ג'ורג' ווקר בוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ג'ורג' ווקר בוש
(6 ביולי 1946; ניו הייבן שבקונטיקט) (בן 68)
George-W-Bush.jpeg
ג'ורג' ווקר בוש
שם בשפת המקור George Walker Bush
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-43
תקופת כהונה 20 בינואר 2001 - 20 בינואר 2009 (8 שנים)
סגן דיק צ'ייני
הקודם בתפקיד ביל קלינטון
הבא בתפקיד ברק אובמה

ג'ורג' ווקר בושאנגלית: George Walker Bush, , נולד ב־6 ביולי 1946), הוא הנשיא ה-43 של ארצות הברית. בוש הוא בנם של ברברה וג'ורג' הרברט ווקר בוש. אביו כיהן כנשיא ה־41 של ארצות הברית במשך קדנציה אחת. בוש כיהן קודם כמושל טקסס, הוא נבחר לנשיאות לאחר מערכת בחירות צמודה ושנויה במחלוקת. הוא הושבע לתפקיד הנשיא ה־43 ב-20 בינואר 2001. בנובמבר 2004 נבחר לכהונה שנייה.

משפחה וחיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש עם אשתו לורה ובנותיו, 1990

ג'ורג' ווקר בוש הוא בנם הבכור של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית ומושל טקסס לשעבר, ושל אשתו ברברה. לשניים נולדו חמישה ילדים נוספים, ביניהם מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש. סבו של ג'ורג' ווקר בוש, פרסקוט בוש, היה איש עסקים מצליח וסנאטור מטעם קונטיקט בשנות ה-50.‏[1] ב-1977, בעודו בן 38, נשא ג'ורג' ווקר בוש לאישה את לורה וולש ולזוג נולדו ב-1981 זוג תאומות, ג'נה וברברה.‏[2]

עד סמוך ליום הולדתו ה-40 חי חיים פרועים, שכללו שתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים.‏[3] בשנת 1976 נעצר על נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בשנת 1986, כשהגיע לגיל 40, הפך לנוצרי מאמין "נולד מחדש"‏[4] ("born again Christian") ושינה את השתייכותו הדתית מהכנסייה האפיסקופלית לכנסייה המתודיסטית.‏[5] באותו הזמן גם חדל לחלוטין לשתות אלכוהול. לטענתו, לרעייתו הייתה השפעה חיובית על השינויים שעבר.‏[6] לאורך כל חייו בוגרים היה בוש גם קורא נלהב של ספרים. לצד קריאה יומית בתנ"ך‏[7], היה בוש קורא גם ביוגרפיות וספרי היסטוריה רבים.‏[8] תחביבים נוספים של בוש היו גולף, בייסבול ועישון סיגרים,‏[9] ומאז שעזב את הבית הלבן החל לעסוק רבות גם בציור שמן.‏[10]

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש הצעיר בעת שירותו הצבאי

בוש נולד בניו הייבן שבקונטיקט,‏[11] אך בגיל צעיר עברה המשפחה לטקסס לרגל עסקי האב.‏[12] הוא גדל בערים מדילנד ויוסטון, והיה האח הבכור במשפחתו. בוש רכש את השכלתו התיכונית באקדמיית פיליפס בבוסטון, מסצ'וסטס (19611964), בה למדו גם אביו ואחיו.‏[13][14] הוא המשיך ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ייל (19641968), אף שם בעקבות אביו.‏[15]

עם סיום לימודיו בייל, הצטרף בוש לזרוע האווירית של המשמר הלאומי של טקסס,‏[16] שם שרת כטייס F-102.‏[17] עצם העובדה שבוש לא שרת בווייטנאם (המשמר הלאומי נחשב אז מקום מקלט נוח לאלה שרצו שלא להישלח לוייטנאם‏[18]), כמו גם פרטים בעייתיים בשירותו כמתואר לעיל, מהווים עד היום נושא למחלוקת פוליטית בארצות הברית ועלו בשתי מערכות הבחירות שלו לנשיאות. ב-8 בספטמבר 2004 שודרה בתוכנית הטלוויזיה 60 דקות של רשת-CBS כתבה שהגיש דן ראת'ר בה הוצגו מסמכים שנכתבו כביכול בשנים 1972-1973 על ידי ליוטננט קולונל ג'רי קיליאן שהיה מפקדו של בוש במשמר הלאומי של טקסס.‏[19] במסמכים נטען כי בוש לא ציית לפקודות, וכי הופעל לחץ מגבוה למענו. סמוך למועד הפרסום, הוכח כמעט מעבר לכל ספק שהמסמכים עצמם מזויפים. סייעה לכך העובדה כי ככל הנראה הם הודפסו במחשב ולא במכונת כתיבה שהייתה נפוצה באותו הזמן.‏[20]לאחר ש-CBS התעקשה במשך כמעט שבועיים על נכונות הסיפור,‏[21] היא הודתה לבסוף שהוטעתה על ידי המקור שלה,‏[22] ודן ראת'ר התנצל בשידור.‏[23] הפרשה גרמה להדחת בכירים בחדשות הרשת, ולפרישתו של דן ראת'ר מהגשת מהדורת החדשות המרכזית.‏[24] לא הוכח כי תוכן המסמכים אינו נכון, והיו אף שטענו שתוכנם נכון,‏[25] אך פרשת המסמכים המזויפים הורידה מעל סדר היום את שאלת שירותו הצבאי של בוש.

בשנת 1972 איבד בוש את רישיון הטיס מפני שלא התייצב לבדיקות רפואיות.‏[26] בנובמבר 1974 שוחרר מהצבא, 6 חודשים לפני תום חוזהו,‏[27] כדי לצאת ללימודים בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד. לאחר לימודים של שנתיים קיבל תואר שני במנהל עסקים (MBA) וחזר לטקסס.‏[28] בוש החל לעבוד בתעשיית הנפט, בתחילה כשכיר ואחר כך התחיל להקים חברות קטנות שעסקו בתחום.‏[29] ב-1977 הקים חברת נפט בשם "ארבוסטו" (שהוא תרגום שם משפחתו לספרדית), וב-1984 חברה זו נקנתה על ידי חברת "ספקטרום 7" ובוש הפך למנכ"ל ויו"ר החברה.‏[30] שנתיים מאוחר יותר נקלעה "ספקטרום 7" למשבר בשל ירידת מחירי הנפט,‏[31] והתמזגה לתוך "הארקן אנרגיה" אשר גם בה זכה בוש בתפקידים בכירים.‏[29] ב-1990, בעת שאביו שימש כנשיא, מכר בוש את מניות "הארקן" שהיו בבעלותו, זמן קצר לפני שפרסמה דו"ח על הפסדיה. חקירה של הרשות לניירות ערך של ארצות הברית לא העלתה הוכחות לשימוש במידע פנימי.‏[32][29] בשנת 1989 קנה יחד עם חברים של אביו את קבוצת הבייסבול "טקסס ריינג'רס", וניהל אותה עד בחירתו לתפקיד המושל ב-1994.‏[33] בשנת 1998 מכר בוש את מניותיו בטקסס ריינג'רס, כאשר הוא מרוויח בעבור כך למעלה מ-15 מיליון דולר בעוד השקעתו הראשונית הייתה 800,000 דולר.‏[34]

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבן למשפחה פוליטית, ניסה בוש את כוחו בפוליטיקה מגיל צעיר. בשנת 1972, בעודו בשירות הצבאי, היה המנהל הפוליטי של מסע הבחירות של ידיד המשפחה הרפובליקני וינטון בלאונט, לייצוג אלבמה בסנאט.‏[35][36] בשנת 1978 התמודד על מושב בבית הנבחרים האמריקאי מטעם טקסס, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי.‏[37] ב-1988 עבר יחד עם כל משפחתו לוושינגטון הבירה, על מנת להשתתף במסע הבחירות של אביו לנשיאות,‏[38][39] מסע בחירות בו שימש כיועץ פוליטי וכדובר.‏[29] dם במערכת הבחירות לנשיאות השנייה של אביו, בחירות 1992, עבד בצוות הקמפיין.‏[40]

כהונתו כמושל טקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 חזר לפוליטיקה והתמודד למשרת מושל טקסס, מול המושלת המכהנת הפופולארית אן ריצ'רדס, שהתפרסמה אז כאשר תקפה בעוקצנות את אביו בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1988. את מסע הבחירות שלו ניהל קארל רוב, מי שעתיד לימים להפוך לאחד מיועציו הפוליטיים הבכירים.‏[41] בוש נבחר לתפקיד ברוב של 53.5% מול 45.9%. בשנת 1998 נבחר בוש לכהונה שנייה כמושל, הפעם ברוב גדול של 66% מהקולות.

בכהונותיו כמושל זכה למוניטין על יכולתו לעבוד עם נציגי שתי המפלגות. כחלק מתוכניתו של בוש להילחם בפשיעה, התפרסם בין היתר בכך שבמהלך כהונתו חתם על 152 גזרי דין מוות, יותר מכל מושל אחר בתולדות ארצות הברית. לצד קולות תומכים, התנהלות זו של בוש זכתה גם לביקורת רבה.‏[42][43] אחת היוזמות המרכזיות של בוש כמושל היו רפורמה מקיפה בתקציב מדינת טקסס, שכללה הורדה נרחבת וחסרת תקדים של מסים בסך 2 מיליארד דולר, לצד קיצוץ בתקציב לרבות הפרטה של שירותים חברתיים.‏[44] מהלך נוסף שבוש הוביל היה קידום ייצור חשמל באנרגיות מתחדשות, כאשר בתום כהונותיו כמושל הייתה טקסס ליצרנית חשמל הרוח המובילה בארצות הברית.‏[45][46] מנגד, מבקריו של בוש טענו להידרדרות במצב הסביבתי של טקסס בכהונותיו כמשול. מהלך נוסף של בוש היה רפורמות בחינוך, במסגרתן הוגדל מימון המדינה למוסדות החינוך בטקסס, ובמקביל נעשה ניסיון לקביעת סטנדרטיים גבוהים יותר לבתי הספר.‏[47] מדיניות שנויה במחלוקת אותה הוביל כמושל הייתה העברת מימון ממשלתי רב לתוכניות רווחה של עמותות דתיות נוצריות פרטיות. העמותות סיפקו שירותים חברתיים כגון חינוך, תוכניות גמילה מאלכוהול וסמים, ומאבק באלימות במשפחה.‏[29]

מערכות הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש מגיש את מועמדתו לנשיאות ארצות הברית, פברואר 2001
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000

הבחירות הפנימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 הסתמן בוש כמועמד הטבעי של המפלגה הרפובליקנית ובעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בבחירות הכלליות.‏[48] לטובתו עמדו הפופולריות שלו בתור מושל טקסס ויכולתו לגשר על פערים ולעבוד עם נציגי המפלגה הדמוקרטית במדינה; הפופולריות היחסית שלו בקרב ציבור המצביעים הלטיני, הנוטה בדרך כלל לטובת המפלגה הדמוקרטית; והכרות הציבור עם שמו, בשל כהונת אביו. דברים אלה תרמו להתלכדות מנגנון המפלגה סביב מועמדותו ולמסע גיוס כספים חסר תקדים בקרב בעלי ההון המקורבים למפלגה. לחובתו עמדו חוסר הניסיון שלו במדיניות חוץ ותדמיתו כאדם לא רציני. בראיונות בתקשורת בלט חוסר שליטתו בנושאי חוץ. הוא התבלבל בין סלובקיה לסלובניה, וכשנשאל, לא ידע לומר את שמותיהם של מנהיגי צ'צ'ניה, הודו או פקיסטן. הוא הרבה בשיבושי אנגלית ונתפס בעולם כמעט רפה שכל, כאשר מקורבים טועני שנעשה לו בדימוי זה עוול.‏[49]

