ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' השלישי
(4 ביוני 1738; לונדון, אנגליה - 29 בינואר 1820; טירת וינדזור, אנגליה) (בגיל 81)
George III of the United Kingdom-e.jpg
שם מלא ג'ורג' ויליאם פרדריק הנובר
מקום קבורה כנסיית סנט ג'ורג', וינדזור, אנגליה
בת-זוג
שושלת בית הנובר
תואר מלך הממלכה המאוחדת והנובר
אב הנסיך פרדריק, נסיך ויילס
אם הנסיכה אוגוסטה, נסיכת ויילס
צאצאים
מלך הממלכה המאוחדת והנובר
תקופת כהונה 25 באוקטובר 1760 - 29 בינואר 1820 (59 שנים)
הקודם בתפקיד ג'ורג' השני
הבא בתפקיד ג'ורג' הרביעי

ג'ורג' השלישיאנגלית: George III, ג'ורג' ויליאם פרדריק) (4 ביוני 173829 בינואר 1820, היה מלך בריטניה הגדולה ואירלנד, נסיך בוחר של הנובר בין השנים 17601820. הוא היה המלך השלישי לבית הנובר, אך שלא כמו שני קודמיו הוא נולד בבריטניה, דיבר אנגלית כשפת אם ומעולם לא ביקר בהנובר.

תקופת מלכותו, שהייתה הארוכה ביותר מכל אלו של המלכים שקדמו לו, הייתה רצופה בעימותים צבאיים שבהם היו ממלכותיו מעורבות, רובם באירופה ואחרים באפריקה, באמריקה ובאסיה. בראשית תקופת מלכותו הביסה בריטניה את צרפת במלחמת שבע השנים ונעשתה לכוח האירופאי הדומיננטי בצפון אמריקה ובהודו. יחד עם זאת רבות ממושבותיו בצפון אמריקה אבדו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. מלחמות נוספות נגד צרפת המהפכנית, שהחלו ב-1793 הסתיימו בתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815

בשארית חייו סבל ג'ורג' ממחלת נפש חוזרת ונשנית שבסופו של דבר הייתה כרונית. אף על פי שסבורים שהמחלה שממנה סבל הייתה פורפיריה, לא ידוע בוודאות הגורם למחלתו אז והיום. לאחר ההרעה הסופית במצבו ב-1810 שלט בנו הבכור, לימים ג'ורג' הרביעי, כעוצר. לאחר מותו ירש בנו את כסאו.

הניתוח ההיסטורי של דמותו של ג'ורג' זכה לנקודות מבט שונות ומגוונות. הכל בתלות בדעותיהם של הביוגרפים שלו ובמקורות שעמדו לרשותם. עד להערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא נתפס בארצות הברית כרודן ובבריטניה ראו בו כשעיר לעזאזל של כישלון האימפריאליזם.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' נולד בלונדון בבית נורפוק. הוא היה נכדו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה ובנם של פרדריק, נסיך ויילס ושל אוגוסטה, נסיכת סקסה-גותה. בשל העובדה שהוא נולד חודשיים טרם זמנו ולא היה לו סיכוי רב לשרוד, הוא הוטבל כבר ביום לידתו. חודש לאחר מכן הוא הוטבל שוב, והפעם באופן פומבי בבית נורפוק. סנדקיו היו פרדריק הראשון מלך שבדיה, דודו, פרדריק השלישי, דוכס סקסה-גותה-אלטנבורג ודודתה של אביו, סופיה דורותיאה מלכת פרוסיה.

ג'ורג' גדל להיות ילד בריא אך ביישן. המשפחה עברה להתגורר בכיכר לסטר שם חונכו ג'ורג' ואחיו הצעיר אדוארד על ידי מורים פרטיים. מסמכים מאותה תקופה מעידים שבגיל שמונה הוא כבר היה מסוגל לקרוא ולכתוב באנגלית ובגרמנית ולהגיב על ענייני השעה. הוא היה המונרך הבריטי הראשון שקיבל חינוך מדעי באופן שיטתי. בנוסף ללימודי כימיה ופיזיקה, הוא למד אסטרונומיה, מתמטיקה, צרפתית, לטינית, היסטוריה, גאוגרפיה, כלכלה, חקלאות, ומשפט חוקתי. זאת בנוסף לשיעורי ספורט וללימוד של מיומנויות חברתיות כמו ריקוד, סיוף ורכיבה. חינוכו הדתי היה אנגליקני. סבו של ג'ורג', המלך ג'ורג' השני, סלד מבנו, הנסיך מויילס, אביו של ג'ורג' וגילה עניין מועט בנכדיו. ב-1751 מת הנסיך מויילס באופן בלתי צפוי מפציעה בריאתו וג'ורג' נעשה ליורש העצר. את התואר דוכס אדינבורו הוא קיבל בירושה מאביו. שלושה שבועות לאחר מכן, העניק המלך לנכדו את התואר נסיך ויילס (התואר לא מוענק אוטומטית, אלא ניתן על ידי המלך).

