ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון מגונט

ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר הראשוןאנגלית: John of Gaunt, 1st Duke of Lancaster) (6 במרץ 13403 בפברואר 1399), היה חבר בית המלוכה האנגלי מבית פלנטג'נט, בנם השלישי שהגיע לגיל בגרות של אדוארד השלישי, מלך אנגליה ושל פיליפה מאינו. הוא כונה "גון מגונט" בשל העובדה שהוא נולד בעיר גנט שהשם גונט הוא ההגייה באנגלית לשם העיר שהייתה נהוגה אז. בתקופה מאוחרת יותר בחייו, כאשר הוא זכה לחוסר אהדה ציבורית, נפוצו שמועות שהוא למעשה היה בנו של קצב מהעיר גנט, בשל העובדה שאביו לא היה נוכח בלידתו. סיפור זה עורר תמיד את חמת זעמו.

כאחיו הצעיר של הנסיך מויילס, אדוארד, הנסיך השחור, הייתה לג'ון השפעה רחבה על הכתר האנגלי במהלך התקופה שאחיינו, ריצ'רד השני מלך כמלך קטין, ובמהלך תקופת הסכסוכים הפוליטיים שבאו לאחר מכן, אך הוא לא נחשב לחלק מחוג מתנגדי המלך.

צאצאיו הזכרים החוקיים של ג'ון מגונט היו מלכי בית לנקסטר, כולל הנרי הרביעי, הנרי החמישי והנרי השישי. צאצאיו החוקיים האחרים, מאשתו הראשונה, בלאנש, היו פיליפה מלנקסטר, שנשאה לז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל, אליזבט מלנקסטר, דוכסית אקסטר ומאשתו השנייה, קונסטנס, בתו קתרין, מלכת קסטיליה. לג'ון נולדו גם חמישה ילדים מחוץ לנישואין, אחד נולד בשלב מוקדם של חייו לבת הלוויה של אמו, והארבעה הנוספים, שזכו לשם המשפחה בופורט (Beaufort, על שם אחת מנחלותיו של אביהם), שנולדו לקתרין סוינפורד (Katherine Swynford), פלגשו לאורך שנים של ג'ון ולאחר מכן אשתו השלישית. ילדי בופורט, שלושה בנים ובת אחת, הוכרו כצאצאים חוקיים על ידי המלך והאפיפיור לאחר שהוריהם באו בברית הנישואין ב-1396. מאוחר יותר הוכרז על ידי אחיהם למחצה, הנרי הרביעי, שהם זכאים לכל הזכויות מלבד הזכות למלוך, בצעד שהיה שנוי במחלוקת. הצאצאים שנולדו מנישואין אלה כללו את הנרי בופורט, בישוף וינצ'סטר ובהמשך קרדינל, ג'ואן בופורט, רוזנת ווסטמורלנד, שהייתה סבתם של המלכים אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי, ג'ון בופורט רוזן סומרסט, סבה של מרגרט בופורט, אמו של הנרי השביעי וג'ואן בופורט שצאצאיה החל משנת 1437 והלאה היו מלכי סקוטלנד ובהמשך, החל משנת 1603 מלכי אנגליה, אירלנד ומלכי בריטניה עד עצם היום הזה. שלושת בתי המלוכה של אנגליה החל משנת 1399: בית לנקסטר, בית יורק ובית טיודור, היו צאצאיו של ג'ון מגונט דרך ילדיו, הנרי הרביעי, ג'ואן בופורט וג'ון בופורט, בהתאמה.