המתמודד העיקרי כנגדו בבחירות המקדימות היה הסנטור ג'ון מקיין מאריזונה,‏[48] שנודע בזכות שירותו בווייטנאם והתקופה בה היה שבוי מלחמה. בעוד מסע הבחירות של בוש התמקד בקריאה להגדלת הכוחות המזוינים, הורדת מסים, רפורמות בחינוך וסיוע למיעוטים;‏[29] מסע הבחירות של מקיין התמקד שם את הדגש על ברפורמות בנושא מימון הבחירות למען פוליטיקה נקייה יותר, ומושפעת פחות מהאינטרסים של התורמים הגדולים למערכות הבחירות. מקיין סחף אחריו אנשים רבים באגף המתון של המפלגה הרפובליקנית וכן מצביעים עצמאיים רבים. בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, בה גם עצמאיים יכולים להצביע ולא רק בוחרים הרשומים למפלגה, הפסיד בוש כשקיבל כ-30% מקולות המצביעים בלבד, לעומת 49% בהם זכה מקיין, אולם עד מהרה התאושש בוש עם ניצחון בקרוליינה הדרומית, ואחריו במדינות דרומיות שמרניות אחרות. מקיין, שהצליח לנצח בעוד מספר מדינות ובראשן מישיגן, לא יכול היה להתמודד עם קצב גיוס התרומות של בוש, ונאלץ לפרוש.‏[50] בשורה התחתונה בפריימריז זכה בוש ב-62.00% מהקולות, וירבו מקיין זכה ב-31.23%.‏[51][52][49]

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש בחר כשותף למרוץ את ריצ'רד צ'ייני כמועמדו לסגנות הנשיא. צ'ייני, שהיה מזכיר ההגנה בממשל של אביו, הקרין ניסיון בנושאי ביטחון וחוץ, צד שנחשב היה לחלש אצל בוש הבן. בנוסף, עזר לו בנושאים אלה צוות מומחים בראשות קונדוליזה רייס. את הצד הפוליטי של הקמפיין ניהל קרל רוב.

תעמולת מסע הבחירות של בוש נגד סגן הנשיא המכהן (של נשיא ארצות הברית זאז, ביל קלינטון) אל גור התמקדה בהבטחות להשתמש בעודף התקציבי הגדול שנוצר בקופה האמריקאית בתקופת נשיאותו של קלינטון לקיצוץ חד במסים, להנהיג "שמרנות רחומה" ו"להחזיר את הכבוד לבית הלבן" – רמז עבה לפרשת מוניקה לווינסקי. בענייני חוץ, תקף בוש את ממשל קלינטון על שליחת כוחות אמריקאים לקוסובו ולסומליה, והצהיר שאם יזכה, יימנע מעירוב ארצות הברית במשימות של "בניית אומות".‏[53] בתחילת המרוץ הוביל גור בסקרים, אולם לקראת סוף ספטמבר החל בוש לצמצם את הפער. בסדרה של שלושה עימותים ביניהם באוקטובר, הפתיע בוש בהופעה טובה מהצפוי שגרמה לעלייה משמעותית בתמיכה בו. כמו כן, העימותים הביאו לכך שבוש התחבב באופן אישי על ציבור המצביעים, בעוד גור נתפס כמרוחק יותר ואף יהיר.‏[50]

לבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר הגיע בוש עם יתרון בסקרים, אולם הבחירות עצמן התבררו כצמודות ביותר. כאשר החלו להתפרסם התוצאות במדינות השונות, התברר שגורל הבחירות תלוי בתוצאות של מדינת פלורידה, אשר הייתה אמורה לשלוח 25 מתוך 538 האלקטורים. בתחילה הודיעו רשתות השידור שגור זכה בפלורידה, אולם לאחר מכן ביטלו את הכרזתן והודיעו שהניצחון שייך דווקא לבוש. בסוף הערב התברר שההפרש בפלורידה עומד על מאות קולות וכי על פי החוק, תידרש ספירה חוזרת של הקולות במדינה. גורל הבחירות לא היה ברור במשך כחודש. בזמן זה התנהלו בפלורידה ויכוחים ועימותים משפטיים בשאלות כמו האם יש להחשיב טופסי הצבעה שבהם הניקוב הצליח רק חלקית ("hanging chads"). כמו כן, הועלו טענות על כך שבחלק ממחוזות הבחירה במדינה, ודווקא כאלה המאוכלסים בתומכי המפלגה הדמוקרטית, טופסי ההצבעה היו מבלבלים, וכך אנשים שהתכוונו להצביע בעד גור, הצביעו דווקא עבור המועמד העצמאי הימני פט ביוקנן. הספירה החוזרת לוותה באינספור מאבקים משפטיים, ובסופה נקבע כי בוש זכה ברוב הקולות הכשרים, אולם הדמוקרטים דרשו לספור גם טפסים שנפסלו מסיבות טכניות. הממשל המקומי בפלורידה שבראשו עמד ג'ב בוש, אחיו הצעיר של גורג' בוש, התנגד להמשך הספירה. בית המשפט העליון של פלורידה הורה להמשיך בספירה אולם לבסוף, ב-12 בדצמבר, הורה בית המשפט העליון על הפסקת הספירה, ובכך העניק את הניצחון בבחירות לבוש.‏[54] למחרת, ב-13 בדצמבר, הודיע אל גור בנאום לאומה שהוא מכיר בניצחונו של בוש ומבקש מתומכיו לקבל את התוצאות. למרות זאת, רבים לא קיבלו את בחירתו של בוש כלגיטימית ו"בירכו" את הנשיא הנכנס בקריאה "הידד לגנב" (Hail To The Thief).‏[50][55]

ב-20 בינואר 2001 הושבע בוש כנשיא, אף שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מאשר יריבו – מצב שלא קרה מאז 1888. בוש זכה בכ-47.9% מקולות המצביעים לעומת כ 48.4% לגור, אולם בחבר האלקטורים היה לו רוב של 271 לעומת 266.‏[56]

הבחירות לנשיאות 2004[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004
בוש נואם במהלך קמפיין הבחירות לקדנציה שנייה, 2004

במירוץ לנשיאות ב-2004, התייצב הסנאטור ג'ון קרי, איש המפלגה הדמוקרטית מול בוש, הנשיא המכהן. מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות רבות משני הצדדים והייתה מקוטבת וצמודה ביותר בדומה לזו הראשונה (בישראל השוו אותה להתמודדות ב-1996, בין פרס לנתניהו). ההסתבכות הנמשכת בעיראק בה נפלו למעלה מאלף חיילים אמריקאים, הפחיתה מהפופולריות של הנשיא. מספר חודשים קודם הבחירות, יזם בוש ניסיון להוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שייאסור הכרה בנישואין בין בני אותו מין, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר נישואין כאלה במסצ'וסטס. בוש התעקש על הצגת התיקון בקונגרס על אף שהיה ברור שאין לו את הרוב המספיק. מבקריו טענו כי עשה זאת כדי לעורר את הנושא לפני הבחירות לנשיאות ולהביא לקלפיות את אנשי הימין הדתי. סקרי דעת הקהל הראו שהעמדות שהביע שהביע בוש בנשוא היו בלתי פופולריות במיוחד, רוב הציבור נטה להשקפה ליברלית יותר. בדומה לזכויות זכויות הומוסקסואלים, הדבר היה נכון גם לתחומים כמו הפלות, מחקר בתאי גזע עובריים ועוד. כל הדברים האלו היו בעוכריו של הנשיא. כשהיועץ הפוליטי הבכיר שלו הוא קרל רוב,‏[57] הקמפיין של בוש כלל לצד קריאה לתיקונים בחוקה שיאסרו הפלות ונישואים חד מיניים גם הצעת תיקון דומה שיאסור הפלות,‏[58][59] וכן רפורמה בביטוח הלאומי שתכניס לשוק גורמים פרטיים.‏[58] בעוד כל זה, האג'נדה המרכזית שהציג בוש הייתה מחויבות להמשיך במאמצים הצבאיים באפגניסטן ובעיראק.‏[58] מנגד, ג'ון קרי הודיע בקמפיין שהוא תומך במלחמה באפגניסטן, אך מתנגד לזו בעיראק, שלדעתו היא מיותרת. בוש תקף את קרי על חוסר העקביות שלו באשר לעיראק (כאשר תמך ביציאה למלחמה זו),‏[29] ובמישור הכלכלי נהג הקמפיין של בוש לצייר את ג'ון קרי כרדיקלי שיביא להגדלת הממשלה ולהעלאות מסים. לעומת זאת, טען קרי שבוש נכשל בהצמחת הכלכלה.‏[55][60]

לאחר מערכת בחירות צמודה, בשבועות האחרונים שקדמו לבחירות נשחק מעמדו של בוש בסקרים עד כי בליל הבחירות העריכו רוב הפרשנים שסיכויי יריבו טובים יותר, שיעור ההצבעה האמריקני, מה שאמור היה לפעול לטובת מועמד הדמוקרטים. למרות הציפיות, משעלה הבוקר בארצות הברית התברר כי בוש ניצח ברוב קטן אך ברור בקרב הציבור הכללי (48%-51%) ובקרב חבר האלקטורים. בוש היה לנשיא הראשון מזה 16 שנה שזכה ברוב מוחלט מקולות המצביעים (רוב שאף קלינטון הפופולרי לא הצליח להשיגו. האחרון לגרוף רוב מוחלט מהקולות היה ג'ורג בוש האב ב-1988). נראה שהמפתח לניצחונו היה תחושת האימה שאפפה את האמריקאים גם שלוש שנים לאחר הפיגועים במגדלי התאומים והערכתם שבוש מתאים מיריבו לשאת על כתפיו את המלחמה בטרור. כמו כן, תרמה לניצחונו התגייסות מלאה של האוונגליסטים, המתנגדים בחריפות להפרדת הדת מהמדינה, להתרת הפלות ולזכויות ההומוסקסואלים. ההישגים המרשימים שנחלה המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס נתנו לבוש תנאי התחלה נוחים לתקופת כהונתו השנייה.‏[55][60]

כהונתו כנשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות חוץ וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההערכה וההצהרות שניתנו בקמפיין, תחום מדיניות החוץ לא היה אמור להיות תחום עיקרי בנשיאותו של בוש. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, בוש לא גילה התעניינות רבה בנושאים אלה, ומטרותיו המוצהרות היו התנגדותו למעורבות ארצות הברית ב"בניית אומות" ושיפור הקשרים עם מדינות אמריקה הלטינית, בייחוד מקסיקו. אולם פיגועי 11 בספטמבר שאירעו פחות משנה לאחר תחילת כהונתו שינו את המצב, והביאו את ענייני החוץ והביטחון למרכז הבמה.‏[61] בקדנציה זו, האישים המשפיעים בתחום בממשלו של בוש היו סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני - אחד מסגני הנשיא הבולטים והמשפיעים ביותר בתולדות ארצות הברית, בייחוד בתחום החוץ והביטחון; מזכיר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ' - דמות בולטת בחוגי "השמרנות החדשה" (Neoconservatism); והיועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס. מזכיר המדינה קולין פאוול היה, במידה רבה, מחוץ למעגל ההחלטות.