באביב 1756, עם התקרב יום הולדתו ה-18, הציע המלך לג'ורג' לקבל משק בית משל עצמו בארמון סנט ג'יימס, אך בעצת אמו ואיש סודה הלורד ביוט, שמאוחר יותר שימש כראש הממשלה, סירב ג'ורג' להצעה. הנסיכה מויילס העדיפה שג'ורג' יישאר לגור בבית, שם יכלה להחדיר לו את ערכי המוסר הקפדניים שלה.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1759 נעשו ניסיונות לשדך לג'ורג' שתי מועמדות לנישואין אך עקב התנגדותו של הלורד לאחת והתנגדותם של ג'ורג' ושל אמו לשנייה לא העלו המאמצים דבר. בשנה שלאחר מכן, כשהיה ג'ורג' בן 22, מת סבו והוא ירש את כס המלוכה. כעת נכנסו החיפושים אחר כלה מתאימה לקצב מהיר יותר וב-8 בספטמבר 1761 נישאו ג'ורג' והנסיכה שרלוט ממקלנבורג-שטרליץ בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. ג'ורג' ושרלוט הכירו זה את זו לראשונה ביום חתונתם. שבועיים לאחר מכן הוכתרו שניהם במנזר וסטמינסטר. באופן יוצא מן הכלל לא הייתה לג'ורג' מעולם פילגש, זאת בניגוד לסבו ולבניו וחיי הנישואים שלו היו מאושרים. הזוג הביא לעולם 15 ילדים, 9 בנים ו-6 בנות. ב-1762 רכש ג'ורג' את בית בקינגהאם, שמאוחר יותר היה לארמון בקינגהאם, כמעון למשפחתו. בתי מגוריו הנוספים היו ארמון קיו וטירת וינדזור. ארמון סנט ג'יימס שימש לצרכים רשמיים. הוא לא ניהל מסעות רבים ובילה את כל חייו בדרום אנגליה. בשנות התשעים של המאה ה-18 בילו המלך ובני משפחתו בווימות' (Weymouth) שהייתה אז מקום נופש פופולרי על שפת הים.

עלייתו למלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיכים ג'ורג' (מימין) ואדוארד עם המורה הפרטי שלהם

בנאום ההמלכה שלו בפני הפרלמנט הדגיש ג'ורג' כי הוא נולד וחונך בבריטניה ומפאר את שמה. היה לו חשוב לציין כי הוא מתנתק מאבותיו הגרמנים שהרגישו מקורבים יותר לממלכת הנובר מאשר לבריטניה.

אף על פי שעלייתו לשלטון התקבלה בברכה על ידי הפוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית, שנת מלכותו הראשונה עמדה בסימן של חוסר יציבות פוליטית, שנבעה בעיקר על המחלוקות שנסובו על מלחמת שבע השנים. ג'ורג' גם נתפס כאוהד של המפלגה הטורית, מה שגרם לגינויו בידי הוויגים כאוטוקרט. בעת עלייתו לשלטון הניבו אדמות הכתר הכנסות מועטות בלבד. רוב הכנסות המדינה הגיעו ממסים ומהיטלים. ג'ורג' העביר את השליטה על נכסי הכתר לפרלמנט בתמורה לכך שהם יממנו את משק הבית שלו ואת הוצאותיו. הטענות על כך שהוא השתמש בכסף לשוחד וכדי לחלק מתנות למקורביו, הופרכו על ידי ההיסטוריונים. חובותיו של המלך שהסתכמו ב-3 מיליון ליש"ט לאורך כל תקופת מלכותו שולמו על ידי הפרלמנט ורשימת מקבלי הקצבאות גדלה מעת לעת. ג'ורג' העניק סיוע לאקדמיה המלכותית לאמנויות מכספו הפרטי ותרם יותר ממחצית מהכנסותיו לצדקה. מבין רכישות יצירות האומנות שלו בולטים הציורים "שיעור המוזיקה" של הצייר ההולנדי יאן ורמיר וסדרת ציורים של הצייר האיטלקי קאנלטו (Canaletto), אך יותר מכל היה ידוע ג'ורג' כאספן של ספרים. ספריית המלך הייתה פתוחה בפני חוקרים והייתה בסיס לספרייה לאומית חדשה.