הבן הבכור לבית לנקסטר והיורש, הנרי בולינגברוק, הוגלה לעשר שנים על ידי המלך ריצ'רד השלישי ב-1398 כתגובה לריב בינו לבין ויליאם מאובריי (Mowbray), דוכס נורפוק. עם מותו של ג'ון מגונט ב-1399 הוכרזו רכושו ותאריו רכוש הכתר, כאשר ריצ'רד השני הוקיע את הנרי בולינגברוק כבוגד והחמיר את עונשו מגלות לעשר שנים לגלות עד סוף חייו. בולניגברוק שב מהגלות כדי לתבוע את ירושתו, הדיח את ריצ'רד ומלך כהנרי הרביעי, הראשון מבין צאצאיו של גונט שישב על כיסא המלוכה האנגלי. הודות לנחלות גדולות שהוענקו לג'ון מגונט, הוא היה לא רק האיש העשיר ביותר בתקופתו, אלא אחד מהעשירים ביותר מבין אלה שחיו מאז. במונחים של היום, נאמד עושרו בשווי של 110 מיליארד דולר, ובכך הוא ניצב במקום ה-16 ברשימת העשירים בכל ההיסטוריה האנושית.

דוכס לנקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון היה בנו הרביעי (והשלישי שהגיע לגיל בגרות) של אדוארד השלישי, מלך אנגליה. אשתו הראשונה של ג'ון, בלאנש הייתה בת דודה שלו מדרגה שלישית, שניהם היו בני-נינים של הנרי השלישי. חתונתם התקיימה ב-1359 במנזר רדינג (Reading Abbey), כאשר אדוארד השלישי הסדיר את נישואיהם של בניו עם יורשות עשירות. עם מותו של חמו ב-1361, ירש ג'ון את מחצית מאדמותיו, את התואר רוזן לנקסטר, ואת ההכרה כבעל הקרקעות הגדול ביותר בצפון אנגליה, כולל דוכסות לנקסטר. כמו כן הוא קיבל את התארים של הברון ה-14 של האלטון והברון ה-11 של באולנד. ג'יון ירש את המחצית השנייה של נחלותיו של חמו כאשר גיסתו מתה ב-1362 מבלי להותיר אחריה צאצאים.

ב-13 בנובמבר 1362 העניק אדוארד השלישי לג'ון את התואר דוכס לנקסטר. הוא היה אז אדם מאוד מבוסס ובבעלותו היו לפחות 30 טירות ואחוזות ברחבי אנגליה וצרפת. את החצר שלו ניתן היה להשוות מבחינת הממדים והמבנה הארגוני לחצר מלכות. בבעלותו היו אדמות בכמעט כל המחוזות של אנגליה, שהניבו לו הכנסה שנתית של 8000-10000 ליש"ט (כמה מיליונים במונחים מודרניים).

לאחר מותו של אחיו הבכור, אדוארד, הנסיך השחור, נאלץ גונט להגן על הרפורמטור הדתי, ג'ון ויקליף, ככל הנראה כדי לפעול כנגד כוחה החילוני ההולך וגדל של הכנסייה. יחד עם זאת, עליית כוחו הפוליטי התרחש במקביל לתחושות טינה שחשו האנשים סביבו. בתקופה בה נאלצו כוחות הצבא של אנגליה לבצע נסיגות במסגרת מלחמת מאה השנים נגד צרפת, וכששלטונו של אדוארד השלישי זכה לאהדה פחותה עקב מיסוי גבוה ועקב הרומן שניהל עם אליס פררס (Alice Perrers), קישרה דעת הקהל את הדוכס מלנקסטר עם כישלונותיה של הממשלה במהלך שנות השבעים של המאה ה-14. יותר מכך, בעוד המלך אדוארד והנסיך מויילס זכו לשם של גיבורים הודות להצלחותיהם בשדה הקרב, ג'ון מגונט לא רכש מוניטין צבאי שווה ערך שיכול היה לחזק את שמו הטוב. למרות שהוא נלחם בקרב נאחרה, למשל, ניסיונו הצבאי המאוחר יותר לא היה מוצלח.

עם מותו של אדוארד השלישי ב-1377, ירש את כסאו אחיינו בן העשר של ג'ון כריצ'רד השני והשפעתו של גונט התחזקה עוד יותר. יחד עם זאת, חוסר האמון נותר, והיו כאלה שחשדו בו כי הוא שואף לקבל את הכתר לעצמו. ג'ון טרח להוכיח שהוא מעולם לא היה מקושר לאופיזיציה למלכותו של ריצ'רד. כשליט בפועל של אנגליה במהלך התקופה בה מלך ריצ'רד כמלך קטין, הוא קיבל החלטות לא נבונות בנוגע למיסוי וגרם לפרוץ מרד האיכרים האנגלי ב-1382, שבמהלכו החריבו המורדים את מעונו בלונדון, ארמון סבוי. שלא כמו כמה מהיועצים הלא אהודים של ריצ'רד, ג'ון שהה הרחק מלונדון בעת שפרץ המרד ובכך נמנע ממנו זעמם של המורדים.