השינוי הפרסונלי הבולט בכהונתו השנייה של ממשל בוש היה החלפת מזכיר המדינה קולין פאוול במי שהייתה היועצת לביטחון לאומי והפכה לדמות הבולטת בממשל, קונדוליזה רייס.

פרוץ המלחמה העולמית בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא בוש על חורבות הגראונד זירו בניו יורק, 14 ספטמבר 2001
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, המלחמה העולמית בטרור

פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון הבירה היו אולי לנקודת המפנה החשובה ביותר בנשיאותו של בוש. הם התרחשו עת ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. פניו, עת בישרו לו על האסון וממדיו, שידרו התרגשות ובלבול. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ובנברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו" – המקום בו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. התמונות של בוש במעיל מחבק את הכבאים ונואם במגפון גרמו לציבור האמריקאי להתאחד סביב נשיאם, והפופולאריות שלו המריאה לכ-90%.‏[62]

בנאומיו לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התווה בוש אולי את המרכיבים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית בשנותיו הבאות בבית הלבן. כבר בערב יום מתקפת הטרור הכריז בוש כי "אנחנו עומדים יחד לנצח במלחמה נגד הטרור".‏[63] תשעה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, בנאום בפני שני בתי הקונגרס, הכריז בוש על "המלחמה נגד הטרור", העמיד בפני שלטון הטליבאן באפגניסטן אולטימטום שדרש להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל קאעידה שהיו אחראים לפיגועים, וכן קרא לסגור את בסיסי הטרור באפגניסטן. האולטימטום כלל גם דרישות לשחרור אזרחים זרים שהוחזקו במאסר והפסקת ההתנכלות לעיתונאים זרים. לשאר אומות העולם אמר: "או שאתם איתנו או שאתם עם הטרוריסטים".‏[64] בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש על צפון קוריאה, איראן ועיראק כעל "ציר הרשע", בכך בוש סימן והגדיר בצורה ברורה יותר את האויב, ומול מי מופנים המאמצים הצבאיים והמדיניים של ארצות הברית.‏[65] המכנה המשותף של מדינות ציר הרשע הוא תמיכתם בארגוני הטרור וחתירתם לפיתוח נשק להשמדה המונית. מאוחר יותר הכיל בוש גם את סוריה, לוב וקובה כחברות בציר הרשע. ב-1 ביוני 2002, בנאום בפני צוערי המכללה הצבאית בוסט פוינט, הציג בוש ביתר פירוט את עקרונות המלחמה העולמית בטרור, כמה שנודע לימים כ"דוקטרינת בוש":‏[66]

  • ארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאוימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית.
  • במידה שלא יימצאו פתרונות בזירה הבינלאומית, תהיה לארצות הברית הזכות לפעול באופן חד צדדי.
  • ארצות הברית תקיים עוצמה צבאית בלתי ניתנת לערעור.
  • ארצות הברית תקדם באופן אקטיבי את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם.

המלחמה באפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש עם בן בריתו הקרוב חאמיד כרזאי, נשיא אפגניסטן הרפו-אמריקני לאחר הפלת שלטון הטאליבן
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת אפגניסטן (2001-2014)

מייד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, עם הצבת האולטימטום לטליבאן להסגיר את אוסאמה בן לאדן ושאר אנשי אל קאעידה, החל ממשל בוש בפעולות הכנה למלחמה.‏[67] כדי לאפשר לכוחות ארצות הברית, לפעול באפגניסטן חסרת מוצא לים, רקם בוש שיתוף פעולה מצד ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן הגובלת באפגניסטן ממזרח וכן עם כמה ממדינות מרכז אסיה הגובלות באפגניסטן מצפון. כדי למצוא שלטון חלופי מתאים, יצר ממשל בוש קשר עם אנשי "הברית הצפונית" ששלטו במדינה קודם השתלטות הטליבאן. כוחותיהם נשאו ברובו של עול הלחימה הקרקעית, והם נועדו להוות את הבסיס לשלטון החדש שיחליף את שלטון הטליבן. במקביל שקד הנשיא בוש על הקמת קואליציה הבינלאומית רחבה ככל האפשר של מדינות שיסכימו להשתתף בלחימה לצד ארצות הברית. 43 מדינות נענו למשימה והתחייבו להעמיד את כוחותיהם למלחמה, כאשר המובילות הן הממלכה המאוחדת, צרפת וגרמניה.‏[68][69]

מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות "הברית הצפונית", ארצות הברית ושאר מדינות הקואליציה על הבירה קאבול. הנשיא הגולה רבאני הוחזר, וב-22 בדצמבר העביר את השלטון לידי ממשל זמני בראשות חמיד קרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002. הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום המדינה ובמזרחה נמשכה. ב-7 בדצמבר נפלה קנדהאר - העיר האחרונה שהייתה תחת שלטון הטאליבן, ומנהיגם, המולא מוחמד עומאר נמלט מהעיר.‏[70] בכך, הושלמה המטרה הראשונה של המלחמה, הפלת משטר הטליבן. במהלך דצמבר התקיימה גם הלחימה בהרי טורה בורה במזרח המדינה, ליד הגבול עם פקיסטן, שכללה את ניסיון איתורו של אוסאמה בן לאדן. חלק גדול מלוחמי אל קאעידה והטליבאן נתפסו. כמה מאות מהם הועברו לבסיס הצבאי אמריקאי גואנטנמו שבקובה, שם הם הוחזקו שנים רבות במעמד של "לוחמים בלתי חוקיים", דבר שהביא על ממשל בוש ביקורת קשה מצד ארגוני זכויות אדם.

לקראת תום הקדנציה הראשונה של בוש, לאחר שספג מכות משמעותיות, הצליח ארגון הטליבן להתארגן מחדש ולחדש פעילות התקפית במטרה לערער את יציבות השלטון הפרו-אמריקני החדש באפגניסטן.‏[71] בנובמבר 2004 נערכו באפגניסטן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה, כאשר בבחירות אלו נבחר לנשיאות מנהיגה הזמני של אפגניסטן חאמיד כרזאי,‏[70] ובכך התבססה עוד יותר האחיזה האמריקנית במדינה. בשנים אלו הקימה ארצות הברית גם שורה של בסיסי צבא באפגניסטן, במטרה לבסס את אחיזתה הצבאית במדינה. הדבר סימן את ההבנה האמריקנית שהשהות באפגניסטן לא תהיה קצרה. בשנת 2006, פעילות הטאליבן הוגברה משמעותית, והוא החל להוציא לפועל התקוממות רחבה.‏[72][73][74] בתגובה ובניסיון לייצב את המצב מחדש, במרץ 2007 הורה בוש על תגבור של הכוח האמריקני באפגניסטן ב-3,500 חיילים נוספים.‏[75] במקביל התפשטה הלחימה לצפון מערב פקיסטן, לאחר שהממשלה הפרו אמריקנית של פקיסטן החלה להתעמת עם שבטים בשטחה שתמכו וגיבו את כוחות הטאליבן ואל קאעידה. עד מהרה הצבא הפקיסטני הסתבך בלחימה, וארצות הברית תחת בוש החלה בסיפוק תמיכת מל"טים מאסיבית כנגד הטרור בצפון מערב פקיסטן.‏[76]

בעוד כבר בראשיתה של המלחמה באפגניסטן היו שטענו שמלחמה כזאת איננה חוקית,‏[77][78] ככלל המלחמה גובתה בקונצנזוס לאומי רחב. לאור פיגועי ה-11 בספטמבר רוב מוחץ של האמריקנים ראה צורך ביציאה למלחמה באפגניסטן, המדינה בה היו בסיסיו העיקריים של אל קאעידה. למרות זאת, בהמשך המלחמה וככל שזו התארכה, הפכו מרכיבים רבים שלה לשנויים במחלוקת בארצות הברית. לצד ביקרות על מה שראו חוגים מסוימים כהפרות זכויות אדם - פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ועיוני עצירים החשודים בטרור, הושמעו ביקרות נוספות. נקודה משמעותית הצביעה על המחיר הכלכלי שארצות הברית משלמת, כאשר מחיר המערכה מוערך בכחצי טריליון דולר.‏[79] אחרים הצביעו על כמות האבדות הגדולה בנפש שספגה ארצות הברית במלחמה ואורכה הרב. בנוסף לכל זה הושמעו גם טענות שמטרת המלחמה באפגניסטן לא הייתה לוחמה נגד הטרור, אלא בעיקר מניעים זרים ברצונן של חברות אנרגיה אמריקניות להשיג אחיזה באפגניסטן.‏[80][81] מנגד לכל זאת, תומכי המלחמה טענו שזו השיגה הישגים רבים: הפלת משטר הטאליבן, פגיעה נרחבת בארגון אל קאעידה, ושיקום ההרתעה האמריקנית לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. בנוסף דובר על העלאת רמת החיים אזרחי אפגניסטן עקב המלחמה - תוחלת החיים גבוהה היום גרמטית מבעבר, ישנה נגישות טובה לחינוך היום וכמו כן תושבי אפגניסטן נהנים מהרבה יותר זכויות אדם וזכויות אזרח.‏[82][83]

המלחמה בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת עיראק
הנשיא בוש בחליפת טיסה על סיפון נושאת המטוסים אברהם לינקולן, מאי 2003

חמישה ימים בלבד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, דיבר הנשיא בוש עם אנשיו על האפשרות שלאחר אפגניסטן, תתקוף ארצות הברית בעיראק. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד אף אמר ש"זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". עיראק של סדאם חוסיין נתפסה על ידי הממשל כגורם מסוכן לאינטרסים של ארצות הברית וכן ליציבות ולשלום במזרח התיכון. ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד לפתוח בתכנון פעולה בעיראק‏‏‏[84]. פעילות אווירית אמריקנית בעיראק החלה כבר החל מאמצע 2002, אז כלי טיס של ארצות הברית ערכו בדרומה של עיראק ובצפונה משימות סיור ותקיפה מצומצמות. במקביל החלו להתרבות בארצות הברית קריאות ל"החלפת משטר" בעיראק. על רקע דוחות CIA שהצביעו על כך שעיראק מתכוונת לחדש את תוכניתה הגרעינית, ב-12 בספטמבר אותה השנה נאם בוש בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, נאום שרובו הוקדש לסוגיית עיראק. בוש מנה את הפרות החלטות מועצת הביטחון על ידי משטרו של סדאם חוסיין בנושא פיתוח והשגת נשק להשמדה המונית, עידוד הטרור, והפרת זכויות האדם של אזרחי עיראק, ודרש מהאו"ם לנקוט בפעולות על מנת להכריח את עיראק לציית להחלטות אלה, אחרת יהפוך הארגון לבלתי רלוונטי. הוא הזהיר את עיראק שאם היא לא תציית להחלטות, השימוש בכוח יהיה בלתי נמנע. בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל קיבלו ב-11 באוקטובר שני בתי הקונגרס האמריקאי ברוב גדול (שכלל את הסנאטורים ג'ון קרי וג'ון אדוארדס) החלטה משותפת שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי כדי להגן על ארצות הברית מהסיכון הנשקף מעיראק וכדי לאכוף את החלטות מועצת הביטחון בנוגע לעיראק.