במאי 1762 ממשלתו הוויגית של הדוכס מניוקאסל הוחלפה בממשלה טורית בראשותו של הלורד ביוט הסקוטי. מתנגדיו של ביוט פעלו נגדו על ידי הפצת השמועות שהוא ניהל רומן עם אמו של המלך ועל ידי ניצול של דעות קדומות כנגד הסקוטים. חבר הפרלמנט ג'ון וילקס פרסם את המאמר "צפון בריטניה" (The North Briton) בו השמיץ והסית נגד ביוט ושריו. וילקס נעצר בסופו של דבר באשמת הוצאת דיבה, אך נמלט לצרפת, הודח מבית הנבחרים ונשפט בהיעדרו ונמצא אשם בהוצאת דיבה ובכפירה. ב-1763 לאחר שנחתם חוזה פריז שסיים את המלחמה, התפטר לורד ביוט וסלל בכך את הדרך לחזרתם של הוויגים תחת הנהגתו של ג'ורג' גרנביל (Grenville) לממשלה.

ההכרזה המלכותית של 1763 הגבילה את התפשטותן כלפי מערב של המושבות בצפון אמריקה. כוונתה של ההכרזה הייתה להפנות את ההתפשטות הקולוניאלית צפונה לנובה סקוטיה ודרומה לפלורידה והיא הובילה לסכסוך בין המתיישבים לבין הממשלה הבריטית. הממשלה סברה כי יהיה זה מן הראוי שהמתיישבים יממנו באמצעות מיסיהם את הגנתן של המושבות מפני האינדיאנים ומפני פלישה צרפתית אפשרית. הטענה המרכזית של המתיישבים הייתה לא גובה המסים, אלא העיקרון הבסיסי שמבחינתם לא יכולה הממשלה להטיל עליהם מיסים כלל כל עוד הם לא מיוצגים בפרלמנט. המתיישבים הכריזו כי כמו כל נתין בריטי יש להם את הזכות לטעון שאין מיסוי ללא ייצוג. ב-1765 גרנביל חוקק את חוק הבולים שחייב לבייל בבולי הכנסה כל מסמך או חוזה במושבות. בינתיים העלו נסיונותיו של גרנביל לצמצם את סמכויותיו של המלך, את זעמו של ג'ורג' והוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את ויליאם פיט האב לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. לאחר תקופת מחלה קצרה, שכנראה בישרה את הבאות, הצליח ג'ורג' להסדיר את הקמת הממשלה בראשותו של הלורד רוקינגהאם ופיטר את גרנביל.

הלורד רוקינגהאם בתמיכתם של פיט ושל המלך, ביטל את חוק הבולים הבלתי פופולרי, אך ממשלתו הייתה חלשה והוחלפה ב-1766 על ידי פיט. מעשיהם של פיט ושל המלך היו כה פופולריים בצפון אמריקה שמעמדם בניו יורק עלה. ממשלתו של פיט נפלה ב-1767 ובמקומו עלתה ממשלה בראשותו של הדוכס מגרפטון. שנה לאחר מכן שב וילקס לאנגליה, העמיד את עצמו לבחירה לפרלמנט ולאחר מכן הודח ונבחר לפרלמנט פעמיים. ממשלתו של גרפטון התפרקה ב-1770 וממשלה מטעם המפלגה הטורית בראשותו של לורד נורת' עלתה לשלטון.

ג'ורג' היה אדוק בדתו ובילה שעות בתפילה, אך אדיקותו לא הייתה מנת חלקם של אחיו. הוא הזדעזע מאובדן המוסר שלהם. ב-1770 נחשף מעשה ניאוף של אחיו של המלך, הנרי, דוכס קמברלנד ושנה לאחר מכן הוא התחתן עם אלמנה צעירה בשם אן הורטון. המלך ראה בה כאישה לא מתאימה להיות כלה למשפחת המלוכה עקב היותה ממעמד חברתי נמוך . ג'ורג' ביקש שייחקק חוק שיאסור על בני המשפחה המלכותית להינשא ללא התייעצות מוקדמת עם הריבון. הצעת החוק לא הייתה פופולארית בפרלמנט וכן בקרב שרי הממשלה, אך היא עברה כחוק הנישואים המלכותיים 1772. זמן קצר לאחר מכן חשף אח אחר של ג'ורג' , הנסיך ויליאם הנרי, דוכס גולסטר ואדינבורו, את העובדה שהוא נישא בחשאי למריה, בתו הבלתי חוקית של אדוארד וולפול, בנו של רוברט וולפול.

