ג'ון קולטריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קולטריין ב-1963

ג'וֹן קוֹלְטְרֵייןאנגלית: John Coltrane; ‏ 23 בספטמבר 1926 - 17 ביולי 1967) היה מוזיקאי ג'אז אמריקני, שנמנה עם הגדולים והמשפיעים בקרב הסקסופוניסטים ועולם הג'אז בכלל. השפעתו רבה במיוחד בתחומי נגינה בסקסופון טנור וסופרן, הרחבת אפשרויות האלתור, שילוב זרמי מוזיקת עולם בג'אז ויצירת נתיבי התפתחות חדשים כהארד בופ, ג'אז מודאלי וג'אז חופשי. למרות שפעל כמוזיקאי יוצר רק מעט למעלה מעשור, נחשב בעיני רבים למוזיקאי בעל ההשפעה הרבה ביותר על התפתחות הג'אז לאחר מהפכת הבי בופ[1].

שנים ראשונות וראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון קולטריין נולד לג'ון ר. קולטריין, חייט ומוזיקאי חובב, ואליס בלייר קולטריין. אבי אמו, וויליאם בלייר, היה כומר וקולטריין הצעיר קיבל ממנו חינוך דתי. הוא גדל בצפון קרוליינה, ולאחר שסיים את בית הספר היסודי ב-1939 מת אביו והותירו עם אמו ודודתו. אמו הרבתה לעבוד מחוץ לבית על מנת לפרנס את המשפחה, ולכן לא שהתה במחיצתו זמן רב. בשנה שבה החל ללמוד בחטיבת הביניים, הצטרף קולטריין ללהקה קהילתית וניגן שם בקלרנית ובקרן יער. כשסיים את החטיבה והגיע לתיכון הצטרף לתזמורת הביג בנד של בית הספר, שם ניגן בסקסופון אלט. במהלך מלחמת העולם השנייה התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה ואמו ודודתו עברו לניו ג'רזי כדי למצוא עבודה שם תוך שהן משאירות אותו לגדול עם יתר בני המשפחה בצפון קרוליינה. כשסיים את בית הספר התיכון, ב-1943, עבר גם הוא צפונה, לפילדלפיה, שם התאחד עם אמו.

באותו הזמן לא עבד קולטריין באופן רציף כמוזיקאי, העבודות הקבועות שלו לא היו קשורות לתחום. הוא נרשם לבית הספר למוזיקה "אורנשטיין" וניגן מעט במועדונים, מקור ההשפעה עליו בתקופה זו היה ג'וני הודג'ס. ב-1945 הצטרף לחיל הים של ארצות הברית והוצב בבסיס בהוואי. תפקידו לא היה קרבי. הוא המשיך לנגן והוציא את התקליט הראשון שלו עם ארבעה חיילים אחרים ב-13 ביולי 1946. ב-1946 שוחרר מן הצבא וחזר לפילדלפיה.

הוא הצטרף ללהקתו של ג'ו ווב ואחר כך ללהקתו של קינג קולאקס. במהלך 1946 עבר מסקסופון אלט לסקסופון טנור. בראיון חשוב עמו (coltrane on coltrane שהתפרסם ב-דאון ביט ב-ספטמבר 1960) סיפר שבתקופה זו שמע לראשונה את צ'ארלי פרקר ("בירד") מנגן והדבר היווה עבורו "מכה בין העיניים". הוא סבר שפארקר מיצה את רוב האפשרויות בסקסופון אלט. באותה תקופה הצטרף קולטריין ללהקתו של אדי וינסון, שהיה נגן סקסופון אלט, ולכן הייתה זו סיבה נוספת להחלפת כלי הנגינה שלו לטנור. באמצע 1948 עבר ללהקתו של ג'ימי הית', שהתפתחה מאוחר יותר ונקראה על שמו של האוורד מקג'י עד ל-1949, אז חזר לפילדלפיה. בסוף 1949 הצטרף לביג בנד של דיזי גילספי ונשאר עמה עד ל-1951. ב-1951 הוקלט קולטריין לראשונה מנגן סולו עם דיזי גילספי בשיר We love boogie.

