ג'ון פיצג'רלד קנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון פיצג'רלד קנדי
(29 במאי 1917; ברוקלין שבמסצ'וסטס
 - 22 בנובמבר 1963; דאלאס שבטקסס)
John F. Kennedy, White House color photo portrait.jpg
ג'ון פיצג'רלד קנדי
שם בשפת המקור John Fitzgerald Kennedy
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג ז'קלין לי בובייה קנדי
נשיא ארצות הברית ה-35
תקופת כהונה 20 בינואר 1961 - 22 בנובמבר 1963
סגן לינדון ג'ונסון
הקודם בתפקיד דווייט אייזנהאואר
הבא בתפקיד לינדון ג'ונסון

ג'ון פיצג'רלד קנדיאנגלית: John Fitzgerald Kennedy; ‏29 במאי 1917 - 22 בנובמבר 1963) היה הנשיא ה-35 של ארצות הברית. קנדי כיהן כנשיא בין השנים 1961-1963. קנדי הוא הקתולי הראשון והיחיד שכיהן כנשיא ארצות הברית, והנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות המדינה‏[1]. קנדי נרצח במהלך כהונתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של ג'וזף קנדי ורוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד.

כילד, נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'וט" שבקונטיקט. בשנת 1935 למד בבית הספר לכלכלה של לונדון, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה נאלץ קנדי להפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה בו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו.

לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. באותה תקופה היה אביו שגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", שהיה לרב-מכר באותה התקופה. לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו, קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברליין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי.


 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי
(שגריר ארצות הברית בבריטניה)
 
רוז קנדי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'קלין לי בובייה
 
ג'ון פיצג'רלד קנדי
(נשיא ארצות הברית)
 
יוניס קנדי
(מייסדת ספיישל אולימפיקס)
 
טד קנדי
(סנאטור)
 
רוברט קנדי
(התובע הכללי וסנאטור)
 
אתל קנדי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוליין קנדי
(סופרת)
 
ג'ון קנדי ג'וניור
(עיתונאי)
 
מריה שרייבר
(עיתונאית וסופרת)
 
ארנולד שוורצנגר
(שחקן ומושל קליפורניה)
 
 
 
 
 

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1941 התנדב קנדי לצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה, ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון. בדצמבר הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה לאחר המתקפה על פרל הארבור, וקנדי נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט. במרץ 1943 קיבל פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. קנדי שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת יפנית. כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו והיא עלתה באש וטבעה. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאיפשר לכוחות אמריקאיים לאתר ולחלץ את הניצולים‏[2].

קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), אך הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. לאחר כמה ימים הצליח קנדי לאתר את ילידי האי, ולבסוף הצליח ליצור קשר עם כוחות אמריקאים, והביא לחילוצו ולחילוץ שאר ניצולי צוות הספינה. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים. הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת המלריה. הוא שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1945. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'אוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT ליד איי שלמה.

בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי, והנשיא העתידי, יהיה ג'ון פ. קנדי, השני בבניו.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים האמריקני בשנת 1947, והוא בן 30 בלבד.

הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו במדיניות החוץ.

בשנת 1952 החליט קנדי לרוץ לסנאט. הייתה זו שנה גרועה מאוד למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר ברוב גדול, ויריבו של קנדי על מושב מדינת מסצ'וסטס בסנאט היה הנרי קבוט לודג', פוליטיקאי ותיק, ושגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי ברוב של 70,000 קולות.

כסנטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים. כסנטור יצא פומבית נגד מדיניותו של ג'וזף מקארתי, אשר יצא ב"ציד מכשפות" נגד מה שנראה לו כגורמים קומוניסטים בממשל האמריקאי.

בשנת 1953 נישא קנדי לז'קלין בובייה. בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר.

בשנת 1956 הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.

בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ. לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא. בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים - הסנטור עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנטור יוברט המפרי, והסנטור לינדון ג'ונסון. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.

הבחירות לנשיאות בשנת 1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטרט של ג'ון פ. קנדי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.

המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו שלושה עימותים טלוויזיונים פומביים - ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, ניצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.

ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח את הבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות - הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח‏[3], בעוד ששבעים מיליון האמריקנים שצפו בהם בטלוויזיה סברו שקנדי ניצח בעימות.

הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים - 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים - 34,108,546 בוחרים. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.

עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.

תקופת הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים השבעתו של קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית

סגנונו האישי של קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פ. קנדי

ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן, ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצדו אשתו היפה והזוהרת ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדים קטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.

קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו.

ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.

הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.

הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית.

עם כל זאת עבד קנדי שעות ארוכות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה.

את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". רעיונות אלו באו לידי ביטוי במדיניות "הספר החדש" (The New Frontier) שבה דרש הנשיא מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה - להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו. קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה. בשיאה של המלחמה הקרה, ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" "Ich bin ein Berliner".

משבר הטילים בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

אירוע מרכזי בתקופת כהונתו היה משבר הטילים בקובה, שבו הוכיח קנדי את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות, שהעמיד את העולם על סיפה של מלחמה גרעינית.

במהלכים מדיניים מיומנים הצליח קנדי לנטרל את הקיצונים בממשלתו, אשר דרשו הכרזת מלחמה, ובאותה העת למנוע מברית המועצות להשתמש באיום הטילים מקובה כדי לצבור עוצמה. רבים סבורים כי בתקופת משבר הטילים היה העולם קרוב למלחמה גרעינית יותר מאי פעם.

המשבר החל ב-14 באוקטובר 1962 כאשר מטוסי ריגול אמריקנים גילו אתרי שיגור של טילים גרעיניים בקובה, בעודם בבנייה. אם קנדי היה מתקיף את האתרים, כנראה שפעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם קנדי לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. קנדי החליט על הטלת מצור ימי על קובה. הפתרון נמצא במגעים דיפלומטיים חשאיים, שהתקיימו בין אחיו של ג'ון קנדי, רוברט, לבין חרושצ'וב. כשבוע לאחר מכן - הסכימה ברית המועצות להסיג את הטילים אם ארצות הברית תתחייב שלא לפלוש לקובה לעולם, ולהסיג טילים אמריקאיים שהיו מוצבים בטורקיה.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, ושקנדי נאלץ להקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו.

בתחילת כהונתו של קנדי אירע משבר "מפרץ החזירים" - פלישה כושלת לקובה (ב-17 באפריל 1961) של אלפי גולים קובנים, במטרה להפיל את משטרו של פידל קסטרו. הפלישה נכשלה, ומשטרו של קסטרו רק התחזק. קנדי אישר את התוכנית, אותה ירש מן הממשל הקודם, אך משהתברר במהלך הלחימה כי רק סיוע אמריקאי נרחב יציל את הפלישה הכושלת, הורה קנדי שלא לסייע לגולים, כדי שלא להעמיק את המעורבות האמריקאית במה שנראה ככישלון גדול, ולחסוך בחיי אדם. מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.

בשני תחומים עיקריים ראה קנדי את הניצחון העתידי במלחמה הקרה. התחום הראשון, והחשוב שבהם, היה המרוץ לחלל. בעת שנכנס לתפקידו הקדימו הסובייטים את ארצות הברית בכל האספקטים של הטיסה לחלל, וקנדי היה נחוש להשיגם. הוא הכריז כי "אף אומה אינה יכולה לצפות כי מנהיגת האומות תישאר מאחור במרוץ לחלל". בכך קשר באופן ישיר את המרוץ לחלל ואת המלחמה הקרה. קנדי היה הנשיא הראשון שביקש מהקונגרס להקציב עשרים ושניים מיליארד דולר לתוכנית אפולו, שמטרתה הייתה הנחתת אדם על הירח לפני סוף העשור. כשמטרה זו הוגשמה, לא היה קנדי בין החיים.

התחום הנוסף היה "צבא השלום", חיל מתנדבים אמריקאי, שבמסגרתו נשלחו מתנדבים צעירים לרחבי העולם לסייע בתחומים כגון חינוך, חקלאות, בריאות ותשתיות. ארגון זה קיים עד היום.

במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה.

קנדי וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי עם דוד בן-גוריון בעת ביקורו בישראל ב-1951

קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקנים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום ה-21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961 השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור‏[4].

בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ', פלורידה, ב-27 בדצמבר 1962[5].