ממשלתו של לורד נורת' הייתה מודאגת מאי שביעות הרצון ששררה במושבות בצפון אמריקה. כדי להרגיע את הרוחות בוטלו רוב המכסים למעט המכס על התה. ב-1773 עלו על סיפוניהן של ספינות להובלת תה שעגנו בנמל בוסטון והשליכו את מלאי התה למים, אירוע הידוע בשם מסיבת התה של בוסטון. הדעות בבריטניה סערו כנגד המתיישבים והוסכם שזו פעולה נפשעת. בתמיכת הפרלמנט נקט הלורד נורת' בצעדים שכונו בשם חוקי הכפייה על ידי המתיישבים. נמל בוסטון נסגר וחוקת מסצ'וסטס בוטלה, כך שחברי בית המחוקקים העליון של המושבה מונו על ידי הכתר במקום להיבחר על ידי חברי הבית התחתון. עד לנקודת זמן זו קיווה המלך כי המשבר ייפתר בדרכים מדיניות וברוח זו גם הנחה את שריו אף על פי שהם היו ספקנים בקשר להצלחת צעדים אלה. ניתן לומר שהאחריות לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית לא מוטלת על ג'ורג' השלישי. אף על פי שהאמריקנים מתארים אותו כרודן, הוא פעל באותן שנים כמונרך חוקתי על פי עצת שריו.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השלישי, דיקן משנת 1779
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

מלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה שיאה של התנועה האזרחית והפוליטית של המהפכה האמריקאית. אירועים אלה התרחשו עקב חוסר הייצוג של תושבי המושבות בפרלמנט הבריטי. בהקימם מחוזות בשלטון עצמאי ב-1774, הם עקפו את מנגנון הממשל הבריטי. לאחר שהעצומות שהגישו תושבי המושבות לקבלת ייצוג נדחו, הוכרזו מנהיגי המרד כמורדים במלך והלחימה החלה. המושבות הכריזו על עצמאותן ב-4 ביולי 1776. פסלו של ג'ורג' בניו יורק נהרס והבריטים כבשו את העיר, אך איבדו את השליטה בבוסטון. פלישה רבתי מקנדה שאמורה הייתה לנתק את ניו אינגלנד נכשלה עם כניעתו של המפקד הבריטי בקרב סרטוגה.

לעתים קרובות מואשם ג'ורג' השלישי בעקשנות שהשאירה את בריטניה במלחמה עם המהפכנים האמריקאים בניגוד לעצת שריו. מחקרים היסטוריים מודרניים מגינים על ג'ורג' מתוך גישה שבהקשר של אותה תקופה הוא פעל באופן שכל מלך היה פועל ולא היה מוותר על טריטוריה בסדר גודל כזה. יתר על כן, ג'ורג' פעל באופן מתון יחסית למלכים מקבילים בתקופתו. לאחר קרב סרטוגה דעת הקהל והפרלמנט היו בעד המשך המלחמה. הגיוס התנהל בקצב מהיר ומתנגדי המלחמה, אף על פי שהיו קולניים, נשארו במיעוט. לאחר הכישלונות בצפון אמריקה ביקש הלורד נורת' להעביר את תפקידו לויליאם פיט האב שלדעתו היה האיש המתאים יותר להתמודד עם המצב, אך המלך סירב להיעתר לבקשתו. תחת זאת הוא הציע שפיט יכהן כתת-שר בממשלתו של נורת', אך פיט סירב לשתף פעולה ומאוחר יותר באותה שנה הוא מת. בראשית שנת 1778 צרפת, שהייתה יריבתה המרה של בריטניה, חתמה על ברית עם ארצות הברית וכתוצאה מכך החלה הסלמה במלחמה. עד מהרה הצטרפו לארצות הברית ולצרפת גם ספרד והרפובליקה ההולנדית ומנגד לא הייתה לבריטניה כל בעלת ברית ראויה לשמה. גל של התפטרויות של שרי ממשלת בריטניה החל והלורד נורת' ביקש שוב להשתחרר מתפקידו, אך המלך התעקש ועמד על כך שהוא ימשיך לכהן. כוחה של האופוזיציה כנגד המלחמה היקרה גדל וביוני 1780 פרצו בלונדון כתוצאה מכך מהומות הידועות בשם מהומות גורדון.

בעת המצור על צ'ארלסטון עוד האמינו הלויאליסטים בניצחונם כאשר הבריטים הנחילו לפטריוטים שורה של תבוסות כבדות בקרב קמדן ובקרב על בית המשפט של גילפורד. בסוף שנת 1781 החדשות על כניעת הכוחות הבריטים בקרב יורקטאון הגיעו ללונדון. התמיכה הפרלמנטרית בלורד נורת' קרסה לחלוטין ובשנה שלאחר מכן הוא התפטר מתפקידו. המלך הכין טיוטת כתב התפטרות שמעולם לא הוגשה ולבסוף הכיר בתבוסה בצפון אמריקה והורה על תחילתם של דיונים לקראת הסכם שלום. במסגרת שלום פריז ב-1783 הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית והחזירה את פלורידה לספרד. כאשר הגיש ג'ון אדאמס את כתב האמנתו כשגריר ארצות הברית בלונדון ב-1785 הכיר ג'ורג' בכך שעליו להתרגל למערכת היחסים החדשה בין ארצו לבין מושבותיו לשעבר.