ב-8 בנובמבר 2002 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה מספר 1441, החלטה שנתנה "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון, תוך קביעת לוח זמנים קפדני לחידוש פעולות הפקחים במדינה על מנת שיוודאו שעיראק נקייה מנשק להשמדה המונית. עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות האנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי חזרו לעיראק. בחודשים הבאים עיראק לא הראתה לפקחי האו"ם נשק להשמדה המונית, והמשיכה לטעון שאין בידיה נשק כזה. בוש חש ששלטונות עיראק משטים בפקחים, והתקבלה אצלו סופית ההחלטה שיש צורך בפעולה צבאית נגד עיראק. בוש הודיע על החלטתו לצוותו הקרוב - קונדוליזה רייס, דונלד רמספלד וריצ'ארד צ'ייני, כאשר כל השלושה הביעו תמיכה במלחמה. מאוחר יותר יידע בוש בהחלטתו גם את מזכיר המדינה קולין פאוול, אשר היה לגורם האנטי מלחמתי הבולט בממשל. פאוול הביע את הסתייגויותיו מהמהלך, אך הבטיח לתמוך בו. בין לבין הודיע בוש להנהגה הסעודית על כוונתו לפלוש לעיראק. ב-28 בינואר 2003, בוש הכין את הציבור למלחמה בנאום מצב האומה, נאום בו השמיע איומים חדים וברורים יותר נגד משטרו של סאדם חוסיין.

הנשיא בוש מבקר את חייליו בבגדד לרגל חג ההודיה, בנובמבר 2003

בעוד מועצת הביטחון מפולגת במאבק בין ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וספרד שלחצו על יציאה מיידית לפעולה צבאית, לבין צרפת, רוסיה, סין וגרמניה שדרשו לתת זמן נוסף לעבודת הפקחים, דיווחו בסוף ינואר האנס בליקס ואל-בראדעי על שיתוף פעולה "מסוים אך לא מספיק" מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה פאוול בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט. הנשיא בוש אמר למחרת ש"המשחק של סדאם נגמר". בדיווח נוסף של בליקס ואל-בראדעי, הצהירו השניים כי עיראק צפויה שלא לעמוד בלוח הזמנים שהציבה החלטה 1441 אך תמכו במתן ארכה נוספת. ארצות הברית והממלכה המאוחדת ניסו להעביר החלטה נוספת במועצת הביטחון שתגבה פעולה צבאית, אך נכשלו לבסוף. במקביל שקדה ארצות הברית על הקמת קואליציה רחבה ככל האפשר למדינות שיקחו יחד איתה חלק במלחמה הצפויה. כעשרים מדינות הצטרפו אליה, כאשר הממלכה המאוחדת הייתה לשותפה המרכזית. ב-17 במרץ ארצות הברית הכריזה שהיא התייאשה מניסיונות אלו, ושתפעל גם ללא החלטה כזו. בנאום שנשא הנשיא בוש בבית הלבן הוא נתן לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר". ב-20 במרץ, לאחר שהאולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק. לאחר הפצצות אוויריות מסיביות של מטרות אסטרטגיות בבגדד, החלו כוחות קרקעיים של ארצות הברית ומדינות אחרות בקואליציה לחדור לעיראק. כוחות אלו הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל. ב-1 במאי נחת מטוס של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיינוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש לבוש בסרבל טיסה. לאחר שעבר לחליפה, הודיע בנאום טלוויזיוני מעל סיפון נושאת המטוסים על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק", כאשר מאחוריו התנוסס שלט ענק עליו נכתב "המשימה הושלמה" ("Mission accomplished").

המציאות התבררה כמורכבת ביותר. כבר מתחילת המלחמה התאכזבו כוחות הקואליציה מכך שהשיעים בדרום עיראק לא מיהרו להתקומם נגד שלטון סדאם וישבו על הגדר. עם כיבוש בגדד התברר שכמות הכוחות שהספיקה לכיבוש עיראק לא הספיקה כדי לשמור על הסדר בה. הטרור השתולל ברחובות, וגבה הרוגים רבם מצדם של כוחות הקואליציה. במקביל, החלה תמיכת הציבור האמריקני במלחמה לרדת, ועמה הפופולריות של הנשיא בוש‏‏‏[85]. העובדה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק וכי ככל הנראה לא היה בידי סדאם נשק כזה לפני פרוץ המלחמה, הוסיפה לאיבוד התמיכה בדעת הקהל. האשמות הושמעו גם על כך שחברות עסקיות המקורבות לנשיא בוש, כמו האליברטון, שסגן הנשיא צ'ייני עמד בראשה עד שנת 2000, הרוויחו מהמלחמה בדרכים מפוקפקות. גם הריגתם של שניים מבניו של סדאם חוסיין ביולי, ביקורו של הנשיא בוש אצל החיילים בבגדאד בחג ההודיה 2003 והעברת השלטון המסודרת לידי הממשלה העיראקית הזמנית ב-28 ביוני 2004 לא שינו את המגמה. הגם שב-13 בדצמבר 2003 נתפס סדאם חוסיין על ידי הצבא האמריקני והובא למשפט, מגמת הירידה בפופולאריות של הנשיא המשיכה.

הנושא שדרש את רוב תשומת לבו של ממשל בוש היה המשך המלחמה בעיראק. לממשל היו מספר הישגים בעיראק, שהבולטים בהם היו הבחירות לפרלמנט הזמני שנערכו ב-30 בינואר 2005 (אם כי הן הוחרמו במחוזות הסוניים), גיבוש חוקה חדשה לעיראק ואישורה במשאל עם ב-15 באוקטובר והבחירות לפרלמנט הקבוע ב-15 בדצמבר, בהן השתתפו גם הסונים. אולם במקביל נמשכה הלחימה היום יומית בעיראק שכללה גם התקפות טרור רבות, ובאוקטובר 2005 צויין ההרוג האמריקאי ה-2000 בעיראק.

כתוצאה מכך, התגברה השחיקה בתמיכת הציבור במלחמה בעיראק והתחזקה הדרישה להוצאת הכוחות מהמדינה. נקודת ציון בהתנגדות הייתה באוגוסט 2005, כאשר אם שכולה בשם סנדי שיהאן, שאיבדה את בנה בעיראק בשנת 2004, פתחה בשביתת שבת מול חוותו של הנשיא בטקסס בעת שבוש שהה שם בחופשתו השנתית, בדרישה שהנשיא בוש ייפגש עימה ויסביר מדוע בחר לצאת למלחמה. עד מהרה, הצטרפו אל שיהאן פעילים רבים נגד המלחמה. בחודשים הבאים עלתה שוב שאלת הסיבות ליציאה למלחמה, בעיקר סביב הגשת כתב אישום בפרשת פליים, פרשה שנסובה סביב מהימנות טענות בוש ערב היציאה למלחמה על ניסיונותיו של סדאם להשיג נשק להשמדה המונית. ב-17 בנובמבר קיבלו הדורשים את יציאת הכוחות האמריקנים מעיראק חיזוק משמעותי, כאשר ג'ון מרתה - חבר קונגרס דמוקרטי, יוצא מלחמת וייטנאם שנחשב ניצי באופן יחסי ותמך ביציאה למלחמה - הציע התחלת יציאה מיידית של ארצות הברית מעיראק.

נוכח התגברות ההתנגדות למלחמה והירידה בפופולריות שלו עצמו (שהגיעה לשפל של 36% תמיכה הן בשל המלחמה והן בשל נושאי פנים ובראשם תגובת הממשל להוריקן קתרינה) יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, בהם הודה שהיציאה למלחמה התבססה על מודיעין מוטעה, כמו גם בטעויות אחרות בניהול המלחמה ולקח על כך אחריות. למרות כל זאת, טען בוש שהמלחמה הייתה מוצדקת וכי אסור לארצות הברית לצאת מעיראק עד שיושג ניצחון מלא על הטרור במדינה והממשל העיראקי הדמוקרטי יעמוד על רגליו. חוסר הפופולריות של המלחמה הייתה אחת מהסיבות לאיבוד הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר 2006. מיד אחריהן הודיע בו בוש על התפטרותו של מזכיר ההגנה דונלד רמספלד שהיה אדריכל המלחמה, והחלפתו בראש ה-CIA לשעבר רוברט גייטס.

במרץ 2006 מינה הקונגרס ועדה על-מפלגתית בראשות מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר מהצד הרפובליקני וחבר הקונגרס לשעבר לי המילטון מהצד הדמוקרטי. הוועדה הגישה את מסקנותיה בדצמבר והמליצה להתחיל לצמצם את הכוחות בעיראק, להפוך את הפעילות האמריקנית הצבאית מפעילות לחימתית לפעילות תומכת בצבא העיראקי, ולפתוח בדיאלוגים דיפלומטים במזרח התיכון עם מדינות כמו איראן וסוריה.‏[86]

בוש לא קיבל את המלצות הוועדה, ובחר בדרך אחרת. ב-7 בינואר 2007 הכריז על תוכנית פעולה חדשה בעיראק, שכללה דווקא תגבור כוחות משמעותי. כמו כן הוא החליף את ראש הכוחות האמריקנים בעיראק והעמיד בראשם את הגנרל דייוויד פטראוס.

תוכניות הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר וראשית המלחמה העולמית בטרור, נקט ממשל בוש שורה של צעדים דרסטיים ושנויים במחלוקת, צעדים אשר נועדו להגביר את ביטחונה של ארצות הברית. לצד מהלכים רבים שנבעו מצווים נשיאותיים שהוציא בוש, המדיניות גובתה בשורה של חוקים שהעביר הקונגרס, כאשר החוק אולי החשוב ביותר היה חוק הפטריוט (USA PATRIOT Act). החוק, אשר נכנס לתוקף ב-26 באוקטובר 2001, בין השאר צימצם בצורה דרמטית את המגבלות שהוטלו על רשויות אכיפת החוק, בפעילות לאיסוף מודיעין בתחומי ארצות הברית; והרחיב את שיקול דעתן של רשויות ההגירה ואכיפת החוק לעצור ולגרש מהגרים החשודים בפעולות הקשורות לטרור.