ב-1386 עזב ג'ון את אנגליה כדי לתבוע לעצמו את כתר קסטיליה בזכות נישואיו לאשתו השנייה, קונסטנס. בכל אופן, מיד לאחר מכן פרץ באנגליה משבר, ממשלו הרע של ריצ'רד הביא את הממלכה לסיפה של מלחמת אזרחים. רק ג'ון מגונט, בשובו לאנגליה ב-1389 היה מסוגל לשכנע את המלך ואת מתנגדיו להתפשר ולפתוח בכך תקופה של יציבות יחסית. במהלך שנות התשעים של המאה ה-14 הושב המוניטין של ג'ון עקב מסירותו לרווחתה של הממלכה.

מפקד צבאי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תוארו הרם היה ג'ון מגונט אחד המפקדים העיקריים של צבא אנגליה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-14, למרות שיוזמותיו הצבאיות לא זכו ליוקרה מהסוג שזכה אחיו הבכור, הנסיך השחור, שהוכר כמנהיג צבאי כריזמטי.

עם חידוש המלחמה כנגד צרפת ב-1369, נשלח ג'ון לקאלה יחד עם הרוזן מהרפורד בראש כוח צבאי קטן שאיתו הוא פלש לתוך צפון צרפת. ב-23 באוגוסט הוא התעמת מול כוח צרפתי גדול יותר בפיקודו של פיליפ השני, דוכס בורגונדיה. כשהוא משמש לראשונה כמפקד צבאי, לא העז ג'ון לתקוף כוח שעדיף עליו בגודלו ושני הצבאות ניצבו זה מול זה במשך כמה שבועות עד אשר תוגבר הכוח האנגלי על ידי הרוזן מוורוויק, אך בשלב זה נסוגו הצרפתים והקרב לא התנהל כלל. גונט ווורוויק החליטו אז להכות את ארפלור, בסיסו של הצי הצרפתי על נהר הסן. כשהם מתוגברים על ידי שכירי חרב גרמנים, הם צעדו לארפלור, אך עוכבו על ידי מבצעי גרילה של הצרפתים, בעוד שהעיר נערכה ללחימה. ג'ון צר על העיר במשך ארבעה ימים בחודש אוקטובר, אך הוא איבד רבים מאנשיו למחלות הדיזנטריה והדבר והוא החליט להפסיק את המצור ולשוב לקאלה. במהלך נסיגתו נאלץ הצבא שלו לפלס את דרכו בלחימה לאורך מחוז סום והלוחמים ששרדו מהכוח הגיעו לקאלה, שם מת הרוזן מוורוויק מדבר באמצע נובמבר. למרות שסיום מסע המלחמה הצטייר ככישלון, גונט אילץ את שארל החמישי, מלך צרפת לנטוש את תוכניותיו לפלוש לאנגליה בסתיו.

בקיץ 1370 נשלח ג'ון עם צבא קטן לאקיטן לתגבר את אחיו הבכור החולה, ואת אחיו הצעיר אדמונד מלאנגלי. יחד איתם הוא לקח חלק במצור על לימוז' בספטמבר, כשהוא נוטל על עצמו את האחריות על פעולות המצור ובנקודת זמן מסוימת הוא נלחם בקרב פנים אל פנים בתעלות הלחימה. לאחר אירוע זה הפקיד הנסיך השחור את הפיקוד על אקיטן בידי ג'ון והפליג לאנגליה. למרות שהוא ניסה להגן על הדוכסות כנגד הפלישות הצרפתיות במשך כמעט שנה, חוסר המשאבים והכספים גרמו לו לשלוט באופן רופף על הטריטוריה והוא התפטר מתפקידו הצבאי ושב לאנגליה בספטמבר 1371. זמן קצר לפני שעזב את אקיטן, ב-21 בספטמבר 1371, הוא נישא לקונסטנס מקסטיליה בת ה-17. בשנה שלאחר מכן הוא לקח חלק בניסיונו הכושל של אביו לפלוש לצרפת בראש צבא גדול יותר.