מאבק חוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילתה של ממשלתו של הלורד נורת' ב-1782 הוקמה ממשלה וויגית בראשותו של הלורד רוקינגהאם בפעם השנייה, אך הוא מת תוך חודשים ספורים. תחתיו מינה המלך את ויליאם פטי, הרוזן משלבורן (William Petty). צ'ארלס ג'יימס פוקס סירב לשרת תחתיו ודרש את מינוי של ויליאם קבנדיש-בנטינק, הדוכס מפורטלנד (William Cavendish-Bentinck). ב-1783 אילץ בית הנבחרים את הלורד שלבורן לפרוש מתפקידו וממשלתו הוחלפה בקואליציה של נורת' ופוקס. הדוכס מפורטלנד מונה כראש הממשלה, פוקס מונה כשר החוץ ונורת' לשר הפנים.

המלך לא חיבב את פוקס בשל דעותיו ובשל דמותו. הוא סבר שפוקס הוא חסר מצפון ומושפע מהנסיך מויילס. ג'ורג' השלישי לא אהב למנות שרים שהוא לא חיבב, אך לממשלתו של פורטלנד היה רוב בבית הנבחרים ולא ניתן היה להחליפה בקלות. הוא חשש מאוד כאשר חוקקה הממשלה חוק שלפיו השליטה בהודו תעבור מחברת הודו המזרחית הבריטית לנציבים שימונו על ידי הפרלמנט. אף על פי שלמלך היה חשוב שתהיה שליטה הדוקה יותר על החברה, האישים שהיו מועמדים לתפקידי הנציבים היו כולם בעלי ברית פוליטיים של פוקס. מיד לאחר שבית הנבחרים אישר את החוק ביקש המלך ליידע את חברי בית הלורדים כי כל מי שיצביע בעד החוק יחשב לאויבו. בית הלורדים דחה את אישור החוק ושלושה ימים לאחר מכן התפטרה ממשלתו של פורטלנד וויליאם פיט הבן מונה כראש ממשלה וג'ורג' טמפל כשר החוץ שלו. ב-17 בדצמבר 1783 הצביע הפרלמנט על הצעת החלטה המגנה את השפעתו של המלך על החלטות הפרלמנט וטמפל נאלץ להתפטר. הדבר גרם לאי יציבות של הממשלה ושלושה חודשים מאוחר יותר איבדה הממשלה את הרוב שלה בפרלמנט והתפטרה. בבחירות שנערכו ניצח פיט.

מבחינתו של ג'ורג' השלישי מינויו של ויליאם פיט היה ניצחון. הוא הוכיח שהוא יכול למנות ראשי ממשלה על בסיס הפירוש שלו לדעת הקהל מבלי לקבל הכתבות מהרוב בבית הנבחרים. במהלך כהונתו של פיט תמך המלך ברבים מיעדיו הפוליטיים של פיט והעניק תוארי אצולה רבים כך שייווצר לפיט רוב של תומכים בבית הלורדים. במהלך כהונתו של פיט ואחריה עלתה האהדה הציבורית כלפי המלך בבריטניה. העם הבריטי העריץ אותו בשל אדיקותו הדתית ובשל העובדה שהוא נשאר נאמן לאשתו. הוא היה אהוב על ידי ילדיו וקיבל קשה את מותם של שניים מילדיו בינקותם. יחד עם זאת הוא חינך את ילדיו חינוך קפדני. הוא ציפה מהם לשקוד על לימודיהם מהשעות המוקדמות של הבוקר ולחיות חיי אמונה דתית. כאשר ילדיו סטו מהחינוך שהקנה להם, כפי שבניו עשו בבגרותם, הדבר גרם לו לאכזבה מרובה.

מחלתו הראשונה ומשבר העוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה התדרדרה בריאותו של ג'ורג'. הוא סבל ממחלת נפש שהייתה ככל הנראה סימפטום של המחלה הגנטית פורפיריה. מחקר שפורסם בשנת 2005 על דוגמאות משיערו של המלך חשף ערכים גבוהים של ארסן שהוא הגורם המשוער למחלה. מקורו של הארסן לא ידוע, אך ייתכן שהוא היה מרכיב של תרופות או מוצרי קוסמטיקה שהמלך השתמש בהם. ייתכן גם שג'ורג' סבל לזמן קצר מהמחלה כבר ב-1765 אך הוא לקה בה לזמן ארוך יותר בקיץ 1788. בסופו של מושב הפרלמנט הוא יצא לנפוש במעיינות החמים של צ'לטנהאם כדי להחלים. הייתה זו הנסיעה הארוכה ביותר שהמלך עשה מחוץ ללונדון, 150 ק"מ, אך מצבו החמיר. בנובמבר הוא החל להשתגע, דיבר לעתים שעות ללא הפסקה, העלה קצף מפיו וקולו נעשה צרוד. מחוסר יכולתם של רופאיו לקבוע את הסיבה למחלתו, נפוצו שמועות על מצבו, כמו הסיפור שהוא לחץ יד עם עץ בחשבו שזהו מלך פרוסיה. הטיפול במחלות נפש באותה תקופה היה פרימיטיבי במושגים של ימינו ורופאיו של ג'ורג' טיפלו בו על ידי ריסונו בכוח עד שהיה נרגע או על ידי שימוש באמצעים שיוציאו ממנו לחה.

