהיא שאפה להיות מעורבת בכל דבר גרמה לחיכוכים ולמריבות בלהקה, ושהיא עודדה את לנון לפרוש מהלהקה, אחרים טוענים שהפירוק היה תהליך טבעי שנוצר כאשר נמאס לחברים אחד מהשני. בכל מקרה, לכל ברור, ואף לנון התבטא כך, שאת המקום שתפסה בלבו הלהקה, מילאה אונו - "הכנופיה הוותיקה נגמרה בשבילי ברגע שפגשתי את יוקו"‏[33]. אונו עודדה את לנון לפעול בגלוי למען עמדותיו הפוליטיות. ואכן, יחדיו הפכו הזוג לצמד אקטיביסטים פעילים בשדה השלום, בפעולות כמו שתילת שני איצטרובלים למען ההתקרבות בין המזרח והמערב וכמובן שביתת המיטה המפורסמת שערכו באמסטרדם ובמונטריאול. בסוף שנות הביטלס, עת האיצו השניים את הפעילות האקטיביסטית שלהם, הם היו צריכים להתמודד עם תקשורת שלילית מאוד, מה שמתבטא בשירו של לנון מאותה תקופה "the ballad of John and Yoko", בשורות כמו "הם עומדים לצלוב אותי".

כניסתה של יוקו לחייו של ג'ון גם לוותה בכך שהוא החל לפרק את רוב קשריו עם העולם שסבב אותו עד כה. גירושיו מאהובת נעוריו, סינתיה, היו לשלב הראשון; קשריו עם בנו ג'וליאן התרופפו, וג'וליאן לא הצליח להשיגו בטלפון פעמים רבות כשניסה, באשר יוקו לא העבירה את הטלפון לג'ון, עד שזה ניתק ממנו קשר כליל למשך שלוש שנים, כשהילד היה בן שש. גם ממשפחתו ומדודותיו ניתק ג'ון קשר לאחר הכירו את יוקו, והיא פגשה בהם רק כאשר שון היה בן 17, בלוויתה של מימי, דודתו של ג'ון אשר גידלה אותו, יותר מעשור לאחר הירצחו. בנוסף, כאמור, פירק ג'ון לנון את הביטלס, כשנה לאחר שעבר לחיות עם יוקו, פיתח איבה כלפי פול מקארטני וקשריו עם ג'ורג' הריסון נותקו.

יוקו גם נכנסה לסכסוכים משפטיים עם ג'וליאן, בשל היעדר נכונותה להתחלק עמו בירושה של ג'ון. סינתיה מעידה בספרה "ג'ון", ש"יוקו טענה שאין צורך לשמור קשרים משפחתיים- משפחה רק רוצה את כספך", ושכאשר ג'וליאן היה כבן 19, הציעה לו יוקו תקציב של 100 דולר בשבוע, אותם היא כינתה "דמי בירה". הוא סירב לקחת סכום זה, שנראה לו זעום ומעליב.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Unfinished Music No.1: Two Virgins - 1968
  • Unfinished Music No.2: Life with the Lions - 1969
  • Wedding Album - 1969
  • Live Peace in Toronto 1969 - 1969
  • John Lennon/Plastic Ono Band - 1970
  • Imagine - 1971
  • Some Time in New York City - 1972
  • Mind Games - 1973
  • Walls and Bridges - 1974
  • Rock 'n' Roll - 1975
  • Double Fantasy - 1980
  • Milk and Honey - 1984
  • Live in New York City - 1986

לקריאה ולצפייה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נער משום מקום, סרט ביוגרפי על נעוריו של ג'ון לנון, 2009.
  • ג'ון וייז ג'קסון, חייו של ג'ון לנון - כולנו רוצים לשנות את העולם, תרגמה מאנגלית עידית שורר, רסלינג, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "חייו של ג'ון לנון", ג'ון וויז ג'קסון, עמ' 16-17
  2. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 19
  3. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 62-63
  4. ^ Cynthia Lennon, A Twist of Lennon, p.73
  5. ^ Coleman, Lennon, p.268
  6. ^ the Beatles anthology, p.158
  7. ^ בספרו "skywriting by word of mouth", עמ' 18, לנון מתייחס להמולה סביב אמירה זו בזלזול, אך אומר שבעיקר בגללה הפסיקו הביטלס להופיע.
  8. ^ guitar legends: "the Beatles", p.50
  9. ^ "badman: off the record", p. 147
  10. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 120
  11. ^ 11.0 11.1 "חייו של ג'ון לנון", עמ' 129
  12. ^ "the art and music of John Lennon", p.155
  13. ^ The following article appeared in page 4 of The Montreal Gazette on May 31
  14. ^ סיפור המופע והפרטים מופיעים בסרט "USA vs John Lennon".
  15. ^ Oh Look Out!, Part 20, John Lennon the Immigrant - Music History
  16. ^ Brahms, William B. (2010). Last Words of Notable People: Final Words of More than 3500 Noteworthy People Throughout History. Haddonfield, NJ: Reference Desk Press, Inc. p. 399. ISBN 978-09765325-2-1.
  17. ^ Keith Badman, "the Beatles: off the record", p. 120
  18. ^ Wenner, Jann S. Lennon Remembers
  19. ^ Miles, Barry; Badman, Keith. The Beatles Diary: The Beatles Years
  20. ^ Coleman, Ray. Lennon: The Definitive Biography
  21. ^ Gregory, Chris. Who Could Ask For More: Reclaiming The Beatles
  22. ^ Ryan, David Stuart. John Lennon's Secret. Kozmik Press Centre; 1982
  23. ^ Wiener, Jon. Come Together: John Lennon in His Time. University of Illinois Press; 1990
  24. ^ Urish, Ben; Bielen, Kenneth G. The Words and Music of John Lennon
  25. ^ Lennon, Cynthia. John.
  26. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 132
  27. ^ Harry, Bill. The John Lennon Encyclopedia
  28. ^ Lennon, Cynthia. John. Crown Publishers; 2005
  29. ^ Harry, Bill. The Beatles Encyclopedia: Revised and Updated
  30. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 95
  31. ^ Sheff, David. Playboy. Interview with John Lennon and Yoko Ono; January 1981
  32. ^ http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,57308,.aspx
  33. ^ "חייו של ג'ון לנון", עמ' 182