אחד המהלכים המרכזיים שהוביל בוש בנושא היה הרחבה חסרת תקדים של פעילויות המעקב וההאזנה של הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), כאשר המטרה היא סיכול יוזמות של ארגוני טרור לפגע בארצות הברית ויעדים אמריקניים מעבר לים. בכלל זה גם הוטמעו מערכות מתקדמות בארגון, שהגדילו את יכולות המעקב שלו. מהלכים אלו נעשו עד מהרה לשנויים במחלוקת. בעוד תומכיהם טענו שמדובר בצעדים הכרחיים על מנת לחזק את הביטחון הלאומי של ארצות הברית, היו מי שטענו שמדובר במדיניות מופרזת שתוצאותיה הן פגיעה רחבה בזכויות הפרט וריכוז כוח גדול מדי בידי הממשל הפדרלי. מדיניות נוספת שהנהיג בוש הייתה אישורו ל-CIA להשתמש בשיטות חקירה מחמירות יותר כנגד אנשים העוסקים בטרור או החשודים בכך. בעוד ממשל בוש האמין כי המדיניות החדשה "סיפקה מידע קריטי" שהציל את חייהם של אמריקאים רבים; מנגד, מבקרים רבים טענו שהצעדים לעיל הם למעשה עינויים, המהווים הפרה חמורה של זכויות אדם. לצד כל זאת, הוחמרו בכל ארצות הברית נוהלי האבטחה, כאשר הדבר בולט במיוחד בביטחון נמלי התעופה והטיסות בארצות הברית.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש בפגישה בארצות הברית עם ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, אפריל 2008

ג'ורג' בוש נכנס לתפקידו כנשיא בקירוב לעת הפיכתו של ולדימיר פוטין לראש ממשלת רוסיה. היחסים בין ארצות הברית לרוסיה במהלך כהונתו הראשונה של בוש התאפיינו בהקצנה של מדיניות החוץ הרוסית, התעצמות שלה והפיכתה של רוסיה לתקיפה, כמו גם מדיינות חוץ חד צדדית פעלתנית אמריקנית. דברים אלו הביאו מהצד האחד להגברת המתיחות בין המעצמות, אך פני הדברים התמתנו והפכו לחיוביים יותר הודות לקשרים אישיים טובים בין בוש לפוטין. קשרים אלו התבטאו בביקורים הדדיים ובפגישות תכופות בין השניים. למרות הקשרים שהוזכרו לעיל בין בוש לפוטין, אירועים רבים העיבו על היחסים בין שני המדינות. בשנת 2002, בוש פתח ביוזמה לפריסת מערכות הגנה כנגד טילים למקרה של התקפה מצד מדינות כמו צפון קוריאה ולוב. לשם כך פרשה ארצות הברית מהאמנה עליה חתמה בימי המלחמה הקרה, אמנה שהגבילה החזקת נשק אנטי-בליסטי (ABM treaty). רוסיה ראתה בתוכנית איום אליה, וענה שמטרתו האמיתית היא סיכול יכולותיו של הצבא הרוסי, כאשר פוטין כינה את התוכנית "טעות". גם הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 הרעתה את היחסים, ורוסיה התנגדה למלחמה זו בין השאר גם הודות לקרשיה החיוביים עם משטרו של סאדם חוסיין. ב-29 במרץ 2004 הצטרפו שמונה מדינות - פולין, רומניה, בולגריה, סלובניה, סלובקיה, ליטא, לטביה ואסטוניה - לברית נאט"ו והפכו בה לחברות מן המניין. הצטרפות של מדינות אלו לנאט"ו, כלון חברות הגוש הקומוניסטי לשעבר, הייתה בעיני רוסיה צעד שלילי שפירשו הרחבת ההגמוניה האמריקנית לגבולותיה של רוסיה.

סין ומזרח אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ידעו היחסים בין ארצות הברית לסין שיפור מסויים. הסינים גינו את הפיגועים, תמכו ביציאה האמריקנית לאפגניסטן ב-2001; ומאוחר יותר הם אף תרמו 150 מיליון דולר לשיקום אפגניסטן ולייצובה לאחר הפלת שלטון הטאליבן. תקופת בוש התאפיינה בהתמקדות הממשל בנעשה במזרח התיכון, ובהורדת פרופיל מסוימת במזרח אסיה, דבר שהסינים ראו באופן חיובי. כמו כן, עליית הטרור האסלאמי הפנתה ליו את החשש ממה שנתפס כ"איום סיני". למרות זאת, היו נתונים בסין חששות מסוימים לאחר שארצות הברית הרחיבה את אחיזתה במרכז אסיה והקימה בסיסי צבא במדינה כמו וטג'יקיסטן, מדינה הגובלת עם סין ממערב. על היחסים בין סין לארצות הברית העיבו במיוחד היחסים הקרובים שקיימה ארצות הברית עם טאיוואן, אויבתה המושבעת של סין. ב-25 באפריל 2001 נשאל בוש אם ארצות הברית תבוא לעזרתה של טאיוואן, עם זו האחרונה תותקף בידי סין. הוא השיב: "הסיניים צריכים להבין שארצות הברית תעשה כל מה שנדרש כדי לעזור לטאיוואן להגן על עצמה.... למרות שיש לנו (סין וארצות הברית) אינטרסים משותפים, הסינים צריכים להבין שיש מקומות ()". כמו הסוגיה הטאיוואנית) בהם אנחנו לא מסכימים".

היחסים בין ארצות הברית לצפון קוריאה תחת בוש היו מתוחים. ממשל בוש ביקר את המשטר צפון קוריאני על הפרת זכויות אדם, פיתוח מערכות טילים מאיימות וערעור ביציבות והביטחון במזרח אסיה. בשנת 2002 החמירה המתיחות בין המדינות באופן דרמטי, לאחר שבוש האשים את צפון קוריאה בפיתוח תשתית להעשרת אורניום לצורך נשק גרעיני. באותה השנה הגדיר בוש את צפון קוריאה גם כשותפה בציר הרשע. בחדושים הבאים נכנסה ארצות הברית למשא ומתן עם צפון קוריאה במטרה להניע אותה מתוכניתה הגרעינית, אך ניסיון זה לא צלח. לקראת שלהי הקדנציה הראשונה של בוש, הידרדרו מחדש היחסים עם צפון קוריאה, לאחר שזו גירשה את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית משטחה, וחזרה לפתח נשק גרעיני.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש ושותפו הקרוב ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, מרץ 2003

לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר מדינות אירופה גינו את האירועים והציעו לארצות הברית סיוע. בהמשך, השתתפו רוב מדינות האיחוד האירופי במלחמת אפגניסטן לצד ארצות הברית, כאשר מאות אירופאים נהרגו בלחימה מול אל קאעידה והטאליבן. השותפות האירופאית-אמריקנית נגד הטרור תחת בוש המשיכה גם בשנים הבאות, אך הדבר הגיע במידה רבה אל קיצו לקראת מלחמת עיראק. בעוד ממשל בוש רצה בראשית 2003 להרחיב את המלחמה בטרור מאפגניסטן לעיראק, באירופה ניכרה מחלוקת עזה בשאלה זו. בעוד מדינות רבות התנגדו בחריפות למלחמה בעיראק, כאשר את מחנה זו מובילות גרמניה וצרפת. מדינות אלו שטענו שאין טעם במלחמת עיראק, והדבר הביא לקרע ביחסים בין מדינות אלו לארצות הברית, ובמיוחד עם צרפת בראשות נשיאה ז'אק שיראק, שהיה למתנגד קולני לבוש. למרות שסעים אלו, ארצות הברית תחת בוש המשיכה לשמר יחסי עבודה סבירים גם המדינות שהתנגדו למלחמה בעיראק. ובעוד זאת, מדינות רבות אחרות באירופה - בריטניה, איטליה, ספרד ופולין - המשיכו לשתף פעולה באופן מלא עם ארצות הברית, ושלחו אלפים מחייליהם למלחמת עיראק. עם מדינות אלו חוותה ארצות הברית פריחה ביחסים, ובמיוחד אמור הדבר באשר לממלכה המאוחד. תחת ממשלתו של טוני בלייר, היותה בריטניה לשחקן עזר מרכזי במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. מצב עניינים זה הביא לידיות עמוקה בין בלייר לבוש, שהתבטאה בביקורים הדדיים תכופים זה במדינתו של זה וכן בפגישות רבות. בדומה לבלייר, גם עם ראשי ממשלת ספרד ואיטליה, חוזה מריה אסנאר וסילביו ברלוסקני בהתאמה, רקם בוש יחסים קרובים.

לצד מלחמת עיראק, בלטה אמנת פרוטוקול קיוטו בהעבתה על היחסים בין ארצות הברית לרבות ממדינות אירופה. האמנה הקוראת לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספרה ומלחמה בהתחממות הגלובלית, היא מהיוזמות המרכזיות שקידם האיחוד האירופי באותם השנים; ואז כהיום, ארצות הברית היא אחד המכשולים המרכזיים בפני יישום האמנה. בעוד ממשל ביל קלינטון קידם את האמנה, כבר במרץ 2001 הורה הנשיא בוש להסיר את חתימתה של ארצות הברית מאמנת קיוטו, בטענה שיישום האמנה יהיה יקר מדי וכן בטענה שהאמנה מפלה לרעה את ארצות הברית. בשעתו הדבר הוביל למרירות ביחסים בין ארצות הברית לאיחוד האירופי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש עם אריאל שרון ואבו מאזן במפגש פסגה בעקבה, 2003

בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח הכישלון המהדהד של הנשיא קלינטון בהשגת שלום במזרח התיכון, החל ממשל בוש את דרכו בשמירה על פרופיל נמוך ביותר בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי ערבי בכלל, ולישראלי פלסטיני בפרט. בוש נחשב היה לנשיא ידידותי המיוחד למדינת ישראל, ורבים ראו את אהדתו לישראל כחסרת תקדים. בציבור הישראלי.‏[87][88] בוש גם הגן באופן עקבי על ישראל בשדה הדיפלומטי ובמוסדות האומות המאוחדות, וכמו כן דאג בוש לתת לישראל סיוע צבאי נרחב. ליחסים אלו תרמו היכרותו המוקדמת של בוש עם ישראל, קרבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים פרו ישראלים, וכן התגברות הנטייה הפרו ישראלית לאחר פיגועי 11 בספטמבר, כאשר המשך הטרור הפלסטיני גרם לניכור כלפי הפלסטינים מצד הממשל האמריקאי ששם את המלחמה בטרור בראש מעייניו. משנה לשנה, במהלך הקדנציה הראשונה של בוש, שחפפה במידה רבה את זו של שרון בישראל, הפרו ישראליות של הממשלה הפכה ניכרת יותר. כאשר החל מ-2002 ניתק ממשל בוש במידה רבה קשר עם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, האשימו בעידוד הטרור ונתן לישראל יד חופשית לממשלת שרון לנקוט כמעט כל פעולה כנגד ערפאת, למעט גירושו או הריגתו. בנושאים כמו המשך הרחבת ההתנחלויות והקמת המאחזים או חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על מדיניותו בהתנגדות לכל שינוי בסטטוס קוו, ברמה ההצהרתית אך שלא כבעבר, לא נעשה כל צעד ממשי במטרה להשפיע על המדיניות הישראלית בנושא.

במהלך כהונתו הראשונה של נעשו מספר ניסיונות על ידי בוש להחיות את תהליך השלום. ב-24 ביוני 2002, במה שכונה לימים "חזון הנשיא בוש", הוא קרא בנאום בבית הלבן למתווה של שתי מדינות לשני עמים. למרות הציפיות, התוכנית לא הצליחה לשאת פרי. ניסיון נוסף בתחום נעשה ב-26 בפברואר 2003, אז בשיא המאמצים של ארצות הברית להשיג את הסכמת מועצת הביטחון של האו"ם למלחמה בעיראק, טבע בוש את המושג "מפת הדרכים לשלום", תוכנית דומה לזו הקודמת שבוש הציג. בחידוש במפת הדרכים היתתה שזו בציגה גם לוח זמנים ברור יותר לפתרון הדרגתי של הסכסוך. ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר טרח להדגיש את הקשר בין מפת הדרכים לבין המלחמה הקרבה בעיראק, וכך נתפסה היוזמה הזו בעיני רבים כ"תשלום" שבלייר גבה מבוש עבור תמיכתו בו בעניין עיראק. ב-5 ביוני 2003, השתתף בוש בפסגה בעקבה עם ראשי הממשלה שרון ואבו מאזן, ובהשתתפות המלך עבדאללה, פסגה שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים. לאור ההידרדרות הביטחונית בשטח וההסתבכות האמריקנית בעיראק, הורידה ארצות הברית בחודשים הבאים פרופיל בפעילות בזירה הישראלית פלסטינית. יישום התוכנית, היא כקודמותיה, לא התפתח לכדי פריצת דרך.

