ג'ון פטרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לויטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, 1917
פטרסון בארץ ישראל, 1917
פטרסון והאריה הראשון בטסאבו, דצמבר 1898

ג'ון הנרי פטרסוןאנגלית: John Henry Patterson;‏ 10 בנובמבר 1867 - 18 ביוני 1947), היה לויטננט קולונל (סגן אלוף) אנגלי - אירי, צייד וסופר. זכה ב-1902 באות השירות המצוין (DSO) הבריטי בגין שירותו בעת מלחמת הבורים השנייה, בדרום אפריקה. נודע בעולם בזכות ספרו "אוכלי האדם של טסאבו"‏[1], אשר לפחות שלושה סרטי קולנוע נעשו על פיו.

מילא תפקיד חשוב ביותר בתחייה הציונית, כאשר שימש במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים - גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי, ולאחר מכן כמפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שנלחם בארץ-ישראל.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרסון נולד ב-1867 בעיירה אירית קטנה בשם Forgney סמוך לדבלין, לאב פרוטסטנטי ואם קתולית. אביו, הנרי פטרסון היה כהן דת פרוטסטנטי, ככל הנראה ממשפחת אצולה אנגלית ואמו, ככל הנראה משרתת קתולית אירית, ששירתה בבית האצילים, כאשר פטרסון עצמו נולד כנראה מחוץ לנישואין‏[2]. הוא לא ראה את עצמו אירי במובן הלאומי, והיה יוניוניסט נלהב.

במרץ 1885, בן 17 התנדב לצבא הבריטי ושירת בדרום אפריקה ובהודו. בעת שירותו בהודו פגש מורה אירית פרוטסטנטית מבלפאסט, פרנסס הלנה גריי, וב-1895 נישא לה. נולד להם בן אחד (הבת הבכורה מתה בגיל ארבעה חודשים). בתקופה זו גם למד וקיבל תואר כמהנדס.

השירות באפריקה והספר הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל השכלתו ההנדסית וידיעת השפה ההינדית החליטו מפקדיו בצבא הבריטי, להפקידו על בניית גשר למסילת רכבת באפריקה המזרחית, כיום קניה, שם מרבית הפועלים היו הודים. המסילה קישרה בין נמל מומבסה לנאירובי, והגשר המיועד נבנה מעל הנהר טסאבו, באזור הקילימנג'רו.

פטרסון הגיע למקום במרץ 1898 ומצא את כל העובדים בשביתה. מסתבר ששני אריות אוכלי אדם, טורפים מידי לילה פועלים והעבודה כולה הושבתה כתוצאה מכך. את כל עשרת החודשים הבאים הקדיש פטרסון כמעט אך ורק לציד אותם אריות, שטרפו בסופו של דבר לפחות 128 מעובדיו. רק בינואר 1899 הושלמה המלאכה והעובדים חזרו לבניית הגשר והמסילה. את הרפתקאות הציד תיאר בספרו הראשון שנזכר לעיל, אשר יצא לאור בהוצאת מקמילן, ב-1907. הספר הפך לכמעין "תנ"ך כיס" לאנשי הציד של אותה תקופה, ולפחות שלושה סרטי קולנוע שונים נעשו על פיו במהלך השנים, האחרון שבהם ב-1996 (להלן). את גופותיהם המפוחלצות של שני האריות הוא מכר ב-1924 למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע, בשיקגו, תמורת סכום נאה.

פטרסון חזר לאנגליה בינואר 1901, אחרי שהשלים את בניית המסילה כולה, 572 מייל אורכה.

הוא נשלח לתקופה קצרה להילחם במלחמת הבורים כלויטננט שני בחיל הפרשים. עקב כמה מעשי מופת שעשה במהלך הקרבות הוא הוחזר כעבור כחצי שנה לאנגליה, בכדי לקבל את אות השרות הראוי לציון - DSO ובכדי לקדמו בתפקיד. הועלה בינואר 1902 לדרגת לוטננט קולונל ונשלח עם הבטליון החדש שלו (כ-460 איש), שוב, למלחמה בדרום אפריקה, אבל עד שהגיעו לשם במאי 1902 כבר נגמרה המלחמה. חזר לאנגליה כעבור שנה, ושהה בה במשך כארבע שנים.