עם כינוסו של הפרלמנט, התנצחו ביניהם פיט ופוקס על התנאים לכינון עוצרות במהלך מחלתו של המלך. בעוד ששניהם הסכימו שהמועמד המתאים ביותר לתפקיד עוצר יהיה בנו הבכור של המלך הנסיך מויילס, הם היו חלוקים בדעותיהם על היקף סמכויותיו של הנסיך כעוצר בהשוואה לסמכויותיו של המלך. לפיט היה חשש שהוא יודח מתפקידו אם הנסיך ימונה לעוצר והוא טען כי רק בסמכותו של הפרלמנט למנות את העוצר וביקש להגביל את סמכויותיו. בפברואר 1789 חוקק חוק העוצרות שאישר לנסיך לפעול כעוצר, אך לפני שהיה סיפק בידו של בית הלורדים לאשר את החוק, קם המלך ממיטת חוליו.

המאבק בצרפת והמשבר הקתולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השלישי, דיוקן משנת 1807

לאחר החלמתו של ג'ורג' עלתה האהדה הציבורית כלפיו וכלפי פיט על חשבונם של הנסיך מויילס ושל פוקס. טיפולו האנושי בשני חולי נפש שתקפו אותו ב-1786 וב-1790 תרמו גם הם לדעה החיובית בציבור כלפיו. ניסיון להתנקש בחייו ב-1800 בוצע לא על רקע פוליטי אלא על רקע של הזיות אפוקליפטיות של המתנקשים. נראה היה שהמלך לא היה מוטרד מהתקרית והוא אף הלך לישון מיד לאחריה.

המהפכה הצרפתית ב-1789 שהורידה מהשלטון את בית המלוכה הצרפתי הדאיגה מאוד את אצולת הקרקע בבריטניה. צרפת הכריזה מלחמה על בריטניה ב-1793 ג'ורג' התיר לפיט להגדיל מיסים, לגייס צבא והגביל את תקפותו של חוק הביאס קורפוס. הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, שכללה את אוסטריה, את פרוסיה ואת ספרד, התפרקה ב-1795 כאשר פרוסיה וספרד חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם צרפת. הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, שכללה את רוסיה ואת האימפריה העות'מאנית הובסה ב-1800. רק בריטניה לבדה נותר במאבק כנגד נפוליאון.

הפוגה קצרה במעשי האיבה אפשרה לפיט לרכז את מאמציו באירלנד, שם אירעו התקוממות וניסיון לנחיתה צרפתית ב-1798. ב-1800 אישרו הפרלמנטים של בריטניה ושל אירלנד את חוק האיחוד שאיחד את בריטניה הגדולה ואת אירלנד למדינה אחת הידועה בשם הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. ג'ורג' ניצל את ההזדמנות כדי לוותר על התואר "מלך צרפת" שמלכי אנגליה ובריטניה החזיקו מאז תקופת מלכותו של אדוארד השלישי. הרעיון שג'ורג' יישא בתואר "קיסר האיים הבריטיים" לא צלח. כחלק ממדיניותו בנושא אירלנד, תכנן פיט לבטל כמה מגבלות חוקיות על קתולים. המלך טען שתמיכתו בשוויון זכויות לקתולים תעמוד בניגוד לשבועה שנשא בעת הכתרתו, שלפיה הוא מתחייב להגן על האמונה הפרוטסטנטית. בעמדו בפני התנגדות המלך מצד אחד והתנגדות הציבור מצד שני, איים פיט להתפטר מתפקידו. באותה תקופה החלה שוב הרעה במצבו הבריאותי של המלך, שהעמידה בסכנה את המהלך לאישור שוויון הזכויות לקתולים. ב-14 במרץ 1801 הוחלף פיט בהנרי אדינגטון, שהתנגד למתן שוויון הזכויות לקתולים, ביטל את מס ההכנסה והחל בתהליך של צמצום ממדי הצבא. באוקטובר 1801 הוא חתם על הסכם שלום עם צרפת.