הישגו הצבאי הראוי לציון ביותר של ג'ון אירע בחודשים אוגוסט-דצמבר 1373, כאשר הוא ניסה לפלוש לאקיטן דרך היבשה, כשהוא מוביל צבא של כ-9000 פרשים מקאלה במתקפה חזקה מצפון-מזרח לדרום-מערב צרפת לאורך 900 ק"מ. רכיבה זו שארכה ארבעה חודשים בתוככי שטח האויב, כשהם עוקפים את הצבאות הצרפתים, הייתה מהלומה נועזת שהרשימה את בני הזמן ההוא אך לא השיגה דבר. כשהוא מוקף מכל עבר במארבים של הצרפתים וכשחייליו סובלים ממחלות ומרעב, הם פילסו את דרכם בכוח דרך שמפאן, ממזרח לפריז, לתוך בורגונדיה, מעבר למסיב סנטרל ולבסוף למחוז דורדון. עקב חוסר יכולתם לתקוף מבצרים או ערים כלשהם, שדד כוח הפלישה את אזורי הכפר, פשט על עיירות וכפרים, החליש את התשתיות, אך הערך המוסף הצבאי של נזק זה היה זמני בלבד. הצעידה בחורף לאורך מישור לימוזן, כשהנחשלים נלכדים על ידי הצרפתים, מספר גדול מקרב החיילים, ומספר גדול עוד יותר מקרב הסוסים, מתו מקור, ממחלות ומרעב. הכוח הגיע לבורדו הכבושה בידי האנגלים ב-24 בדצמבר 1373, כשהאבדות שהוא ספג בקרבות הגיעו לשיעור של לפחות שליש מגודלו המקורי, שליש נוסף מת ממחלות, ורבים נוספים נכנעו בהמשך למחלת הדבר שפשתה בעיר. כשהם סובלים ממחלות, כשהמוראל שלהם בשפל, וכשהם על סף מרידה, לא הייתה לאנשיו של גונט את היכולת להגן על אקיטן והחיילים החלו לערוק. לג'ון מגונט לא היו את המשאבים הכספיים כדי שיוכל לשלם להם ולמרות הפצרותיו, לא נשלח דבר מאנגליה. כך, באפריל 1374 הוא נטש את המערכה והפליג הבייתה.

מסע המלחמה האחרון של ג'ון לצרפת היה ב-1378. הוא תכנן מסע גדול של פרשים שיונחת על ידי צי גדול בברסט וישתלט על ברטאן. מספר הספינות שגויסו כדי להוביל את הכוח לא היה מספיק, וחיל המשלוח הסתפק במטרה המוגבלת יותר של כיבוש סן-מלו. האנגלים השמידו את הספינות שעגנו בנמל והחלו לתקוף את העיר מהיבשה ב-14 באוגוסט, אך עד מהרה נכשל ג'ון עקב גודלו של הצבא שלו, שלא היה מסוגל לכלכל את עצמו מאחר שהצבא הצרפתי השתלט על אזור הכפר הסובב את העיר והציק לשולי הכוח האנגלי. בספטמבר הופסק המצור והצבא שב לאנגליה מבלי שזכה לתהילה כל שהיא. ג'ון מגונט זכה במרבית הביקורת שהוטחה על הכישלון.