צייד מפורסם והספר השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שהותו באנגליה הירבה פטרסון לתור בעולם, ובין השאר גם חזר לאפריקה למסעות ציד. באחד מהם, שנערך ב-1906 צד אנטילופה מסוג חדש, שלא היה ידוע עד אותה עת. סוג אנטילופות זה קרוי כיום על שמו = Taurotragus oryx pattersonianius[3].

ב-1907, לאחר שיצא לאור סיפרו הראשון ולאור ההצלחה הרבה של הספר הושאל פטרסון מהצבא למשרד המושבות הבריטי, ונשלח שוב לאפריקה המזרחית הבריטית. הפעם, בתור מפקח ראשי על הציד (Chief Game Warden) בכל אזור אפריקה המזרחית. סיפורו הקצר של ארנסט המינגוויי The Short Happy Life of Francis Makomber, שיצא לאור ב-1936 מבוסס על אירוע שאירע לפטרסון ב-1908 במסגרת זו. הסיפור אף הפך ב-1947 לסרט, The Macomber Affair, בו כיכב גרגורי פק בתפקיד פטרסון. על תקופה זו בחייו כתב גם פטרסון עצמו את ספרו השני In the grip of the nyika; further adventures in British East Africa, אשר יצא לאור ב-1909, אף הוא בהוצאת מקמילן‏[4].

פטרסון פרש מהצבא לראשונה אחרי עשרות שנות שירות ב-1911 ובשנים 1913 - 1914 הצטרף למיליציית "המתנדבים של אלסטר" (Ulster Volunteers), צבא הפרוטסטנטים האירים, אשר התנגדו לשאיפת האירים הקתולים לעצמאות מבריטניה. פעולותיהם של "מתנדבי אלסטר" היו בין הגורמים לחלוקת אירלנד בסופו של דבר ולהישארותה של צפון אירלנד, בעלת הרוב הפרוטסטנטי, בתוך בריטניה, כשאירלנד הקתולית קיבלה את העצמאות. פטרסון היה מפקד רג'ימנט בלפאסט המערבית בתקופה זו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפו מרבית "מתנדבי אלסטר" לצבא הבריטי וגם פטרסון שב לשירות בו.

מלחמת העולם הראשונה, הגדודים העבריים ושני ספרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד נהגי הפרדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המלחמה שירת פטרסון בחזית פלנדריה, אך לא הצליח לקבל תפקיד פיקודי מתאים. הוא עבר משם לאלכסנדריה שבמצרים, בכדי להסתייע בשני גנרלים ששהו שם והכירו אותו עוד ממלחמת הבורים, גנרל דאדלי וגנרל מקסוול. כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, ייסדו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי גדוד עברי במצרים ופטרסון קיבל בעזרת שני הגנרלים ידידיו, ובעיקר הגנרל סר ג'ון מקסוול, שהיה המפקד הכללי של הצבא הבריטי במצרים באותה עת, את מבוקשו. הוא מונה למפקדו של הגדוד החדש, שנקרא: גדוד נהגי הפרדות ציון. כסגן מפקד הגדוד מונה יוסף טרומפלדור.

ב-1 באפריל 1915 השביע הרב הראשי של אלכסנדריה, הרב רפאל דלה פרגולה את 500 המתנדבים היהודים הראשונים של הגדוד וב-17 באפריל הפליג גדוד נהגי הפרדות, מאלכסנדריה לחזית גליפולי. מ-25 באפריל 1915 עד 9 בינואר 1916 נמשכה המערכה. מרבית חיילי הגדוד חלו, או נפצעו או מתו ורק מעטים חזרו לאלכסנדריה בריאים ושלמים. בין החוזרים חולים, היה גם פטרסון. הוא נשלח חזרה לבריטניה וטרומפלדור סגנו קיבל את הפיקוד על שאריות הגדוד עד לפירוקו הסופי ב-26 במרץ 1916. בסך הכל, למרות האבידות והבעיות, גדוד נהגי הפרדות היהודי ופטרסון מפקדו נחשבו להצלחה וזכו להערכה רבה בבריטניה. פטרסון עצמו ניצל את תקופת החלמתו באנגליה לכתיבת ספרו השלישי With the Zionists in Gallipoli, שיצא לאור ב-1916 בהוצאת הצ'ינסון‏[5].