עם מיילס דייוויס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולטריין עבד בפילדלפיה כנגן חופשי (free lancer, שאינו קשור בקשר חוזי עם אף תזמורת). הוא התמכר להרואין, מה שהקשה עליו למצוא עבודה קבועה בתחום המוזיקה. בשנות החמישים המוקדמות נשכר ופוטר מספר פעמים, ממספר להקות. ב-1955 פגש את מיילס דייויס, שהשתקם באותה תקופה מהתמכרותו לסמי שינה, והצטרף לחמישייה שלו, המכונה "החמישייה הראשונה", שכללה, בנוסף לדייויס ולקולטריין את פול צ'יימברס בקונטרבס, פילי ג'ו ג'ונס בתופים ורד גארלנד בפסנתר. זו הייתה הפריצה הגדולה של קולטריין, ואפשר להגיד שהתגלה בזכות דייוויס. מאז שניגן אתו הוא נחשב למוזיקאי ג'אז גדול וזכה לדקות ארוכות של נגינת סולו אנרגטית. קולטריין הקליט תקליטים רבים עם ההרכב (Cookin' with the Miles Davis Quintet, Relaxin' with the Miles Davis Quintet, Workin' with the Miles Davis Quintet, ו- Steamin' with the Miles Davis Quintet) אולם חסר היה את היציבות ובמקרים רבים לא הגיע לחזרות ולהופעות. הרפרטואר של החמישייה היה בי בופ שכלל בעיקר עיבודים לסטנדרטים מוכרים. באפריל 1956 נאלץ דייוויס לפטר את קולטריין עקב מצב ההתמכרות הקשה שלו להרואין.

בתחילת 1959 חתם קולטריין חוזה הקלטות עם "פרסטיז'" וחזר ללהקתו של דייוויס, אך באפריל של אותה שנה שב פרש ממנה. ב-31 במאי 1957, הקליט קולטריין סוף-סוף את תקליטו הראשון כאמן מוביל, שנקרא בפשטות "קולטריין".

"העשור המופלא" כיוצר עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונק ומיילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני של אותה שנה, קולטריין הצטרף לרביעיית ת'לוניוס מונק שהופיעה במועדון ה- Five Spot בניו-יורק והסולואים שלו התארכו. מהופעות אלה כמעט ולא נותרו הקלטות סבירות אלא מספר בוטלגים שחברת בלו נוט הצליחה להפיק מהם תקליטים באיכות סאונד סבירה סביב 2006. בספטמבר של אותה השנה הקליט קולטריין את אלבומו היחיד בחברת "בלו נוט" - Blue Train, שיצא לאור בדצמבר. באלבום משתתפים לי מורגן בחצוצרה, קרטיס פולר בטרומבון, פול צ'יימברס בבס, קני דרו בפסנתר ופילי ג'ו ג'ונס בתופים' קולטריין עצמו מנגן בתקליט זה בסקסופון טנור. כל הקטעים בתקליט, למעט אחד, הם פרי עטו של קולטריין. התקליט מסווג כאחת מ"אבני הפינה" של סגנון ההארד בופ. הקטע Lazy Bird מדגים לראשונה את הפיתוח הייחודי של קולטריין באלתור שנודע כקולטריין צ'יינג'ס.