לאחר פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון בדצמבר 2003, התייצב בוש לצידו מספר שבועות לאחר מכן. כמה שנחשב ל"תמורה" אמריקנית להתנתקות, ובניסיון אולי לעזור לשרון לרכך את ההתנגדות להתנתקות בישראל, פרסם בוש מכתב תמיכה שכלל גיבוי של שרון, קביעה שבעיית הפליטים הפלסטינים תיפטר לא בישראל אלא במדינה הפלסטינית, כמו גם קביעה שיש להתחשב בגושי ההתנחלויות בקביעת קו הגבול העתידי.

בתחום זה, המשיך ממשל בוש לנקוט בריחוק יחסי. בוש המשיך לתמוך בתוכנית ההתנתקות של שרון ובביצועה. בנובמבר 2005, לאחר יישום התוכנית, ביקרה קונדוליזה רייס בישראל והייתה מעורבת בניסוח ההסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית על הפעלת מעבר רפיח - התערבות אקטיבית ראשונה של ארצות הברית מאז פרסום "מפת הדרכים", ומקרה נדיר של התערבות ממשל בוש בפרטים הקטנים של הסכמים בין ישראל לפלסטינים. כמו כן, ממשלו של בוש פעל למען מתן מעבר לשיירות מרצועת עזה ליהודה ושומרון ומתן אפשרות לתושבי מזרח ירושלים להצביע בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006. בוש עצמו נמנע מלהתערב בנושא אישית. גם לאחר האירוע המוחי בו לקה שרון שהפך לידידו האישי, והחלפתו בפועל על ידי אהוד אולמרט המשיך בוש בגישתו האוהדת כלפי ישראל אם כי הביע הסתייגויות מחד צדדיותה של תוכנית ההתכנסות שהעלה בפניו אולמרט בפגישתם במאי 2006.

נושאים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בטרור והמלחמה בעיראק הביאה להגברת העניין של ממשל בוש בסוריה, והגברת המתח בינה לבין ארצות הברית. מיד אחרי פיגועי 11 בספטמבר כוחות הביון הסורי שיתפו פעולה עם ארצות הברית במידה מסוימת. אולם המשבר בעיראק הביאה לדרדור ביחסים. רשמית סוריה הייתה נותרה נייטרלית, אולם האמריקנים האשימו אותם בהעברת נשק לעיראק, אי מניעה ואף עידוד להסתננות של טרוריסטים מגבולה לעיראק, ואף בהחבאת נשק ההשמדה ההמוני העיראקי. גם המשך תמיכתה של סוריה בחזבאללה ובארגוני הטרור הפלסטינים היה לצנינים בעיני האמריקנים. בדצמבר 2003 עבר בקונגרס "חוק האחריות הסורית" שהסמיך את הנשיא להטיל עיצומים על סוריה, והוא אכן הפעיל את סמכותו זו ב-11 במאי 2004 ‏‏[89]. המתיחות עם סוריה הובילה גם למעורבות בענייני לבנון, ולהשקעת מאמצים לדחיקת רגלי סוריה מהמדינה. במסגרת זו יזמה ארצות הברית יחד עם צרפת את קבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-2 בספטמבר וקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים הנותרים מלבנון (כלומר הצבא הסורי), ופירוק המיליציות (שבראשן החזבאללה).

כבר בראשית כהונתו, הנהיג בוש מדיניות אקטיבית יחסית באפריקה. כחלק מהמלחמה העולמית בטרור, הרחיבה ארצות הברית את הפעילות הביטחונית שלה באפריקה, במטרה להיאבק בניסיונות של טרור אסלאמי להכות ביבשת. בכלל זה בלט במיוחד "מבצע חירות מתמשכת - קרן אפריקה" (OEF-HOA), מבצע צבאי שנערך החל מ-2002, מבצע שמטרתו הוגדרה כמלחמה בטרור ובפיראטיות בקרן אפריקה בדגש על סומליה.‏[90] המבצע הוצא לפועל על ידי כוח מיוחד שהוקם על ידי האמריקנים לצורך העניין - כוח המשימה המשולב לקרן אפריקה (CJTF-HOA).‏[91] לצד כוח זה, השתתפו בפעילות במקום גם כוחותיהם הצבאיים של מספר מחברותיה של ברית נאט"ו ומספר מדינות מקומיות.‏[92] כוח נוסף שפועל במסגרת המבצע, הוא הכוח הימי הרב לאומי כוח משימה משולב מספר 150 - כוח שהוא למעשה שלוחה של כוחות הקואליציה הפרו-אמריקנית במלחמת עיראק, כאשר תפקידו לצד לוחמה נגד הפיראטיות באזור, הוא אבטחה ספציפית של מפרץ עדן, על-מנת לאפשר זרימה סדירה של ציוד, סחורות וכוח אדם מארצות הברית ואירופה לעיראק.‏[93] במהלך הלחימה במקום, תעשיית הפיראטיות באזור ספגה מכה קשה אך לא מוגרה לחלוטין, כלי שיט רבים שנכנסו לסכנת שוד חולצו על ידי הכוחות הצבאיים שבמקום ובסיסי פיראטים וכלי שיט של גורמים מעין אלו הותקפו.‏[94][95][96][97] במהלך כלל הלחימה במקום, 29 חיילים אמריקניים נהרגו.‏[98][99][100][101][102][103] מנגד, 110-158 טרוריסטים ופיראטים נהרגו אף הם‏[104] ויותר מ-1,200 טרוריסטים ופיראטים נעצרו.‏[105] בנאום מצב האומה בינואר 2003, הכריז בוש על תוכנית חירום של סיוע למדינות אפריקניות מוכות איידס להילחם בנגיף המסוכן. במסגרת זאת העמיד בוש כ-44 מיליארד דולר למאמץ הזה. תוכנית זו הגישה טיפול תרופתי ישיר למיליוני בני אדם, ויש המעריכים שהיא הצילה את חייהם של כחמישה מיליון כאלו. על פי כתב הניו יורק טיימס פיטר בייקר, "בוש עשה יותר מכל נשיא אחר לפניו או אחריו, על מנת לעצור את האיידס ולעזור אפריקה".‏[106] כחלק ממדיניותו של ממשל בוש להפיץ את הדמוקרטיה בעולם, תמך הממשל בניסיונות של דמוקרטיזציה ביבשת.

מדיניות פנים וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הכלכלי, פעולתו הבולטת של בוש הייתה קיום הבטחת הבחירות שלו לקיצוץ במיסים, קיצוץ ממנו נהנו בעיקר בעלי ההון וההכנסות הגבוהות. בלחץ המפלגה הדמוקרטית, אישר הקונגרס קיצוץ מצומצם יותר מזה שהציע בוש, אולם עדיין מדובר בקיצוץ מיסים מהגדולים בהיסטוריה. הקיצוץ הוגדר כזמני למשך 10 שנים אך בוש הבטיח לפעול על מנת להפוך אותו לקבוע.

הקיצוץ במסים שהובטח כאשר ארצות הברית הייתה בעודף תקציבי של 230 מיליארד דולר, יושם כאשר המדינה הייתה כבר שרויה בגרעון. הגירעון המקורי, ירידת ההכנסות ממיסים, הוצאות הביטחון המאמירות אחרי אירועי ה-11 בספטמבר והמלחמות באפגניסטן ועיראק, גרמו לכך שהקיצוץ הוביל לגרעון גדול יותר של 413 מיליארד דולר ב-2004. גרעון זה יחד עם הגרעון במאזן המסחרי הובילו לירידת ערך הדולר לעומת האירו.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש יזם חקיקת רפורמה חינוכית הקרויה חוק "No Child Left Behind". במסגרת זו ניתן עידוד לחינוך הציבורי תוך כדי יצירת מערכת מקיפה של מבחני הערכה. מבקרי התוכנית טענו שתוספות התקציב שניתנו בחוק אינן מספיקות בשביל לממן את תוספת ההוצאות שהחוק גרם לבתי הספר.

זכויות הומוסקסואלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתו הבולטת בתחום זה הייתה יוזמתו בשנת 2004 להוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שייאסור הכרה בנישואין בין בני אותו מין, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר נישואין כאלה במסצ'וסטס. בוש התעקש על הצגת התיקון בקונגרס על אף שהיה ברור שאין לו את הרוב המספיק. מבקריו טענו כי עשה זאת כדי לעורר את הנושא לפני הבחירות לנשיאות ולהביא לקלפיות את אנשי הימין הדתי. לעומת התנגדותו הנחרצת לנישואין, הכריז בראיון ב-26 באוקטובר 2004, זמן קצר לפני הבחירות, שהוא אינו תומך באיסור חוקתי על "איחוד אזרחי" (civil union) כפי שקיים במדינת ורמונט. בוש גם מינה הומוסקסואל גלוי לתפקיד השגריר ברומניה.

מחקר בתאי גזע עובריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ההחלטות הקשות שבוש היה צריך לקבל הייתה בעניין מימון פדרלי של המחקר בתאי גזע עובריים אנושיים. מצד אחד, דתיותו העמוקה הכוללת התנגדות נחרצת להפלה מלאכותית ואמונה בקדושת החיים מרגע ההפריה הובילה אותו לעמדה המתנגדת לניסויים מדעיים בתאים כאלה, אולם התקוות הגדולות לריפוי מחלות כמו מחלת פרקינסון מחלת אלצהיימר וסוכרת בעזרת מחקרים אלה ועמדת משפחתו של הנשיא לשעבר, רונלד רייגן, חולה אלצהיימר בשנותיו האחרונות, גרמו לו להודיע ב-11 באוגוסט 2001 על אישור חלקי של מימון מחקרים שישתמשו בתאים שנוצרו עד למועד זה.

הרפורמה בביטוח הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסע הבחירות שלו, וביתר פירוט בנאום מצב האומה בינואר 2005, העלה בוש הצעה לרפורמה בביטוח הלאומי שתכלול הפרטה חלקית שלו כך שחלק מהתשלומים של המבוטחים לא ילכו לקופה הכללית, אלא יישמרו לכל מבוטח בחשבון אישי. למרות מסע שכנוע מצידו שנמשך מספר חודשים, הרפובליקנים בסנאט החליטו שלא להעלות את הנושא הרגיש לדיון והנושא ירד מן הפרק. כמה חודשים לאחר מכן החל בוש במסע מחודש לחיזוק רפורמה זו.