הגדוד ה-38 של קלעי המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מגליפולי ופירוק הגדוד, סייע פטרסון לזאב ז'בוטינסקי בלונדון, במאבקו להקמת גדוד עברי שיהיה גדוד לוחם של ממש. יותר משנה נמשך מאבקם של השניים וכאשר הצליחו והגדוד עמד לקום, המליץ ז'בוטינסקי על פטרסון, לעמוד בראשו. ב-27 ביולי 1917 היה אכן פטרסון למפקד הגדוד ה-38 של קלעי המלך, אולם רק בפברואר 1918 הושלם גיוס כל חיילי הגדוד והם עדיין נזקקו לכארבעה חודשי אימונים במצרים.

ביוני 1918, ממש בשלהי המלחמה הספיק אכן הגדוד להשתתף במערכה נגד הטורקים, לשחרור ארץ-ישראל. היה זה אמנם כבר לאחר שהגנרל אלנבי כבש מידי הטורקים את ירושלים והגדוד פעל בסופו של דבר בעיקר בחלקה הצפוני מזרחי של ארץ ישראל - הרי אפרים, גשרי הירדן וגם בגלעד שבמזרח הירדן. ספרו הרביעי של פטרסון, With the Judaeans in The Palestine Campaign, שיצא לאור ב-1922, אף הוא בהוצאת הצ'ינסון, מתאר את המערכה הזו‏[6].

פטרסון היה ציוני נלהב ובעל חזון. הוא חי ונשם את התנ"ך ואת ההיסטוריה של עם ישראל. כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים, ובפעולותיו במסגרת זו - היה לו תפקיד מרכזי ביצירת הציונות הצבאית. הוא הקריב ככל הנראה את הקריירה הצבאית שלו, בשל הזדהותו עם חייליו והגנתו עליהם כנגד האנטישמיות ששררה בצבא הבריטי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרסון השתחרר מהצבא הבריטי ב-1920 כלויטננט קולונל, אותה דרגה בה החל את המלחמה, והיה מאז לתומך פומבי ופעיל למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. ספרו האחרון, שיצא לאור ב-1941 היה המאבק על ירושלים, בשיתוף עם זאב ז'בוטינסקי (שהיה לידידו האישי ונפטר כשנה לפני יציאתו של הספר לאור), פייר ון פאסן וג'וזאיה קלמנט וג'ווד. לדברי זאב ז'בוטינסקי, "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידיד נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו".

במרץ 1946, בנציון וצילה נתניהו קראו את שמו של בנם הבכור יונתן - לימים מפקד סיירת מטכ"ל יונתן נתניהו, שנפל במבצע אנטבה - על פי שמו הפרטי של פטרסון (ג'ון) ועל שם הסבא (נתן). פטרסון אף שימש כסנדק בבריתו של יוני נתניהו.

התגורר בערוב ימיו בביתו בלה ג'ולה, שכונה אמידה בסן דייגו, קליפורניה ומת בבל אייר שבלוס אנג'לס, ב-1947, שנה לפני הקמת מדינת ישראל. לפני מותו הביע משאלה להיקבר לצד פקודיו מהגדודים העבריים, בארץ ישראל. גופתו נשרפה לפי בקשתו, אולם אפרו הופקד למשמרת בקולומבריום בלוס אנג'לס. אשתו פרנסס הלנה מתה כששה שבועות אחריו ואפרה נטמן לצידו.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון והידוע ביותר של פטרסון The Man-Eaters of Tsavo, שהוזכר לעיל, יצא לאור ב-1907 ובו תיאור ציד האריות אוכלי האדם בעת בניית מסילת הברזל בקניה ב-1898 - 1899. על בסיסו של הספר נעשו לפחות שלושה סרטי קולנוע שונים. הראשון, Bwana Devil, נעשה ב-1952 ובו שיחק רוברט סטאק בתפקיד פטרסון. השני, Killers of Kilimanjaro, נעשה ב-1959 ובו שיחק גרגורי פק בתפקיד פטרסון. הסרט האחרון עד כה, שנעשה ב-1996, היה סרט הקולנוע של פרמאונט The Ghost and the Darkness, בכיכובם של מייקל דאגלס וואל קילמר. קילמר שיחק בסרט זה את ג'ון הנרי פטרסון. את התסריט לגירסה זו כתב הסופר היהודי - אמריקאי ויליאם גולדמן. הסרט זכה ב-1997 בפרס אוסקר על עריכת הקול.