עקב הכישלונות הללו ועקב כישלונות נוספים של מפקדים אנגלים באותה תקופה, היה ג'ון אחת הדמויות החשובות הראשונות באנגליה שהבינו שהמלחמה נגד צרפת חסרת תוחלת בשל העובדה שלצרפת היו משאבים גדולים יותר בכסף ובכוח אדם. הוא החל לדחוף לכיוון משא ומתן לשלום. כבר ב-1373, במהלך המסע הגדול שלו בתוככי צרפת, הוא נפגש עם אחיו ויועצו הפוליטי של האפיפיור גרגוריוס האחד עשר ודאג שדרכו ידע האפיפיור שהוא מעוניין בקיומה של ועידה דיפלומטית תחת חסותו אפיפיורית. גישה זו הובילה בעקיפין לקונגרס אנגלו-צרפתי שהתקיים בברוז' ב-1374-1377 וכתוצאה ממנו החלה שביתת נשק קצרת ימים בין שני הצדדים. ג'ון עצמו נשלח כנציג לכמה התוועדויות שבסופו של דבר הובילו לחתימת הסכם ב-1389. העובדה שהוא נעשה מזוהה עם הניסיונות לחתור לשלום, הוסיפה לחוסר הפופולריות שלו באותה תקופה כאשר רוב הציבור האנגלי האמין שניצחון במלחמה יהיה בידיהם אם הצרפתים יובסו באותו אופן כמו בשנות החמישים של המאה ה-14. מניע נוסף של ג'ון לחתור לשלום בצרפת היה הידיעה שכך יתאפשר לו לשחרר כוח צבאי מספיק כדי שיוכל לכפות את תביעתו על כתר קסטיליה.

בראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו מצרפת ב-1374, החל ג'ון לקחת חלק החלטי ועיקש יותר בניהול מדינות החוץ של אנגליה ובמשך שלוש השנים הבאות, עקב מחלתם של אביו ואחיו, הוא עמד הלכה למעשה בראש הממשלה. כשבבעלותו אחוזותיו הרבות, הוא היה האיש העשיר ביותר באנגליה באותה תקופה ועושרו, ראוותנותו, גישתו האוטוקרטית, מעונו המפואר בלונדון ומעורבותו בשלום הכושל שנחתם בברוז', הפכו אותו למטרה המרכזית לחיצי הביקורת החברתית. התקופה בה הוא ניהל את ענייני המדינה עמדה בסימן "הפרלמנט הטוב" של 1376 ו"הפרלמנט הרע" של 1377. הראשון מבין השניים התבקש להטיל מיסוי כבד כדי לכסות את הוצאות המלחמה, ותחת זאת החל בסוג של מהפכה פרלמנטרית, כאשר חברי בית הנבחרים ובתמיכה מסוימת מחלק מחברי בית הלורדים, חזרו להביע את מחאותיהם משכבר הימים על עשורים של מיסוי משתק, על ממשל גרוע ועל חשדות כבדים לשחיתות בקרב המעמד השולט. ג'ון נותר מבודד (אפילו הנסיך השחור תמך בקיומה של רפורמה) ובית הנבחרים סירב להקציב כספים נוספים למלחמה אלא אם כן רוב פקידי הממשלה הבכירים יודחו מתפקידם ופילגשו של אדוארד השלישי, אליס פררס, שהייתה מטרה נוספת לחיצי הביקורת הציבורית באותה תקופה, תנתק את קשריה עם המלך. גם כאשר הממשלה נטתה להסכים לדרישות, סירבו חברי בית הנבחרים לאפשר מימון נוסף של המלחמה.

