ג'ון רוי קרלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ון רוי קרלסוןאנגלית John Roy Carlson;‏ 1909 - 23 באפריל 1991) היה עיתונאי חוקר וסופר פוליטי אמריקאי ממוצא ארמני שערך תחקירים על פעילותם של חוגים פשיסטיים ופרו-נאציים בארצות הברית, לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. סיקר את מלחמת העצמאות מן הצד הערבי תוך אהדה לצד הישראלי.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון רוי קרלסון הוא שם העט של אבדיס דרואוניאן (Avedis Derounian), שנקרא גם ארתור דרואוניאן (Arthur Derounian). קרלסון נולד בעיר אלכסנדרופולי בחבל תראקיה ביוון בשנת 1909 להורים ארמנים. בשתים עשרה שנות חייו הראשונות חווה מלחמות ואלימות, מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, מלחמת העולם הראשונה והיה מודע לרצח העם הארמני שבו נרצחו כמליון וחצי מבני עמו ובהם רבים מקרובי משפחתו. משפחתו נדדה בימי תהפוכות אלה בין יוון, בולגריה וטורקיה. בשנת 1921 היגר קרלסון עם הוריו ושני אחיו לארצות הברית. המשפחה התיישבה בעיירה מינאולה (Mineola) שבלונג איילנד בניו יורק והנער החל ללמוד בבית הספר העממי. בעת לימודיו נהג אחד ממוריו להשאר עמו בכיתה לאחר שעות הלימודים, כדי לשפר את שפתו האנגלית של מי שעתיד להיות אחד הסופרים הנקראים ביותר באמריקה.

בהיותו בן עשרים, בשנת 1929, התחולל בארצות הברית השפל הגדול, שנמשך לאורך שנות השלושים, וקרלסון היה עד למצוקת ההמונים, לתורי המזון ולשיירות מחוסרי הבית, דברים שעיצבו את השקפת עולמו. בתקופת השפל הגדול למד קרלסון בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת ניו יורק ונעשה לכתב ועורך של שבועון בשפה האנגלית של הקהילה הארמנית.

אירוע שהטביע בו חותם בצעירותו היה הרצח, שלו היה עד, של הארכיבישוף לאון טוריאן, ראש הכנסייה הארמנית בצפון אמריקה שנרצח בדקירות סכין בניו יורק בשנת 1933 על ידי קבוצה מאנשי תנועה לאומנית ארמנית, בעת שניהל טקס תפילה בכנסייה.

מצעירותו גיבש לעצמו קרלסון השקפת עולם השוללת כל דעה קיצונית, הן משמאל והן מימין, ובעיקר שלל את פעילותן החתרניות של תנועות הפוגעת בדמוקרטיה של ארצו המאמצת ומסכנות אותה. קרלסון הצעיר החליט לבדוק בכוחות עצמו מה מניע את גלגלי הפשיזם האמריקאי. הוא התחזה להיות איטלקי ממעריציו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני בשם "ג'ורג' פאגננלי" וזאת לאחר שעבר לגור ברובע האיטלקי של העיר, למד את שפתם ומבטאם. בדמותו זו העניק קרלסון לפשיסטים את שירותיו כמנסח את עלוני הרחוב שלהם. מה שלא ידעו היה כי קרלסון העביר את המידע ששאב מהם לבולשת הפדרלית, ה-FBI.

"תחת מסווה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 הושפע קרלסון מכרוז אנטישמי שחולק ברכבת התחתית של ניו יורק. הכרוז היה מאת גוף שנקרא "המפלגה הלאומית האמריקאית" (American Nationalist Party). קרלסון הגיע להכרה כי מצב הדברים באמריקה הולך ונראה כ"עולמו של היטלר", והוא החליט להתחקות אחר שורשיה של הגזענות בארצות הברית. כשליחם, בנפרד, של המגזין הכלכלי פורצ'ן (Fortune) של בית ההוצאה טיים-לייף ושל גופים פרטיים, "המועצה נגד חוסר סובלנות" (Council Against Intolerance) ו"ידידי הדמוקרטיה (Friends of Democracy), יצא קרלסון למשימתו העיתונאית והספרותית הגדולה; בזהות בדויה חדר אל הגרעין הקשה של הקבוצות הגזעניות והפרו-נאציות שפעלו בארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה.

קרלסון העמיד פני תומך ומזדהה עם תנועות אלו ועם רעיונותיהן והצליח לחדור לתאים הממודרים והחמושים שלהן ואף להיפגש ולשוחח עם מנהיגיהן.

קרלסון מצא כי המאחד את כל הקבוצות הפרו-נאציות היה השנאה, שנאה לנשיא רוזוולט, שנאה ליהודים, שנאה לקתולים ומעל לכל שנאה לדמוקרטיה.