ג'ורג' לא ראה בשלום עם צרפת כדבר ממשי ומבחינתו היה ההסכם רק ניסוי. ב-1803 התחדשה המלחמה אך דעת הקהל לא נתנה באדינגטון אמון כמנהיג שיכול להוביל את המדינה במצב כזה והעדיפה את פיט במקומו. האפשרות של פלישה לבריטניה על ידי נפוליאון נראתה ממשית יותר מתמיד ותנועת מתנדבים המונית קמה כדי להגן על הממלכה מפני צרפת. בסוף אוקטובר, בשיאו של הפחד מפני פלישה סקר ג'ורג' מסדר של 27,000 מתנדבים בהייד פארק שצעדו במשך שני ימים וצפה בהם קהל של כ-500,000 צופים בכל יום. לאחר ניצחונו של האדמירל הוריישו נלסון בקרב טרפלגר האפשרות של פלישה צרפתית ירדה מעל הפרק.

ב-1804 לקה ג'ורג' שוב במחלתו. לאחר החלמתו התפטר אדינגטון ופיט מונה כראש ממשלה במקומו. פיט רצה למנות את פוקס כשר בממשלתו אך המלך התנגד. ויליאם גרנוויל ראה בכך עוול שנעשה לפוקס וסירב להצטרף לממשלה החדשה. פיט התרכז בהקמתה של הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית שכללה את אוסטריה, רוסיה ושבדיה. גורלה של קואליציה זו לא היה שונה משתי קודמותיה והיא התמוטטה ב-1805. הכישלונות באירופה גבו מחיר מבריאותו של פיט והוא מת ב-1806. במקומו מונתה ממשלה בראשותו של ויליאם גרנוויל שאחד מחבריה היה פוקס שאת מינויו קיבל המלך בלית ברירה. לאחר מותו של פוקס בספטמבר 1806 נקלעו המלך והממשלה לעימות. כדי להרחיב את הגיוס הציעה הממשלה בפברואר 1807 לבטל את ההגבלות על גיוס קתולים כך שאלה יוכלו לשרת בכל דרגי הצבא. המלך הורה לממשלה להוריד את ההצעה מעל סדר היום ולא להעלות אותה לעולם. השרים הסכימו לבטל את הצעד הזה אך סירבו להתחייב בקשר למצבים עתידיים. הממשלה פוזרה ובמקומה הוקמה ממשלה בראשות הדוכס מפורטלנד כשההנהגה האמיתית שלה הייתה בידיו של שר האוצר ספנסר פרסיבל. הפרלמנט פוזר ובבחירות שהתקיימו זכתה הממשלה לרוב בפרלמנט שתמך בה. בסך הכול לא ביצע ג'ורג' השלישי החלטות פוליטיות משמעותיות במהלך תקופת מלכותו. החלפתו של פורטלנד בפרסיבל ב-1809 הייתה שולית בחשיבותה.

סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השלישי בשנת חייו האחרונה

בסוף שנת 1810, בשיאה של האהדה הציבורית כלפיו, אך כשהוא כבר עיוור כמעט לחלוטין וסובל משיגרון, היה מצבו הבריאותי של המלך קשה. לדעתו המחלה נגרמה בשל מצוקתו שנגרמה בשל מותה של בתו הצעירה האהובה, הנסיכה אמיליה. הוא קיבל את הצורך בחקיקתו של חוק העוצרות של 1811 והנסיך מויילס מונה כעוצר. למרות סימני החלמה שנראו במאי אותה שנה, בילה ג'ורג' השלישי את שארית חייו בבידוד בטירת וינדזור ומוחזק כבלתי שפוי.

ב-1812 נרצח ראש הממשלה ספנסר פרסיבל (ראש הממשלה הבריטי היחידי שכהונתו הסתיימה בנסיבות כאלה) ותחתיו מונה הלורד ליברפול, שכיהן בעת הניצחון הבריטי במלחמות הנפוליאוניות. קונגרס וינה הוביל לכמה שינויים טריטוריאליים משמעותיים מבחינתה של נסיכות הנובר שהפכה להיות ממלכת הנובר.

בינתיים התדרדרה בריאותו של המלך. הוא סבל משיטיון ונעשה עיוור לחלוטין ושמיעתו אבדה כמעט לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לדעת או להבין שהוא הוכתר כמלך הנובר ב-1814 או שאשתו מתה ב-1818. במהלך חג המולד של 1819 הוא דיבר הבלים במשך 58 שעות ברציפות ובשבועות האחרונים לחייו הוא לא היה מסוגל ללכת. הוא מת בטירת וינדזור בערבו של ה-29 בינואר 1820, שישה ימים לאחר מותו של בנו הרביעי הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטרת'רן. הבן המועדף עליו, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, היה אתו בשעת מותו. ג'ורג' השלישי נקבר ב-16 בפברואר בקפלת סנט ג'ורג' בטירת וינדזור.