מותו של הנסיך השחור ב-8 ביוני 1376 ותחילתה של מחלתו של המלך בעת נעילת מושב הפרלמנט ב-10 ביולי, הותירו את ג'ון מגונט כשכל מושכות השלטון בידיו. עד מהרה הוא שכנע את המלך החולה להעניק חנינה לכל הפקידים שהודחו על ידי הפרלמנט ואליס פררס חזרה להיות רצויה בחצר המלכות. ג'ון העמיד לדין כמה ממנהיגי תנועת הרפורמה ודאג שהם יורשעו בהאשמות שונות. הפרלמנט של 1377 היה מבחינתו של ג'ון שונה באופן מהותי מקודמו. באופן מכריע, לא זכה בית הנבחרים שוב בתמיכתם של הלורדים וג'ון היה יכול כעת לבטל את ההחלטות שהועברו בשנה הקודמת. הוא גם הצליח לכפות על בית הנבחרים להסכים להטלת מס הגולגולת הראשון בהיסטוריה של אנגליה, מס שהקשה עד מאוד על השכבות העניות של החברה. התארגנה התנגדות לצעדים של ג'ון ובלונדון פרצו מהומות. כוחותיו הצבאיים של גונט נכשלו בכל מקום בו הם פעלו והמפגינים הטיחו בג'ון את חיצי הלעג שלהם בנוגע ללידתו הבלתי חוקית כביכול. בנקודת זמן מסוימת הוא נאלץ להימלט אל מעבר לנהר התמזה, בעוד ארמון סבוי שבבעלותו ניצל מבזיזה. ברחבי אנגליה וצרפת נפוצה השמועה שרבים נטו להאמין לה, שגונט זומם לתפוס בעצמו את הכתר ולעקוף את זכותו של יורש העצר, אחיינו ריצ'רד, בנו של הנסיך השחור, אך ככל הנראה שמועות אלה היו חסרות כל בסיס ועם מותו של אדוארד השלישי ועלייתו למלוכה של המלך הקטין ריצ'רדד השני, לא שאף ג'ון לקבל כל תפקיד בממשלת העוצרות ופרש לאחוזותיו.

חוסר האהדה הציבורית כלפיו המשיכה ויחד עם זאת, כישלון חיל המשלוח לסן-מלו ב-1378 לא פגע במוניטין שלו. באותו זמן, נלקח ממנו חלק מרכושו על ידי הכתר. למשל, ספינתו הפרטית הוחרמה, ויחד עם ספינות מלכותיות נוספות נמכרה כדי לכסות את חובותיו של המלך. במהלך מרד האיכרים של 1381 היה ג'ון רחוק ממרכז העניינים, בעיצומו של מסע המלחמה לסקוטלנד, אך הוא היה בין אלה שהמורדים נקבו בשמם כמורדים ושאפו להוציאם להורג ברגע שיתאפשר להם. ארמון סבוי נשרף ונהרס עד היסוד על ידי ההמון. אצילים שכביכול היו ידידותיים כלפיו הפנו כלפיו עורף ואפילו שערי המצודות שבבעלותו היו סגורים בפניו. ג'ון נאלץ להימלט לתוככי סקוטלנד עם קומץ משרתים ולהפקיר את עצמו לחסדיו של רוברט השני, מלך סקוטלנד עד עבור זעם.

"מלך קסטיליה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב נישואיו לקונטסטנס, נסיכת קסטיליה, ב-1371, קיבל ג'ון את התואר של מלך קסטיליה ולאון בזכות ירושתה של אשתו. הוא עמד על כך שחברי האצולה באנגליה יפנו אליו בתואר "אדון ספרד" (my lord of Spain) והוא שילב בשלט האצולה שלו את סמל מלכות ספרד. החל מ-1372 קיבץ ג'ון סביבו חצר מלכות קטנה של אבירים שגלו מקסטיליה והקים משרד שהכין מסמכים שנחתמו על ידו כמלך קסטיליה ופתחו במילים Yo El Rey (בספרדית: אני, המלך). הוא הכין כמה תוכניות לממש את תביעתו בכוח צבאי, אך במשך שנים רבות נותרו תוכניות אלו על הנייר עקב חוסר מימון ועקב המלחמות בצרפת ובסקוטלנד. רק לאחר 1386, כאשר פורטוגל, תחת מלכה החדש, ז'ואאו הראשון, כרתה ברית עם אנגליה, היה ג'ון מסוגל לנחות בראש צבא על אדמת ספרד ולהוביל כוח פרשים למערכה כושלת לתפיסת כתר קסטיליה. ג'ון הפליג מאנגליה ב-9 ביולי 1386 בראש צי אנגלו-פורטוגזי גדול, שנשא צבא של כ-5000 איש יחד עם פמליה "מלכותית" מורחבת ועם אשתו ובנותיו. בדרכו הוא עצר בברסט כדי לגרש את הכוחות הצרפתים שצרו על העיר וב-29 ביולי הוא נחת בא קורוניה שבצפון ספרד.