הוריקן קתרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש מבקר באזור שנפגע מהוריקן קטרינה בניו אורלינס, 2 בספטמבר 2005

אירועי הוריקן קתרינה ופגיעתו בניו אורלינס היוו את האירוע המרכזי בתחום הפנים בקדנציה השנייה של בוש. ההוריקן פגע בניו אורלינס ב-29 באוגוסט 2005, ותוך ימים ספורים הוצפה העיר בשל הפגיעה בסכר שהגנו עליה מפני המים באגמים הסמוכים שעלו על גדותיהם בעקבות ההוריקן. תגובת הממשל - הן הפדרלי והן המקומי - הייתה איטית ובלתי מוצלחת. הרבה מהאשמה הוטלה על בוש שהתמהמה אפילו מהפסקת חופשתו. בוש נאלץ לפטר את מקורבו, ראש הסוכנות הפדרלית לטיפול במצבי חירום (FEMA), מייקל בראון, אותו מינה באופן אישי. שיעורם הגדול של שחורים בין הנפגעים העלה לסדר היום נושאים של גזענות ואפליה. תוצר נוסף של האסון היה בעליית מחירי הדלק בשל פגיעת ההוריקן בקידוחי הנפט שבמפרץ מקסיקו ובמזקקות שבניו אורלינס והסביבה.

מינויים לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2005 קיבל הנשיא בוש הזדמנות נדירה למינוי שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, עם הודעת הפרישה של סנדרה דיי אוקונור, ופטירתו של נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט.

המינוי הראשון היה של ג'ון רוברטס שיועד תחילה להחליף את אוקונר כשופט, ואחרי פטירתו של רנקוויסט מונה לנשיא בית המשפט. על אף שהיה ברור שהמועמד הוא שמרן מובהק, כישוריו המשפטיים וקסמו האישי גרמו למינוי לעבור בסנאט בתמיכה של רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית, מה שנחשב כהצלחה גדולה של בוש.

לעומת זאת, ניסיון המינוי השני של בוש התגלה ככישלון. בוש מינה לתפקיד את היועצת המשפטית האישית שלו, הארייט מאיירס. ביקורת רבה הושמעה על המינוי של מקורבת ועל חוסר הניסיון של המועמדת במשפט חוקתי. הימין השמרני חשש שמאיירס לא תהיה מחויבת לנושאים הקרובים לליבו, כמו המאבק בהפלות. גורמים שמרניים רבים יצאו בפומבי נגד המינוי, והנושא גרם לקרע בין בוש לבין בסיס התמיכה השמרני-דתי שלו. לבסוף, לאחר סדרת פגישות בין מאיירס לבין חברי הסנאט התברר שהמינוי שלה לא מובטח, והיא נאלצה לפרוש. במקומה של מאיירס מונה השופט הפדרלי סמואל אליטו, אשר מינויו זכה לאישור הסנאט ב-31 בינואר 2006, בהצבעה שהתפלגה כמעט לחלוטין על פי הקווים המפלגתיים.

ההגירה הבלתי חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא הפנים שעמד במרכז סדר היום הפוליטי במהלך המחצית הראשונה של שנת 2006 היה נושא ההגירה הבלתי חוקית ממקסיקו. החל משנת 2005 הועלה הנושא על סדר היום באופן הולך וגובר על ידי גופים שמרניים שהקימו משמרות אזרחיים במדינות ארצות הברית הגובלות במקסיקו וקראו לפעולה פוליטית לחיזוק השמירה על הגבול ומלחמה בהגירה הבלתי חוקית. מנגד, החלו מהגרים ממוצא לטיני, הן חוקיים והן בלתי חוקיים, להביע את מחאתם כנגד הלכי רוח אלה, ויצאו לשביתות והפגנות המוניות ב-1 במאי 2006. הצעות חקיקה בנושא הועלו בשני בתי הקונגרס, כאשר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים הוביל יוזמה קיצונית ששמה דגש על חיזוק השמירה על הגבול, והחמרת העונשים על הגירה בלתי חוקית, בעוד בסנאט התגבשה הצעה דו-מפלגתית ששילבה את חיזוק השמירה על הגבול ביוזמה להסדרת מעמדם של מיליוני המהגרים הבלתי חוקיים שכבר נכנסו למדינה.