באותו החודש (ספטמבר 1957), הצטרף שוב קולטריין למיילס דייוויס, שצירף אליו גם את קנונבול אדרלי בסקסופון אלט, בעמדת המתופף הציב את ג'ימי קוב ובפסנתר את ביל אוונס. הוא הקליט עם השישייה את האלבום החשוב Kind of Blue, שכל הקטעים בו עובדו על ידי ביל אוונס ושנחשב לאחד ממגדירי סגנון הג'אז המודאלי. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דיוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות האלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים‏[2]. במאמר בדאון ביט טבע המבקר איירה גיטלר את הביטוי "סדיני צליל" כדי לתאר את המרקם הצלילי שיצר קולטריין בתקליט זה - "מפלים" של מאות תווים בדקה. עוד הקליט עד אפריל 1960 יחד עם דייוויס את Milestones ואת Miles & Monk at Newport שהוא חגיגה של בי בופ שוצף ללחנים של ת'לוניוס מונק, צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי ומיילס דייוויס. לאחר הקלטות אלה לא ישוב עוד קולטרין לבי בופ.

Giant steps[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחצית 1960 פתח קולטריין בקריירה עצמאית, אשר המסמן הראשון שלה היה תקליטו Giant steps שיצר בAtlantic Records. התקליט, שכולו לחנים של קולטריין, שכמה מהם, כמו "נעימה" (Naima), ‏ Giant Steps, ‏ Cousin Mary, ‏ Countdown ו-Mr. P.C הפכו לסטנדרטים של ג'אז מודרני. אלתוריו של קולטריין החלו להשמע כסילסולים של מוזיקה ערבית, אליה נחשף באמצעות אשתו נעימה וחברו יוסף לטיף והמבנים ההרמוניים שהקים היו מן המורכבים והמסובכים ביותר שנשמעו עד אז. תקליט זה מסמל את תחילת מסע החיפוש הבלתי נגמר של קולטריין אחר צלילים חדשים ואפשרויות ביטוי נרחבות יותר. לדברי איש הג'אז הישראלי יוסי אקצ'וטי "'Giant Steps' היא כותרת מטעה במובן הזה. קולטריין עשה צעד אחרי צעד, הוא לא קפץ ולא צלל, ובכך הוא הדגיש יותר מכל מוזיקאי ג'אז לפניו את החשיבות של התהליך.‏[3]".

מיד לאחר הוצאת Giant Steps גיבש קולטריין את ההרכב בהנהגתו יחד עם הפסנתרן מקוי טיינר, נגן הבס סטיב דיוויס והמתופף אלווין ג'ונס. חטיבת קצב זו שימשה לקולטריין בסיס יציב שעליו יכל לצאת להרפתקאות מלודיות והרמוניות, תוך שהוא מוביל את נגניו, ובמיוחד את טיינר וג'ונס לסולואים מורכבים לקראת ג'אז חופשי, שניכרות בו גם השפעות מוזיקה הודית. תקליטה הראשון של הרביעייה, עם קולטריין לראשונה בסקסופון סופרן, My Favorite Things, זכה להצלחה מסחרית גדולה (אלבום זהב בארצות הברית) למרות התובענות שבהאזנה לקטעים מורכבים בני למעלה מעשר דקות. הלחנים היו מתוך "ספר השירים האמריקאי הגדול", כלומר סטנדרטים מאת ג'ורג' גרשווין (summertime), קול פורטר וריצ'רד רוג'רס (שיר הנושא), דבר שבא להדגיש את ההמשכיות ו"עטף" את החדשנות הסגנונית במעטה מלודי מוכר. בתקליט זה החל קולטריין לשלב סממן מוכר שלו - "זעקות" בטונים גבוהים במיוחד, המושפעות מזעקות האקסטזה הדתית המקובלות בכנסיות האפרו אמריקאיות אותן הכיר מקרוב‏‏‏[4]. באותה שנה (1961) הקליט קולטריין שישה תקליטים, בהם Bags & Trane עם מילט ג'קסון, Olé Coltrane המצליח עם פרדי האבארד ואריק דולפי שהיה כולו ג'אז מודאלי וAfrica/Brass עם להקה בת 20 נגנים (בהם פרדי האבארד, אריק דולפי (שגם עיבד) ואחרים), בו חקר קולטריין מוזיקה אפריקאית וצעד עוד צעד לקראת ג'אז חופשי. תקליט זה היה גם הראשון שהוקלט בחברת התקליטים Impulse (ראו להלן). גם תקליט ההופעה שלו בווילג' ונגארד הוקלט בשנה זו.