חואן הראשון, מלך קסטיליה ציפה שגונט ינחת בפורטוגל ולפיכך הוא ריכז את כוחותיו על הגבול הפורטוגזי. הוא הוטעה על ידי החלטתו של גונט לפלוש לגליסיה, המרוחקת והעוינת ביותר מבין מחוזותיה של ממלכת קסטיליה. מאוגוסט ועד אוקטובר החזיק גונט חצר מלכות ראשונית באורנסה (Ourense) וקיבל את הצהרות האמונים של רוב העיירות בגליסיה, למרות שהם נשבעו לו אמונים בתנאי שהוא יוכר כמלך של כל קסטיליה. בעוד ג'ון מהמר על קיומו של קרב החלטי כבר בתחילת המערכה, לא מיהרו הקסטיליאנים להיכנס אתו לקרב והוא החל להיתקל בקשיים לשמור את צבאו אחיד ולשלם לחייליו את שכרם. בנובמבר הוא נפגש עם ז'ואאו הראשון וסיכם אתו על פלישה משותפת למרכז קסטיליה באמצע שנת 1387. כדי לחזק את החתימה על ההסכם, סוכם על נישואיה של פיליפה, בתו הבכורה של גונט, למלך הפורטוגזי. חלק ניכר מחייליו של ג'ון נכנעו למחלות וכאשר החלה הפלישה הם היו בנחיתות מספרית בהשוואה לבעלי בריתם הפורטוגזים. המערכה, שהתנהלה בחודשים אפריל-יוני הוגדרה ככישלון מחפיר. הקסטיליאנים סירבו להיכנס לקרב והכוחות האנגלו-פורטוגזים, להוציא כמה מקרים של מצור על ערים מבוצרות שהיו בזבוז של זמן, עסקו בחיפוש אחר מזון בנוף הספרדי הצחיח. הם הוטרדו בעיקר על ידי שכירי החרב הצרפתים של מלך קסטיליה. מאות אנגלים, כולל ידידים קרובים ומשרתים של גונט, מתו ממחלה או מתשישות. רבים ערקו מהצבא כדי לרכב צפונה. זמן קצר לאחר שהצבא שב לפורטוגל, כרת גונט ברית סודית עם חואן, על פיו הוא ואשתו יוותרו על תביעותיהם על כתר קסטיליה בתמורה לתשלום שנתי גבוה ולנישואיה של בתם קתרין עם בנו של חואן.

דוכס אקטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון עזב את פורטוגל, שם פעמיו לאקיטן ונשאר בה עד שובו לאנגליה בנובמבר 1389. בזמן זה הוא היה לחלוטין מחוץ לתמונה כאשר התמודדה אנגליה עם משבר פוליטי רציני שבו נאבק ריצ'רד השני עם מתנגדיו שבראשם עמד אחיו הצעיר של גונט, תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר. רק במרץ 1390, בחלוף ארבעה חודשים מאז שובו של ג'ון לאנגליה, מינה ריצ'רד את ג'ון כדוכס אקיטן באופן רשמי, ובכך העניק לו את הטריטוריה שמעבר לים שאליה הוא השתוקק זמן כה רב. יחד עם זאת הוא לא שב מיד לפרובינציה, אלא נשאר באנגליה ובעיקר משל באקיטן באמצעות מיופי כוח. הממשל שלו בדוכסות היה סיפור אכזבה ומינויו כדוכס זכה לתרעומת מצדם של אצילי גסקוניה, מאחר שאקיטן הייתה תמיד בעבר נחלתו האישית של מלך אנגליה או של יורשו. גונט היה אחד מראשי משלחת המשא ומתן של אנגליה במגעים הדיפלומטיים עם צרפת שהובילו להסכם השלום שנחתם ב-1396 ובתחילה הסכים להצטרף למסע הצלב בהנהגת צרפת שהסתיים בקרב ניקופוליס הרה האסון, אך הוא נסוג עקב מחלה ועקב אי שקט פוליטי באנגליה ובגסקוניה.