מתוך תמיכת קבוצות אלה בגרמניה הנאצית נבעה תמיכתן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בתנועת הבדלנות, שעיקר המסר שלה היה כי אין על ארצות הברית להתערב במלחמה באירופה, כשכוונתן בזאת הייתה שלא להצטרף לצד בריטניה במלחמתה בגרמניה הנאצית. גם לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה לאחר שהיפנים תקפו את בסיס הצי בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, לא חדלו תנועות אלו מפעולתן, והיא הפכה מבדלנות לפעולת גיס חמישי.

לאחר ארבע ויותר שנות איסוף החומר ישב קרלסון לכתוב את ספרו. בגלל רגישות הנושא סירבו מוציאים לאור אחדים לפרסם את הספר, עד שנמצא לו המו"ל המתאים. הספר יצא לאור ב-1 בינואר 1943 ונשא את השם "Under Cover" (תחת מסווה). עד מהרה הפך הספר לאחד מרבי-המכר בארצות הברית וקרלסון הפך לאישיות לאומית. בשנת הופעתו, 1943, נמכרו 550,000 עותקים מן הספר.

בספרו חשף קרלסון את פניהן של הקיצוניות הפשיסטית והנאצית בארצות הברית, את תנועותיה, לרבות ההאיגוד הגרמני אמריקאי והקו קלוקס קלאן וכן את הימין הנוצרי בארצות הברית, שנטה לגילויים לאומניים, גזעניים, אנטישמיים ופרו-נאציים, בהנהגתם של אנשי כמורה.

קרלסון לא נח על זרי התהילה, ולאחר צאת ספרו לאור המשיך בתחקיריו, שנערכו בזהות בדויה, אודות תנועות קיצוניות בארצות הברית, מן הימין ומן השמאל. הוא הגיש בקשות להצטרפות למפלגה הקומוניסטית האמריקאית ולקו קלוקס קלאן, נוכח בעצרות שבהן נאמו מסיתים גזעניים ומטיפים דתיים קיצוניים ושמע את הטפותיהם מלאות השנאה והסילופים. בין היתר תיעד את נאומו של מטיף ידוע שפסק כי "ישו לא היה יהודי".

את ממצאיו וחוויותיו מתחקירים אלו העלה קרלסון על הכתב בספרו "הזוממים" (The Plotters) שראה אור בשנת 1946. פרק מיוחד מתחקירו בחר קרלסון לפרסם כספר נפרד והוא הפרק המתייחס לפעילותם הגזענית רוויית השנאה של חלק מאנשי הכמורה. הספר שנקרא "מחרחרי שנאה בקרב הכמורה" (Hate mongers among the clergy) ראה אור גם הוא בשנת 1946.

"מקהיר עד דמשק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1948 הגיע קרלסון ללונדון, כאשר המשימה שהציב לעצמו הייתה לבצע תחקיר על השתתפותם של אנשים וארגונים נאצים ואנטישמיים לצדם של הערבים במלחמה שהחלה להתחולל בארץ ישראל לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, מלחמה שהיוותה את שלביה הראשונים של מלחמת העצמאות.

על רקע עמדותיו האנטי נאציות ולאור השקפת עולמו כפי שהתבטאה בספריו, היה קרלסון אוהד היישוב היהודי במלחמתו לעצמאות. תוך כדי תחקירו, שהחל כתחקיר עיתונאי על השתתפותם של נאצים במלחמה, נסחף קרלסון למערבולת של מלחמת העצמאות וסיקר את כל היבטיה מן הצד הערבי ולא רק את הנושא בו החל התחקיר. במשך כל ימי המלחמה נדד קרלסון בין בירות ערב, קהיר, דמשק, ביירות ורבת עמון, בזהות בדויה של אוהד העניין הערבי, ואף הגיע פעמים אחדות, תוך סיכון נפשו בחציית הקווים, לירושלים העברית, בזהותו הגלויה, כמחברו של "תחת מסווה".

בתחילת המסלול בלונדון הציג עצמו קרלסון בשם "צ'ארלס ל. מוררי", סוכן של חברה לציוד חקלאי מאינדיאנה. כבר שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1945, השתמש קרלסון בשם זה לצורך התכתבות עם מה שכינה "מחרחרי שנאה" ו"אנטי דמוקרטים" בבריטניה. בלונדון נפגש עם פשיסטים בריטיים מאוהדי אוסוואלד מוסלי ועם שכירי חרב שעמדו לצאת למזרח התיכון להלחם לצד הערבים.