בין אוונגרד לפופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 הקים המפיק קרייד טיילור את חברת התקליטים Impulse, אחד האמנים הראשונים שהוחתמו בחברה היה קולטריין, שהפך את החברה לבסיס חבורתו היצירתית והחברה נקראה גם "הבית של 'טריין"‏‏‏[5]. רוב האמנים עמם עבר ושיתף פעולה הוחתמו, הקליטו והובילו הרכבים שהוקלטו באולפן ההקלטות של החברה, בניהולו של רודי ון גלדר.

מאזיני ג'אז ומבקרים נחלקו בדעתם על המוזיקה של קולטריין. המוזיקה שלו ושל דולפי הוגדרה על ידי מבקר "דאון ביט" ג'ון טינן ב-23 בנובמבר 1961 כ"נוראה" וכ"אנטי-ג'אז"‏‏. במאמר התגובה‏[6] נאמר שעד שהמבקרים והקהל הפנימו שינוי שעשה קולטריין, הוא כבר התקדם צעד אחד נוסף במסעו ושוב נותר בלתי מובן. לאונרד פד'ר השתמש במונח "אנטי-ג'אז" (למעשה אנטי-סווינג) על מנת לתאר את הזרם המוזיקלי אליו השתייך גם אורנט קולמן ושנודע כיום כ"ג'אז חופשי" או "אוונגארד".

ב-1962 החליף קולטריין את נגן הבס שלו בג'ימי גאריסון ויצר את "רביעיית קולטריין הקלאסית" (עם מקוי טיינר, ג'ימי גאריסון ואלווין ג'ונס). על הבמה ניגן קולטריין בעיקר את הקטעים מ-My Favorite Things הפופולרי ויצר מספר אלבומי אולפן בעלי גוון "רגוע" יותר, הפונה לטעם הרחב של הקהל, תוך שהוא הופך את סקסופון הסופרן לכלי מקובל ואהוד, בהם אחד מאלבומיו האהובים והמצליחים ביותר, Duke Ellington and John Coltrane שבו למעשה מכיר גדול מובילי ההרכבים של דור הסווינג ב"כשרון החדש", לדברי סקוט יאנאו ‏‏‏[7]. שיא הניסיון של חברת Impulse לחבב את קולטריין על הציבור היה אלבום הבלדות Coltrane for Lovers, בו מציג קולטריין יכולת טכנית גבוהה ביותר גם בנגינת מלודיות בלוז מסורתיות ואיטיות.

A Love Supreme[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1962-1964, שהיו, מתוך התבוננות בקטלוג ההקלטות וההופעות של קולטריין, רגועות ונינוחות לכאורה, חל בו שינוי נפשי עמוק. קולטריין התחיל להתייחס למוזיקה באופן רוחני, דתי ומיסטי וראה בעצמו שליח שתפקידו להנהיר לעולם את תפקידה של המוזיקה כשפה מיסטית מאחדת‏‏‏[8]. תוצאה ראשונה של השלב ה"מיסטי" החדש של קולטריין היא אלבומו המפורסם ביותר A Love Supreme שהוקלט עם הרביעייה הקלאסית ב-9 בדצמבר 1964. האלבום מורכב מסוויטה בעלת ארבעה חלקים: הודיה (Acknowledgement), הכרעה (Resolution), התמדה (Pursuance) ומזמור (Psalm). האלבום מוגדר לרוב בין אלבומי הג'אז המשובחים בכל הזמנים. ‏‏‏[9] ובין היתר דורג במקום ה-47 ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון והיה אלבום זהב בארצות הברית וביפן. האלוהים אליו פונה קולטריין, כפי שהוא מסביר בהערות האלבום, הוא האל היחיד, אלוהי כל הדתות כולן. לאחר האלבום יצאו באותה רוח גם Om, ‏ Ascension ו-Meditations. קולטריין כתב מילים להמנונים ומזמורים שנגינתם מתאפיינת בנאמנות למילים על ידי פיסוק (פרייזינג) מודגש.