עד יומו האחרון היה ג'ון מגונט יועץ חשוב ונאמן למלך. הוא אפילו לא מחה, כאשר אחיו הצעיר תומאס נרצח בפקודתו של ריצ'רד. ככל הנראה הוא חש שעליו לשמור על נאמנותו כדי להגן על בנו, הנרי בולניגברוק, שהיה בין הלורדים שהתנגדו לריצ'רד, אך ב-1398 דן המלך את הנרי לגלות ולאחר מותו של גונט בשנה שלאחר מכן, הוא החמיר את עונשו לגלות לכל החיים, החרים את רכושו של גונט והפך אותו לרכוש הכתר.

יחסיו עם צ'וסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מגונט היה פטרון וחבר קרוב של המשורר ג'פרי צ'וסר, הידוע בעיקר בשל יצירתו סיפורי קנטרברי. לקראת סוף חייהם נעשו גונט וצ'וסר גיסים. צ'וסר נשא ב-1366 לאישה את פיליפה, אחותה של קתרין סווינפורד, שהייתה פילגשו של גונט במשך כמעט 30 שנה וב-1396 נישאה לו כאשתו השלישית. למרות שפיליפה מתה בשנת 1387, השניים היו קשורים לזה כמו אחים וילדיו של גונט מקתרין היו למעשה אחייניו של צ'וסר.

ספרו של צ'וסר, "ספר הדוכסית" (The Book of the Duchess), נכתב לזכרה של בלאנש, אשתו הראשונה של גונט.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר אדוארד השלישי, מלך אנגליה אדוארד השני, מלך אנגליה אדוארד הראשון, מלך אנגליה
אלאנור מקסטיליה
איזבלה מצרפת פיליפ הרביעי, מלך צרפת
ז'אן הראשונה, מלכת נווארה
פיליפה מאינו ויליאם הראשון, רוזן אינו ג'ון השני, רוזן הולנד
פיליפה מלוקסמבורג
ג'ואן מולואה שארל, רוזן ולואה
מרגרט, רוזנת אנז'ו

נשותיו וילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיליפה (1360-1415): נישאה לז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל
  • ג'ון (1362-1365)
  • אליזבת' (1364-1426): נישאה לג'ון היסטנגס, רוזן פמברוק (1380), לג'ון הולנד, דוכס אקסטר (1386), לג'ון קרומוול, ברון פנהופ ומילברוק (לאחר 1400).
  • אדוארד (נולד ומת ב-1365)
  • ג'ון (1366-1367)
  • הנרי הרביעי, מלך אנגליה: נישא למרי דה בוהאן (1380) ולג'ואן מנווארה (1403)
  • איזבל (נולדה ומתה ב-1368)
  • ילדיו מקונסטנס מקסטיליה:
  • קתרין (1372-1418): נישאה לאנריקה השלישי, מלך קסטיליה
  • ג'ון (1374-1375)
  • ילדיו מקתרין סווינפורד (פילגשו ולאחר מכן אשתו, ילדיהם הוכרו כחוקיים ב-1397):
  • ג'ון בופורט, רוזן סומרסט (1373-1410): נישא למרגרט הולנד
  • הנרי בופורט, בישוף וינצ'סטר (1375-1447)
  • תומאס בופורט, דוכס אקסטר (1377-1427): נישא למרגרט נוויל
  • ג'ואן בופורט (1379-1440): נישאה לרוברט פררס ולאחר מכן לרלף נוויל.
  • ילדתו ממארי סט הילארי מאיינו (פילגש):
  • בלאנש (1359-1389): נישאה לסיר תומאס מוריו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מגונט מת מוות טבעי ב-3 בפברואר 1399 בטירת לסטר, כשקתרין, אשתו השלישית לצידו. הוא נקבר לצד אשתו הראשונה, בלאנש, בבית המקהלה של קתדרלת סנט פול הישנה. קברם המפואר עוצב ונבנה בין השנים 1374-1380.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]