קנדי ומדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעיה הגדולה ביותר שעמדה בפני הנשיא קנדי במישור הפנימי הייתה הבעיה הגזעית. בשנת 1954 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ההפרדה הגזעית בבתי הספר אינה חוקית. מדינות הדרום לא קיבלו החלטה זו, ולא צייתו לה. ההפרדה נמשכה באוטובוסים, במסעדות, בבתי קולנוע, ובמקומות ציבוריים אחרים.

אמריקנים רבים מכל הגזעים נדרו להיאבק במדיניות זו. הכומר האפרו-אמריקני הכריזמטי מרטין לותר קינג היה מנהיגה של תנועה זו. קנדי סבר כי מאבק פומבי וגלוי רק יגרום לניכור בין הצדדים, ולכישלונו של המאבק לסיומה של ההפרדה הגזעית, בו תמך כעיקרון. ב-11 ביוני 1963 החליט קנדי לסייע בגלוי לתנועת "זכויות האזרח". הוא הציע חוק זכויות אזרח לקונגרס האמריקאי, ונשא נאום לאומה האמריקאית בו אמר: "מאה שנים של שיהוי עברו מאז שהנשיא אברהם לינקולן שיחרר את העבדים, אך יורשיהם, נכדיהם, אינם חופשיים עדיין... אומה זו הוקמה על ידי אנשים מאומות שונות ומרקעים שונים, על הבסיס שכל האנשים נוצרו שווים".

ההתנקשות בחייו ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח קנדי
קבר ג'ון קנדי בארלינגטון, וירג'יניה

הנשיא קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-22 בנובמבר 1963. היה זה אירוע מרעיש ויוצא דופן בעיני אנשים רבים. האמריקאים סבורים שכל מי שחי אז יכול לשחזר את מעשיו ברגע המדויק בו נודע לו על הרצח. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה העשרים.

ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד - לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים - סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו.

זכרו של קנדי מונצח על ידי האמריקנים במקומות רבים, ובין היתר מופיע דיוקנו על מטבע של חצי דולר. מדי פעם מתפרסמים סקרים ומחקרים המראים כי האמריקאים סבורים שמדובר באחד מגדולי נשיאיהם‏[6].

ב-14 במרץ 1967 הועברה גופתו של קנדי למקום קבורה קבוע בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, וירג'יניה.

אחד מאתרי ההנצחה לזכרו הוא יד קנדי שבהרי ירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון · ג'ון אדמס · תומאס ג'פרסון · ג'יימס מדיסון · ג'יימס מונרו · ג'ון קווינסי אדמס · אנדרו ג'קסון · מרטין ואן ביורן · ויליאם הנרי הריסון · ג'ון טיילר · ג'יימס פולק · זאכרי טיילור · מילרד פילמור · פרנקלין פירס · ג'יימס ביוקנן · אברהם לינקולן · אנדרו ג'ונסון · יוליסס סימפסון גרנט · רתרפורד הייז · ג'יימס גרפילד · צ'סטר ארתור · גרובר קליבלנד · בנג'מין הריסון · גרובר קליבלנד · ויליאם מקינלי · תאודור רוזוולט · ויליאם האוורד טאפט · וודרו וילסון · וורן הרדינג · קלווין קולידג' · הרברט הובר · פרנקלין דלאנו רוזוולט · הארי טרומן · דווייט אייזנהאואר · ג'ון פיצג'רלד קנדי · לינדון ג'ונסון · ריצ'רד ניקסון · ג'רלד פורד · ג'ימי קרטר · רונלד רייגן · ג'ורג' הרברט ווקר בוש · ביל קלינטון · ג'ורג' ווקר בוש · ברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאודור רוזוולט מונה לנשיאות ארצות הברית בגיל 42, לאחר הירצחו של ויליאם מקינלי, אך נבחר לנשיאות רק ב-1904 כשהיה בן 46.
  2. ^ Playfair Cipher
  3. ^ אפרת רחף, התקשורת בראייה ביקורתית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  4. ^ Foreign Relations of the United States, 1961-1963, Volume XVII, pp. 134-141
  5. ^ Foreign Relations of the United States, 1961-1963, Volume XVIII, pp. 276-283
  6. ^ בהתבסס על מספר סקרים, שאת תוצאותיהם מציג אתר "PollingReport.com", ‏Presidents and History (Vice Presidents, too)