ב-1965 החל קולטריין להתעניין בג'אז החופשי האוונגרדי מבית מדרשו של אורנט קולמן. הוא נגמל מסמים, אלכוהול ואפילו מסיגריות והספיק להקליט 12 אלבומי סשנים באותה שנה. עדויות אחרות טוענות שקולטריין אמנם נגמל מכל אלה אך החל להשתמש ב-LSD כ"מפתח לדלתות התודעה"‏‏‏[10]. הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים כארצ'י שפ, ססיל טיילור, גארי פיקוק ואחרים, אותם צירף ל"Impulse". בפרט הושפע קולטריין בתקופה זו מסגנונו של אלברט איילר. בעקבות זאת החל קולטריין לנגן תוך שימוש באובר טונים, נגינה בצלילים גבוהים ביותר (אלטיסימו) והפקת אקורדים מורכבים באופן יוצא דופן בסקסופון. סגנונו מתקופה זו נשמע בתקליטים The John Coltrane Quartet Plays, ‏ Living Space, ‏ Transition, ‏ New Thing at Newport, ‏ Sun Ship ו-First Meditations. ביוני 1965 הקליט קולטריין יחד עם עשרה נגני אוונגרד צעירים בהם ארצ'י שפ, מקוי טיינר, פרעה סנדרס ופרדי האבארד את Ascension, יצירה באורך 40 דקות, שכמעט כולה אלתור משותף, עם יציאה לקטעי סולו ארוכים. לאחר הקלטת אלבום זה עזבו אלווין ג'ונס ומקוי טיינר את ה"רביעייה הקלאסית". הוא צירף את אשתו, אליס, כפסנתרנית ואת רשיד עלי כמתופף, בנוסף הוסיף להרכבו באופן קבוע את סקסופוניסט הטנור פרעה סנדרס. הדבר שינה לחלוטין את חטיבת הקצב, מחטיבה אנרגטית ועזת-עוצמה לחטיבת קצב מתונה שהקנתה מקצב מדיטטיבי ורגוע. קטעי הסולו בהקלטות המאוחרות (כגון Live at the Village Vanguard Again! ו-Live in Japan התארכו לכדי 15 דקות לנגן.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולטריין נפטר ב-27 ביולי 1967 מסרטן הכבד שנבע ככל הנראה מהסתבכות של צהבת יחד עם השלכות ההתמכרות להרואין‏‏‏[11]. שנתיים לפני כן סיפר קולטריין שאלוהים נגלה אליו בחלום ומסר לו את יום מותו, נבואתו התקיימה בדיוק רב[דרוש מקור].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולטריין נישא ב-1955 לחואניטה נעימה גראב, ממוצא מוסלמי (לה כתב את יצירתו "נעימה"). באותה תקופה התקרב לאסלאם, דבר שהשפיע על המוזיקה שלו‏‏‏[12]. הזוג עבר מפילדלפיה לניו יורק. ב-1963 נפרדו בני הזוג כאשר פגש קולטריין את פסנתרנית הג'אז אליס מקלאוד בעת הופעה במועדון בירדלנד.

לאחר שאליס וג'ון קולטריין נישאו הם עברו להתגורר בלונג איילנד ונולדו להם שלושה בנים - ג'ון הבן והתאומים, שזכו לשמות הודיים, ראווי ואורניה (ילידי 1965).

הערכה והשפעה לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של קולטריין המשיכו חברות התקליטים, ובייחוד חברת Impulse, להוציא אסופות קטעים שקולטריין הקליט אך לא הספיק להוציא לאור. השפעתו ניכרת בקרב סקסופוניסטים ומוזיקאים אחרים הן בג'אז והן בסגנונות אחרים, ורבים מהם מציינים את שמו כהשפעה. למרות ההכרה בהשפעתו כסמל ודוגמה, קשה למצוא מוזיקאי המהווה לו ממשיך-דרך וממשיך את סגנוננו‏‏‏[13].