בנושא זה נקט בוש עמדה מרכזית, יחסית. בנאום מיוחד לאומה בנושא שנשא ב-15 במאי, קרא בוש מחד לקונגרס לממן את חיזוקו של משמר הגבול האמריקני, הן בכוח אדם והן בטכנולוגיות, והודיע על שליחת 6,000 חיילי המשמר הלאומי לחיזוק השמירה על הגבול עד אז, ומאידך תמך בתוכניות שיאפשרו מעמד של "עובד זמני" ופתיחת פתח להתאזרחות. עם זאת, בשל התקרבות הבחירות לקונגרס, לא הצליחו בית הנבחרים והסנאט לגשר על הפערים ביניהם, ויוזמת בוש נתקעה.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' ווקר בוש שב לדאלאס והוא ממעט להופיע בכלי התקשורת. לקראת ה-11 בספטמבר 2011, עשור לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הוא אמנם התראיין לתקשורת על תחושותיו בעת פרוץ מתקפות הטרור, אך נוטה להתבודד באחוזתו בדאלאס, טקסס[107].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A Charge to Keep: סקירה קצרה של חייו של בוש והפילוסופיה הפוליטית שלו. יצא בשנת 1999, לקראת ריצתו של בוש לנשיאות.
  • Decision Points: ספר הזכרונות של ג'ורג' ווקר בוש. מסכם את ההכרעות המרכזיות שעשה בוש בחייו, מנקודת מבטו. יצא בשנת 2010.
  • 41: A Portrait of My Father: ביוגרפיה של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, אביו של ג'ורג' ווקר בוש. יצא בשנת 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Bush, Prescott Sheldon, (1895–1972)". Biographical Directory of the United States Congress. Archived from the original on February 3, 2010. Retrieved February 12, 2010.
  2. ^ "Read her lips: Literacy efforts on first lady's agenda". CNN. April 8, 2001. Archived from the original on August 7, 2001. Retrieved May 12, 2008.
  3. ^ Romano, Lois; George Lardner Jr (July 25, 1999). "Bush's Life-Changing Year". The Washington Post. Retrieved September 1, 2008.
  4. ^ ראו בספר (האוהד לבוש) A Man of Faith: The Spiritual Journey of George W Bush, הכותב מראיין שני "מקורבים" עלומי שם, שטענו כי נכנסו לחדר הסגלגל וראו את הנשיא בוש (בהזדמנויות שונות) כורע לתפילה. בוש עצמו קורא מדי יום בברית החדשה לפני השינה, ומתפלל עם שחר (ראו כאן)
  5. ^ "The Jesus Factor". PBS. Retrieved September 1, 2008.
  6. ^ Leonard, Mary (January 23, 2000). "Turning Point: George W. Bush, A Legacy Reclaimed". Boston Globe. Archived from the original on October 12, 2007. Retrieved September 1, 2008.
  7. ^ Gryboski, Michael. "George W. Bush Says He Read the Bible Every Day of His Presidency, at Museum of the Bible Event". The Christian Post. Retrieved 26 February 2015.
  8. ^ Cohen, Richard (December 30, 2008). "George W. Bush as an Avid Reader". The Washington Post. Retrieved August 6, 2014.
  9. ^ Harrington, Walt (Autumn 2011). "Dubya and Me". The American Scholar. Retrieved September 10, 2011.
  10. ^ George W. Bush Talks About Life After the White House at Memphis Hospital Celebration. The Daily Beast July 17, 2012. Retrieved July 15, 2013.
  11. ^ Ahles, Dick (December 24, 2000). "Bush's Birthplace? It's Deep in the Heart of... New Haven". The New York Times. Archived from the original on October 26, 2010. Retrieved December 27, 2010.
  12. ^ Bush, then the Governor of Texas, was the commencement speaker at St. John's Academy in 1995: "An Inventory of Press Office Speech Files at the Texas State Archives, 1986, 1989–2000, undated (bulk 1995–2000)". Texas State Library and Archives Commission. Retrieved May 1, 2008.
  13. ^ Kristof, Nicholas D. (June 10, 2000). "George W. Bush's Journey The Cheerleader: Earning A's in People Skills at Andover". The New York Times. Archived from the original on March 11, 2005. Retrieved September 1, 2008.
  14. ^ Kuper, Simon (December 3, 2000). "Ruthian rise of Dubya". The Observer (London: The Guardian). Archived from the original on October 26, 2011. Retrieved January 24, 2011.
  15. ^ "Biography of President George W. Bush". The White House. Archived from the original on June 26, 2009. Retrieved June 23, 2009.
  16. ^ Romano, Lois (February 3, 2004). "Bush's Guard Service In Question". The Washington Post. pp. A08. Retrieved September 1, 2008.
  17. ^ York, Byron (August 26, 2004). "The Facts about Bush and the National Guard". National Review. Archived from the original on August 30, 2008. Retrieved September 1, 2008.
  18. ^ Bush's Guard Service In Question (washingtonpost.com)
  19. ^ "New Questions On Bush Guard Duty". CBS News. September 8, 2004. Retrieved 2007-10-11.
  20. ^ "What Blogs Have Wrought". Weeklystandard.com. 2004-09-27. Retrieved 2012-06-04.
  21. ^ Memmott, Mark (2004-09-13). "– Amid criticism, CBS stands by its reports". Usatoday.com. Retrieved 2012-06-04.
  22. ^ "Rather On The Document Errors". CBS News. September 20, 2004.
  23. ^ Bloggers Freer Than Reporters? Slate, Jack Shafer, April 8, 2005
  24. ^ Dan Rather to Step Down at CBS, Anchor's Decision Comes Amid Probe of Flawed Bush Report Washington Post November 23, 2004
  25. ^ September 21, 2007 (2007-09-21). "Rather: I was forced to step down". Cnn.com. Retrieved 2012-06-04.
  26. ^ Rutenberg, Jim (May 17, 2004). Rutenberg, Jim (May 17, 2004). "A Film to Polarize Along Party Lines". The New York Times. Archived from the original on January 30, 2013.
  27. ^ Brit Hume, Mara Liasson, Jeff Birnbaum, Charles Krauthammer (July 9, 2004). "The All-Star Panel Discusses John Kerry's Shifting Positions on Iraq War Spending". Fox News Network (transcript).
  28. ^ "GWB: HBS MBA". The American Thinker. Archived from the original on September 14, 2008. Retrieved September 1, 2008.
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 29.3 29.4 29.5 29.6 Geoבrge Bush. MSN Encarta. Archived from the original on October 31, 2009. Retrieved August 3, 2008.
  30. ^ Stone, Peter H. (July 4, 2001). "Big oil's White House pipelines". National Journal (33): 1042. ISSN 0360-4217.
  31. ^ Carlisle, John K (January 3, 2004). "George Soros's Plan to Defeat George Bush". Human Events.
  32. ^ "Files: Bush Knew Firm's Plight Before Stock Sale". The Washington Post. July 21, 2002. Retrieved September 1, 2008.
  33. ^ Farrey, Tom (November 1, 1999). "A series of beneficial moves". ESPN. Archived from the original on March 28, 2009. Retrieved March 4, 2009.
  34. ^ "1998 Tax return" (PDF). Retrieved September 1, 2008.
  35. ^ "Winton Blount, 81, a Founder Of the New Postal Service". The New York Times. October 26, 2002. Archived from the original on May 13, 2011. Retrieved February 12, 2010.
  36. ^ Walker, Jessica M. (February 13, 2004). "Bush seen in Alabama in 1972". USA Today. Retrieved February 12, 2010.
  37. ^ "Bush Wasn't Always a Front-Runner". The Washington Post. October 17, 1999. Retrieved September 1, 2008.
  38. ^ Bush, George W.; Bill Adler (2004). The Quotable George W. Bush: A Portrait in His Own Words. Andrews McMeel Publishing. ISBN 978-0-7407-4154-8. OCLC 237927420.
  39. ^ "George W. Bush and the religious right in the 1988 campaign of George H.W. Bush". PBS. June 17, 2005. Retrieved September 1, 2008.
  40. ^ "Seven Who Will Manage Bush's 1992 Presidential Campaign". The New York Times. December 6, 1991. Retrieved June 23, 2009.
  41. ^ Wayne Slater, James Moore (2003). Bush's Brain: How Karl Rove Made George W. Bush Presidential. Wiley. p. 210. ISBN 978-0-471-42327-0.
  42. ^ "The God Delusion", Richard Dawkins, Bantam Press, London, 2006 p. 291
  43. ^ "The New York Review of Books: Death in Texas".
  44. ^ Wayne Slater, James Moore (2003). Bush's Brain: How Karl Rove Made George W. Bush Presidential. USA: Wiley. pp. 233–36. ISBN 0-471-42327-0.
  45. ^ Koronowski, Ryan. It’s Not Just Oil: Wind Power Approaches 8% of Texas Electricity in 2010 Repower America, 19 January 2011. Accessed: 24 September 2011.
  46. ^ Galbraith, Kate and Price, Asher. A mighty wind Texas Monthly, August 2011. Accessed: 24 September 2011.
  47. ^ Texas Governor George W. Bush: An Introduction to Governor George W. Bush Records Located at the George W. Bush Presidential Library, 1854-2001, undated, bulk 1995-2000
  48. ^ 48.0 48.1 Frank Bruni (2000-09-27). "Quayle, Outspent by Bush, Will Quit Race, Aide Says". The New York Times. Retrieved 2007-12-27.
  49. ^ 49.0 49.1 DAVID FIRESTONE and ALISON MITCHELL (March 16, 2010). "THE 2000 CAMPAIGN: THE OVERVIEW; In Hot Debate, Bush and McCain Collide Over Campaign's Tactics". The New York Times.
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 2000 Presidential Election
  51. ^ "US President - R Primaries Race", Our Campaigns, February 1, 2000, retrieved February 28, 2011
  52. ^ 2000 Republican Primary Election Events Timeline
  53. ^ "The Second Gore-Bush Presidential Debate". 2000 Debate Transcript. Commission on Presidential Debates. 2004. Archived from the original on April 3, 2005. Retrieved October 21, 2005.
  54. ^ George W. Bush, et al., Petitioners v. Albert Gore, Jr., et al., 531 U.S. 98 (2000). Retrieved February 12, 2010.
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 Miller Center, American President: A Reference Resource
  56. ^ 2000 OFFICIAL PRESIDENTIAL GENERAL ELECTION RESULTS, General Election Date: 11/7/00
  57. ^ "An Interview With Karl Rove". NewsHour with Jim Lehrer. PBS. August 1, 2004. Archived from the original on September 2, 2004. Retrieved September 1, 2008.
  58. ^ 58.0 58.1 58.2 Kirkpatrick, David D (August 25, 2004). "The 2004 Campaign: The Republican Agenda; Draft GOP Platform Backs Bush on Security, Gay Marriage, and Immigration". The New York Times. Archived from the original on May 13, 2011. Retrieved June 23, 2009.
  59. ^ After initial comments made in March, there was no statement on the latter issue until June. Rosenberg, Debra (June 28, 2004). "A Gay-Marriage Wedge". Newsweek 143 (26). p. 8.
  60. ^ 60.0 60.1 Britannica, United States presidential election of 2000
  61. ^ Milbank, Dana (September 2, 2004). "From His 'Great Goals' of 2000, President's Achievements Mixed". The Washington Post. Retrieved June 19, 2009.
  62. ^ "Presidential Approval Ratings – George W. Bush". Gallup. Retrieved 2011-09-04.
  63. ^ Address to the Nation on the Terrorist Attacks; September 11, 2001
  64. ^ "Address to a Joint Session of Congress and the American People". The White House. September 20, 2001. Archived from the original on May 27, 2009. Retrieved June 23, 2009.
  65. ^ P.O. Box 400406 (January 29, 2002). "State of the Union Address (January 29, 2002)—Miller Center". Millercenter.org. Archived from the original on October 11, 2011. Retrieved July 31, 2012.
  66. ^ (June 1, 2002). "Text of Bush's Speech at West Point". The New York Times.
  67. ^ Peter Dahl Thruelsen, From Soldier to Civilian: DISARMAMENT DEMOBILISATION REINTEGRATION IN AFGHANISTAN, DIIS REPORT 2006:7, 12, supported by Uppsala Conflict Database Project, Uppsala University.
  68. ^ Vulliamy, Ed; Wintour, Patrick; Traynor, Ian; Ahmed, Kamal (7 October 2001). [http://www.theguardian.com/world/2001/oct/07/politics.september11 "After the September Eleventh Terrorist attacks on America, "It's time for war, Bush and Blair tell Taliban – We're ready to go in – PM
  69. ^ "Canada in Afghanistan: 2001". National Post. Retrieved 7 June 2013.
  70. ^ 70.0 70.1 Felbab-Brown, V. 2012. "Slip-Sliding on a Yellow Brick Road: Stabilization Efforts in Afghanistan." Stability: International Journal of Security and Development 1(1):4–19, DOI: http://dx.doi.org/10.5334/sta.af
  71. ^ "Taliban Appears To Be Regrouped and Well-Funded". The Christian Science Monitor. May 8, 2003. Archived from the original on June 17, 2003. Retrieved September 1, 2008.
  72. ^ "World Cannot Give Up on Afghanistan, Coalition Officials Say". United States Department of Defense. June 28, 2006. Retrieved September 1, 2008.
  73. ^ Leithead, Alastair (July 22, 2006). "Frustrated Karzai toughens stance". BBC News. Archived from the original on July 4, 2006. Retrieved September 1, 2008.
  74. ^ Wiseman, Paul (July 22, 2006). "Revived Taliban waging 'full-blown insurgency'". USA Today. Retrieved September 1, 2008.
  75. ^ Baker, Peter (March 11, 2007). "Additional Troop Increase Approved". The Washington Post. p. A11. Retrieved May 31, 2008.
  76. ^ Vira, Varun; Cordesman, Anthony (25 July 2011). "Pakistan: Violence versus Stability: A Net Assessment". Center for Strategic and International Studies.
  77. ^ Vidal, John (November 19, 2001). "Another coalition stands up to be counted". The Guardian. Retrieved 2006-11-11.
  78. ^ ["Protesters demand end to bombing". BBC. 10 November 2001. Retrieved 2006-11-11.
  79. ^ "Cost of Iraq, Afghanistan and Anti-Terrorism Operations". Journalist's Resource.org.
  80. ^ "Please Mr. President! Some Truth About Afghanistan". The Huffington Post. Retrieved 6 February 2015.
  81. ^ "What good friends left behind". the Guardian. Retrieved 6 February 2015.
  82. ^ "There have been real achievements in Afghanistan, but leaving puts them at risk", Left Foot Forward
  83. ^ "US legacy in Afghanistan: What 11 years of war has accomplished", The Christian Science Monitor
  84. ^ ‏Rebecca Leung Woodward Shares War Secrets, April 18, 2004‏
  85. ^ Historical Bush Approval Ratings
  86. ^ יצחק בן חורין, המפתח לעיראק: יותר דיפלומטיה, פחות לחימה, ynet, ‏ 06.12.06
  87. ^ http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=152763
  88. ^ רוני סופר, אולמרט: בוש ידידותי, לא יודע מה יהיה אחריו, באתר ynet‏, 10 ביוני 2008
  89. ^ ‏BBC NEWS, US slaps trade sanctions on Syria Tuesday, 11 May, 2004‏
  90. ^ "EUCOM: Operations and Initiatives". United States European Command. Archived from the original on 9 January 2007. Retrieved 6 February 2007.
  91. ^ "Africans Fear Hidden U.S. Agenda in New Approach to Africom". Associated Press. 2008-09-30. Retrieved 2008-09-30.
  92. ^ "CJTF-HOA Factsheet". Hoa.africom.mil. Retrieved 26 January 2012.
  93. ^ "Pakistani Admiral Takes Command of Regional Maritime Task Force". United States Navy. 24 April 2006. Archived from the original on 9 January 2007. Retrieved 11 January 2007.
  94. ^ "Suspected Pirates Captured Off Somali Coast". United States Central Command. 22 January 2007. Archived from the original on 27 February 2008. Retrieved 3 November 2007.
  95. ^ "NATO Task Force Neutralizes Two Pirate Mother Ships". NATO. 8 January 2012.
  96. ^ "Denmark Piracy Raid off Somalia Leaves Two Dead". BBC. 28 February 2012.
  97. ^ "NATO Warship Disrupts Another Pirate Ship". NATO. 13 January 2012.
  98. ^ "Operation Enduring Freedom, Djibouti, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Djibouti)
  99. ^ "Operation Enduring Freedom, Kenya, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Kenya)
  100. ^ "Operation Enduring Freedom, Ethiopia, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death = Ethiopia)
  101. ^ "Operation Enduring Freedom, Fatalities". iCasualties. 19 September 2011. Retrieved 19 September 2011. (Note: apply filter for Country of Death accordingly)
  102. ^ Plane crash kills four US military personnel in Djibouti – Voice of America, 20 February 2012
  103. ^ STATEMENT: U.S. Aircraft Crashes in Djibouti, Four Fatalities – AFRICOM.mil, 19 February 2012
  104. ^ Chris Woods (22 February 2012). "Militants and civilians killed in multiple US Somalia strikes". Bureau of Investigative Journalism. Retrieved 2 April 2013.
  105. ^ Marthe Van Der Wolf (20 March 2013). "Group Envisions Legal Plan to Prosecute Somali Pirates". Voice of America.
  106. ^ Caryl, Christian (February 14, 2013). "What George W. Bush Did Right". Foreign Policy. Archived from the original on May 28, 2013.
  107. ^ הארץ , נטשה מוזגוביה, כתבת בארה"ב, בוש על ה-11 ספטמבר: "הרגשתי חסר אונים כשאנשים קפצו ממגדלים", באתר הארץ, 1 בספטמבר 2011


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטוןג'ון אדמסתומאס ג'פרסוןג'יימס מדיסוןג'יימס מונרוג'ון קווינסי אדמסאנדרו ג'קסוןמרטין ואן ביורןויליאם הנרי הריסוןג'ון טיילרג'יימס פולקזאכרי טיילורמילרד פילמורפרנקלין פירסג'יימס ביוקנןאברהם לינקולןאנדרו ג'ונסוןיוליסס סימפסון גרנטרתרפורד הייזג'יימס גרפילדצ'סטר ארתורגרובר קליבלנדבנג'מין הריסוןגרובר קליבלנדויליאם מקינליתאודור רוזוולטויליאם האוורד טאפטוודרו וילסוןוורן הרדינגקלווין קולידג'הרברט הוברפרנקלין דלאנו רוזוולטהארי טרומןדווייט אייזנהאוארג'ון פיצג'רלד קנדילינדון ג'ונסוןריצ'רד ניקסוןג'רלד פורדג'ימי קרטררונלד רייגןג'ורג' הרברט ווקר בושביל קלינטוןג'ורג' ווקר בושברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.