לאחר מותו של ג'ורג' השלישי מלך אחריו בנו הבכור ג'ורג' הרביעי שמת עשר שנים לאחר מכן מבלי להשאיר אחריו צאצאים חוקיים. אחריו מלך אחיו ויליאם הרביעי שגם הוא לא העמיד צאצאים חוקיים. אחריהם מלכה המלכה ויקטוריה, בתו היחידה של דוכס קנט, שהייתה האחרונה לבית הנובר.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השלישי חי 81 שנים ו-239 ימים ומלך במשך 59 שנים ו-96 ימים, יותר מכל קודמיו. רק המלכה ויקטוריה והמלכה אליזבת השנייה חיו ומלכו יותר שנים ממנו.

ג'ורג' כונה על ידי הסטיריקנים "ג'ורג' האיכר" (Farmer George). בתחילה כלעג על העניין שגילה בעניינים חקלאיים יותר מאשר בפוליטיקה, אך בהמשך רמז הכינוי על קרבתו לעם שהייתה משמעותית יותר באופן יחסי לבנו שהיה מרוחק ומתנשא. בתקופתו של ג'ורג' השלישי, שהתעניין בחקלאות, הגיעה המהפכה החקלאית בבריטניה לשיאה ותחומי המדע והתעשייה התקדמו מאוד. גידול חסר תקדים נרשם בגודלה של האוכלוסייה הכפרית, שלאחר מכן הגיע ממנה רוב רובו של כוח האדם שהניע את גלגלי המהפכה התעשייתית. אוסף המכשירים המדעיים של ג'ורג' מוצג כיום במוזיאון המדע שבלונדון. הוא יזם את בנייתו ותחזוקתו של הטלסקופ שבנה האסטרונום ויליאם הרשל שהיה הגדול ביותר שנבנה בזמנו. הרשל גילה ב-1781 את כוכב הלכת אורנוס ובתחילה קרא לו בשם Georgium Sidus (כוכב ג'ורג') על שמו של המלך.

בדעת הקהל זכה ג'ורג' השלישי הן לדמוניזציה והן לתשבחות. בשנים הראשונות למלכותו הוא זכה לאהדה רבה שירדה לאחר אבדן המושבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. דעותיהם של ההיסטוריונים בהערכת דמותו היו חלוקות. היו כאלה שראו בו כאחראי לאובדן המושבות והאמריקנים שביניהם ראו בו רודן. הערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20 ראתה בו קורבן של מחלתו ושל הנסיבות. רובם של ההיסטוריונים רואים בתקופתו את המשך התהליך של אובדן כוחה של המלוכה.

תאריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 4 ביוני 1738 – 31 במרץ 1751: הוד מעלתו המלכותית הנסיך ג'ורג'
  • 31 במרץ 1751 – 20 באפריל 1751: הוד מעלתו המלכותית הדוכס מאדינבורו
  • 20 באפריל 1751 – 25 באוקטובר 1760: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
  • 25 באוקטובר 1760 – 29 בינואר 1820: הוד מלכותו המלך.

בבריטניה היה תוארו כמלך: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך בריטניה הגדולה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה" ב-1801 כאשר התאחדה בריטניה עם אירלנד, הוא השמיט את תוארו כמלך צרפת שהיה בשימושם של כל מלכי אנגליה מאז תביעתו של אדוארד השלישי על צרפת בימי הביניים. תוארו מאז היה: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת ואירלנד, מגן האמונה".

בגרמניה היה תוארו: "דוכס ברונזוויק ולונברג, הנסיך הבוחר של האימפריה הרומית הקדושה" עד לנפילתה של זו ב-1806. הוא המשיך לשאת בתוארו כדוכס עד אשר קונגרס וינה הכריז עליו ב-1814 כ"מלך הנובר".

שלטי האצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת פרדריק, נסיך ויילס ג'ורג' השני, מלך בריטניה ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה
סופיה דורותאה, דוכסית בראונשווייג-צל
קרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך יוהאן פרידריך, מרקיז ברנדנבורג-אנסבך
אלאונור, נסיכת סקסה-איזנך
הנסיכה אוגוסטה, נסיכת ויילס פרדריק השני, דוכס סקסה-גותה-אלטנבורג פרדריק הראשון, דוכס סקסה-גותה-אלטנבורג
מגדלנה סיביל מסקסה-וויסנפלס
הנסיכה מגדלנה אוגסטה מאנהלט-זרבסט קארל, נסיך אנהלט-זרבסט
הנסיכה סופיה מסקסה-ווייסנפלס, נסיכת אנהלט-זרבסט

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


אין:
הוא עצמו כמלך בריטניה הגדולה ואירלנד
מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
1801-1820
המלך הבא:
ג'ורג' הרביעי
אין:
הוא עצמו כנסיך הבוחר של הנובר
מלך הנובר
1814-1820
המלך הבא:
ג'ורג' הרביעי