כבר ב-1965 נבחר להיכנס להיכל התהילה של הג'אז אולם את פרס הגראמי הראשון שלו קיבל רק לאחר מותו ב-1982 על "הסולו הטוב ביותר" מתוך האלבום "Bye Bye Blackbird". ב-1997 זכה לפרס גראמי על מפעל חיים. ב-2007 זכה לפרס פוליצר מיוחד על היותו "דמות איקונית" (icon) בעולם הג'אז.

ב-1971 הכריזה עליו הכנסייה האפריקאית האורתודוקסית בסן פרנסיסקו כעל קדוש ובתפילותיהם הם משלבים מוזיקה שלו ומילים שכתב‏‏‏[14].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטאדס טרקל, " ג'ון קולטריין, המשך החיפוש", בספרו ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
  • Kahn, Ashley (2003). A Love Supreme: The Story of John Coltrane's Signature Album. Elvin Jones. Penguin Books. ISBN 0142003522.
  • Lavezzoli, Peter (2006). The Dawn of Indian Music in the West. Continuum International Publishing Group. ISBN 0826418155.
  • Nisenson, Eric (1995). Ascension: John Coltrane and His Quest. Da Capo Press. ISBN 0306806444.
  • Porter, Lewis (1999). John Coltrane: His Life and Music. University of Michigan Press. ISBN 047208643X.
  • Ratliff, Ben (2007). Coltrane: The Story of a Sound. New York: Farrar, Straus & Giroux. ISBN 0-374-12606-2.
  • Simpkins, Cuthbert (1989). Coltrane: A Biography. New York: Herndon House Publishers. ISBN 0-915-54282-X.
  • Thomas, J.C. (1975). Chasin' the Trane. New York: Da Capo. ISBN 0-306-80043-8.
  • Woideck, Carl (1998). The John Coltrane Companion. New York: Schirmer Books. ISBN 0-02-864790-4

.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל ב-Gioia, Ted. The History of Jazz. New York: Oxford University Press, 1997 Chapter 7 – The fragmentation of Jazz styles
  2. ^ * ראו למשל Poe, Randy (2006). Skydog: the Duane Allman story. San Francisco: Backbeat Books. ISBN 0-879-30891-5. pp. 182–183. * וכן Andy Mabbett (1995). The Complete Guide to the Music of Pink Floyd. Omnibus Press, 14/15 Berners Street, London. pp. 178–179. ISBN 0-7119-4301-X., בו מתאר קלידן פינק פלויד, ריצ'רד רייט את השפעת האלתורים של קולטריין בתקליט זה על The Dark Side of the Moon * וכן ראו Khan, Ashley. Kind of Blue: The Making of the Miles Davis Masterpiece. New York: Da Capo Press, 2000
  3. ^ מוסף "גלריה", המסע של ג'ון קולטריין, באתר הארץ, 22/08/07
  4. ^ ‏נאט הנטוף, בהערות האלבום להוצאה המחודשת של התקליט‏
  5. ^ ‏Ashley Kahn (2006) The House That Trane Built: The Story of Impulse Records, W.W. Norton, ISBN 0-393-05879-4
  6. ^ ‏ראו John Coltrane and Eric Dolphy Answer The Jazz Critics
  7. ^ במאמר מ-Allmusic
  8. ^ ‏את מחשבותיו של קולטריין ניתן לקרוא בהערות האלבומים מהתקופה‏
  9. ^ [1],[2]
  10. ^ הווארד מנדל, ‏John Coltrane: Divine Wind
  11. ^ ‏Porter, Lewis (2000-01-28). John Coltrane: His Life and Music. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. pp. 292. ISBN 978-0472086436
  12. ^ Gale Change Learning
  13. ^ ביוגרפיה באתר Allmusic, בסוף המאמר
  14. ^ The Jazz Church