מלונדון יצא קרלסון לקהיר, אליה הגיע ב-2 במרץ 1948. כשניסה לצלם תמונות ברחובות קהיר נעצר על ידי המשטרה בחשד שהוא מרגל יהודי ושוחרר כאשר הזדהה כאמריקאי, אך מבלי שהשוטרים שכחו להעיר כי כאמריקאי הוא גרוע מיהודי. בקהיר נפגש עם אנשי האחים המוסלמים ודובב אותם על שנאתם ליהודים ועל נחישותם להכחידם. ככלל, בכל תחנות מסעו במדינות ערב הציג קרלסון עמדות אנטי יהודיות קיצוניות והצליח להוציא מכל בני שיחו, ערבים, אזרחים ואנשי צבא, שכירי חרב גרמנים נאצים ובוסנים מאנשי צבא ערב החופשית של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, את השקפותיהם ושאיפותיהם הקיצוניות השואפות להביא קץ לקיום היהודי בארץ ישראל.

מקהיר הגיע קרלסון ב-8 באפריל 1948 לעיר העתיקה בירושלים והתבונן על העיר העברית הנתונה במצור, מצדו השני של המתרס. הוא נלווה אל הלוחמים הערבים בקרבות וב-13 באפריל 1948, יום לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הובילו אותו מארחיו אל גוש עציון החרב העולה באש.

עם הכרזת המדינה החליט קרלסון כי מקומו בעת הזו הוא בישראל, לראות בלידתה של המדינה החדשה. הוא הספיק לסקר את מסדר הפרידה של הנציב העליון האחרון אלן קנינגהם ותוך סיכון נפשו חצה את הקווים לעבר ירושלים העברית, כשהוא מחזיק בידו דגל קטן של ארצות הברית. הוא הצליח להגיע לעמדות היהודים ואף להוכיח להם את זהותו האמיתית. בישראל שהה קרלסון ותיאר את הולדת המדינה בספרו בפרק הנקרא "מדינת ישראל (Medinat Yisrael - כך במקור) נולדת".

לאחר ימים אחדים, כשטעם את טעם המצור והמחסור בירושלים, הצליח קרלסון להסתנן לשער יפו ולחזור לעיר העתיקה. לא די היה לו בכך, ולאחר שסיקר את הקרבות בירושלים מצידה הערבי שב והסתנן לירושלים המערבית. הוא הופתע לראות בעיר הנצורה והמופגזת את שמחת התושבים על הכרזת העצמאות ואת דגלי ישראל מתנוססים בכל פינה. יחד עם זאת בפרק בספרו הנקרא "החיים בעיר הנצורה" תיאר את סבלות התושבים, המחסור, הרעב, ההפגזות הבלתי פוסקות והאבל על הנופלים. כן סיקר את נסיון הפריצה של הפלמ"ח לעיר העתיקה דרך שער ציון ב-19 במאי 1948. מאורע שהשפיע קשות על קרלסון, כאמריקאי, היה נפילתו מכדורי הערבים של הקונסול הכללי ארצות הברית תומאס ג. וואסן ב-22 במאי, ליד בניין ימק"א ירושלים.

קרלסון לא נח ולא שקט עד שכעבור זמן לא רב שב וחדר מבעד לקווים לשטח הערבי דרך אבו טור. המשמר הערבי שתפס אותו לא האמין לסיפורו והוא עמד בפני סכנת הוצאה להורג, אלא שלאחר מאמצים עלה בידי שוביו להתקשר אל קצין ערבי ממכריו והלה ערב למהימנותו. בסבב זה התודע קרלסון לרב סרן עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, ותחת חסותו היה עד לאירוע היסטורי כשנוכח אישית בנפילת הרובע היהודי של העיר העתיקה ב-28 במאי 1948, בידי כוחות הלגיון הערבי ובכניעת תושביו היהודים שפונו ממנו לאחר שעמדו במצור שישה חודשים. קרלסון אף נכח בביקורו של המלך עבדאללה בעיר העתיקה מיד לאחר כניעת הרובע היהודי.

בהמשך הגיע קרלסון לבית לחם וליריחו, וסיקר את הלך הרוחות בהן לאחר ניצחון הלגיון הערבי בירושלים. המשך מסעו הוביל אותו לעמאן, ולאחר שהות של ימים אחדים בה יצא במונית לדמשק.

בדמשק נפגש עם חוגים ערביים פרו-נאציים, שהעריצו את ה"פיהרר" הגרמני. באמצעות חוגים אלה נתוודע לגרמני נאצי בשם סטפן ורנר מאייר, שהגיע לדמשק כדי להלחם לצד הערבים. כדי לזכות באמונו הציג עצמו בפניו כאיש ה"בונד" הגרמני מארצות הברית והרים אתו כוסית תוך כדי ברכת "היל היטלר". קרלסון שאל את עצמו האם הוא בברלין והשנה היא 1938. האיש הפגיש את קרלסון עם מוסלמים בוסנים וקרואטים שהגיעו אף הם להלחם לצד הערבים.