העלאת אפרו למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 פנה נכדו של פטרסון אל מכון ז'בוטינסקי וביקש מהם לסייע לו בהגשמת משאלתו האחרונה של סבו. המכון הצליח לגייס למטרה זו את ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר סייע למשפחה להשיג צו מבית משפט פדרלי אמריקאי, המתיר להוציא את אפרם של פטרסון ושל רעייתו פרנסס הלנה ולהעלות אותו לישראל.

באוקטובר 2014 הובא האפר לישראל, והוא יובא לקבורה ביום השנה ה-147 להולדתו, ב-10 בנובמבר 2014 בחלקה מיוחדת המשקיפה על החלקה הצבאית וחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל, כפי שביקש‏[7].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים נקרא רחוב על שם פטרסון, במושבה הגרמנית ובתל אביב קרוי על שמו רחוב בשכונת יד אליהו.

מבוא לאחד מספריו על הגדודים העבריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פטרסון, החותם, "י.ה. פטרסון", כתב ב-18 בפברואר 1929 במבוא לאחד משני ספריו על הגדודים העבריים את הדברים הבאים:

Cquote2.svg

למעלה מעשר שנה עברו מזמן, שהגדוד העברי השתתף בפועל בתולדות העמים, בצאתו להלחם, יד ביד עם צבאות בריטניה הגדולה, בעד שחרור ארץ-ישראל מהמחנק הטורקי.

בספר זה מתוארים נכון ובלתי-מופרז הנסיונות והעלבונות, שנפלו בחלקו של הגדוד העברי, והניצחונות שנחל לבסוף - כולנו יכולים להתגאות בזכר מעשיו.

העם היהודי היושב בארץ ישראל רואה את עצמו גם היום נרדף ומושפל בלי הצדקה על ידי הממשלה הממונה על הארץ. רצוני להגיד ליושבי ארץ-ישראל את הדברים אשר אמרתי חזור ואמור לאנשי הגדוד העברי, שעבדו תחת פקודתי: "משלו ברוחכם, דעו לשאת עד הסוף, והצלחתכם בטוחה"

על אף כל ההתנגדויות הולכים וגדלים כל יום, יופיה של ארץ-ישראל ופוריותה, ועמה הולך ומתקדם בדרכו אל ניצחונו.

Cquote3.svg
– צילום מהספר המקורי בספריה הלאומית בירושלים

אותות הצטיינות שחילק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פטרסון מביא בספרו "עם הגדודים העבריים לארץ ישראל" את רשימת אותות ההצטיינות שחילק, ובין השאר מופיעים בה אלו (הכיתוב כך במקור):

  • אות כבוד בעד שרות מצוינה - המיור א. גיל
  • צלב הצבא - הקצין ד.ג. לזלי
  • צלב זהב ומטיל - הקצין מ.ב. ברון
  • צלב הצבא - ט.ה. פליגלסטון
  • צלב הצבא ומטיל - הליטנגט השני י. קמרון והליטנגט השני א.ב. בולוק
  • מדליה להתנהגות מצוינת - מ.מ.מ. פלנס
  • מדליית הצבא : 2 - שרי עשרה ו-4 חיילים
  • נזכרו בהודעות - מיור, קצין, הליט', שני הסגן, שר עשרה ושני חיילים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי , מבוא זאב ז'בוטינסקי, הוצאת ספרים "מצפה" - ירושלים תל אביב, תרפ"ט
  • The Fighting Jew, הוצאת Committee for a Jewish Army of Stateless and Palestinian Jews, ניו-יורק, 1942 (אסופת מאמרים העוסקים ביהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה ובנסיונות להקמת צבא עברי. כולל מאמרים מאת בן הכט, ג'ון הנרי פטרסון, ליון פויכטוונגר, פייר ון פאסן ועוד)
  • אפר הקולונל פאטרסון ייטמן באדמת אביחיל, "חדשות המכון", ביטאון מכון ז'בוטינסקי, מס' 53, מרץ 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The Man Eaters of Tsavo" בוויקיטקסט האנגלי
  2. ^ Denis Brian, "The Seven Lives Of Colonel Patterson", עמ' 6
  3. ^ פטרסון, The Man Eaters of Tsavo, פרק 27
  4. ^ הספר
  5. ^ הספר
  6. ^ הספר
  7. ^ ישראל היום, 13 באוקטובר 2014, עמ' 21, "הצדעה מאוחרת"