ביקורו של קרלסון בדמשק הגיע לשיאו כאשר בעזרת ידידיו אלו הצליח לפגוש את המופתי חאג' אמין אל חוסייני ולראיינו ראיון קצר וסתמי, אך הצליח לקבל רשותו לצלמו וצילם שתי תמונות של האיש.

פרידתו של קרלסון מן הצד הערבי של החזית הייתה בביקור בביירות בירת לבנון, שקרלסון נדהם מן המודרניות שלה בהשוואה לפשטותן של עמאן ודמשק. בביירות נפגש עם נוצרים שהסתייגו מן האסלאם ושאפו לדמוקרטיה ואף העזו להביע דעות פרו-ישראליות.

מסעו של קרלסון הסתיים בהגיעו דרך ניקוסיה לחיפה. קרלסון ערך סיור מקיף בארץ, בעצמו ללא ליווי רשמי, כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמדינה הצעירה שלה נתונה הייתה אהדתו.

סיורו בישראל השפיע עליו עמוקות והביא אותו להשוואה בין התחייה הלאומית של העם היהודי, לבין תחייה אפשרית כזאת של העם הארמני:

"לגבי דידי, היתה גם ישראל מולדת לרגשות שלי. אלפיים שנה חלמו היהודים על עצמאות: מזה אלפי שנים חלמו הארמנים על מולדת ריבונית...קנאתי במזלה של ישראל. כלום לא סבלו הארמנים מידי התורכים...כפי שסבלו היהודים מידיו של היטלר? מה דומה הוא הרקע רב העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, ומה משותפת היא הערגה שלהם לחרות...לא ייפלא, אפוא, כי איש ארמני מצא בישראל זו, מקור השראה לעצמו. ומשנדדתי כך לארכה ולרחבה של ישראל וכולי נתון כאילו בחלום, ראיתי את עצמי בעיני-רוחי שם את האותיות הארמניות באלפא ביתא האשורית; ראיתי בהזיתי דמוקראטיה ארמנית; עתונים ארמנים; ראיתי את אחי הארמנים בונים ויוצרים כשהם חדורים מרץ של עם שיצא לחפשי. ראיתי את ארמניה קמה לתחיה."‏[1]

מישראל הגיע בנובמבר 1948 לביקור בעיר הולדתו אלכסנדרופוליס שביוון. בסיום מסעו המריא קרלסון במטוס נוסעים מאתונה לשוב לארצות הברית.

את רשמיו וחוויותיו מסיקור מלחמת העצמאות מן הצד הערבי העלה קרלסון על הכתב בספרו "מקהיר עד דמשק" שראה אור בשנת 1951. עד מהרה תורגם הספר לעברית על ידי העיתונאי שלום רוזנפלד ויצא לאור בישראל בשנת 1952. לגרסה העברית ניתנה כותרת משנה "עם צבאות ערב נגד ישראל". הספר היה אחד מרבי המכר בישראל בראשית שנות החמישים.

סוף הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר צאתו לאור של ספרו "מקהיר עד דמשק" לא פרסם יותר קרלסון, בארבעים שנות חייו הבאות, כל ספר נוסף, וחי חיים צנועים ומרוחקים מאור הזרקורים בעיירה מנהאסט (Manhasset) בלונג אילנד. הוא המשיך לכתוב מאמרים בעיתונים ובכתבי עת אודות האנטישמיות ואודות צורות אחרות של גזענות, אך לא ריכז את מאמריו בספרים.

במאי 1953 יצא קרלסון במכתב גלוי בעיתונות נגד הסנטור ג'וזף מקארתי והמקארתיזם.

בשנת 1991 ערך קרלסון עבודת מחקר בספריית הוועד היהודי אמריקאי (American Jewish Committee) בניו יורק. ב-23 באפריל 1991, כאשר שקד על עבודתו בבניין הספרייה במנהטן, פקד את קרלסון התקף לב, הוא הוחש לבית החולים ושם נפטר בגיל 82.

ספרו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקהיר ועד דמשק - עם צבאות ערב נגד ישראל. הוצאת אחיאסף, 1952.

ספריו במקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Under Cover - My Four Years in the Nazi Underworld of America. Publisher: Dutton & Co. 1943
  • The Plotters. Publisher: Dutton & Co. 1946
  • Hate-mongers among the clergy. Publisher: American Mercury. 1946
  • Cairo to Damescus. Publisher: Alfred A. Knopf. 1951

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק 24, עמוד 331.