ג'ורג' חכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארכיבישוף ג'ורג' חכים נפגש עם דוד בן-גוריון במעון ראש הממשלה בירושלים, 1960

הארכיבישוף ג'ורג' חכים (מאקסימוס החמישי) (18 במאי 1908 - 29 ביוני 2001), מנהיג הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית במזרח התיכון בין 1967 - 2000, מן המנהיגים הבולטים של ערביי ישראל בשנות החמישים והשישים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' סלים חכים נולד בטנטא שבמצרים. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עבר הסמכה לכמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים והוסמך ככומר ב-1930. לאחר שנה נוספת בירושלים חזר לקהיר. ב-1943 מונה לארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת והגליל.

איש הלאומיות הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכיבישוף חכים חבר לתנועה הלאומית הערבית, העיד ב-1946 בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית, טען לאחדות אינטרסים של הערבים הנוצרים והמוסלמים‏[1] ושלח מסרים כנגד הציונות לוותיקן[2].

בינואר 1948 ניהל חכים מגעים עם נציגי היהודים בחיפה, כנציג הנוצרים. לקראת סוף החודש יצא לקהיר במשלחת מטעם הוועדה הלאומית בחיפה לפגישה עם המופתי כדי לתאם איתו הפסקת אש בחיפה‏[3]. עמדתו של חכים הייתה שיש להגיע להפסקת אש בחיפה כדי למנוע את בריחת האוכלוסייה האזרחית מהעיר, ומשלא הצליח בכך הוביל קו של פינוי מסודר של נשים וילדים לסוריה ולבנון, קו שהתקבל על דעת הועד הערבי העליון בתחילת מרץ‏[4].

במרץ 1948, במסגרת הקרב על חיפה, ברח מישראל ללבנון עם רבים מבני עדתו‏[5]. הוא הקים סמינרים לכמרים בסוריה ובלבנון וכן תמך בהקמת השלוחות של הכנסייה היוונית-קתולית בארצות צפון ודרום אמריקה, אליהן היגרו פלסטינים רבים בני עדתו.

מנהיג בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' חכים בחג המולד בחיפה, 1957

העדה היוונית-קתולית שעמה נמנו רבים מתושבי הגליל שנותרו במדינת ישראל נותרה ללא מנהיג ובמצב קשה. שלטונות ישראל פנו לחכים וביקשו ממנו שיחזור וינהיג את עדתו בארץ [דרוש מקור]. באמצע פברואר 1949[2] חזר חכים לישראל, במטוס של האו"ם. ההנחה הרווחת היא שהוא הוחזר כדי להוות משקל נגד להשפעת הקומוניסטים בקרב הערבים הנוצרים‏[6]. חכים דאג רבות לפליטים הפלסטיניים וביקר במחנות הפליטים. הוא הציע להגיע להסדר בין ישראל לארצות ערב על החזרת כ-250,000 פליטים לישראל ויישוב השאר בארצות ערב‏[7]. במיוחד דאג חכים לבני עדתו. הוא פנה לממשלת ישראל בבקשה לתת רשות לכ-5000 מבני עדתו שברחו לשוב לישראל, כדי לכונן מחדש את עדתו ממנו נותרו רק מעטים בישראל‏[8]. בקיץ 1949 הגיע להסכם עם ישראל על פיו הורשו לחזור כמה אלפים מבני עדתו, בהם תושבי הכפר עיילבון, תמורת תמיכה שלו בשיתוף פעולה עם ישראל. באוגוסט ובספטמבר 1949 ביקר פעמיים בלבנון במסגרת דאגתו לערביי ארץ ישראל שנמלטו ללבנון במהלך מלחמת העצמאות. בתחילת אוקטובר 1949 הוא שב לישראל עם 150 פליטים יתומים מבני עדתו שהורשו לשוב לישראל‏[9].

הוא הקים כנסיות בכפרי הגליל, בתי ספר, בית אבות ושני בית יתומים. כמו כן יזם ב-1956 את שיפוץ כנסיית יוסף הקדוש בנצרת שהייתה הגדולה בעיר עד הקמת כנסיית הבשורה ב-1969 ובית ספר גדול לכמרים בעיר, הראשון במזרח התיכון שבו כל המורים ערבים. כן הקים את "מסדר הגליל" לנזירות, בית מלון וחברת תיירות לצליינים "ניו גרנד הוטל", בית דפוס "אלחכים" בו הודפס בטאון העדה "א-ראבטה" ויזם הקמת שיכון למגורים.

הארכיבישוף תקף את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, את הפקעת הקרקעות ואת קיפוח הציבור הערבי. הוא תבע את פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ואת זכויות ה"נפקדים", אותם בעלי קרקע שברחו מישראל עם קום המדינה. עם זאת פעל במסגרת מאמרים בעיתונות והטפה לשוויון מבלי להתעמת עם השלטונות. במשך שנים עמד בראש השדולה להחזרת עקורי איקרית ובירעם.

התקרבות למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מאמציו להשפיע על הציבור כרת הארכיבישוף חכים ברית עם מפא"י במסגרתה שוריין מקום לבן עדתו במפלגות הלוויין של מפא"י בקרב הציבור הערבי, בלי קשר לכוחה האלקטורלי של העדה. בתמורה העניק הארכיבישוף את ברכתו להצבעה בבחירות עבור רשימותיה של מפא"י. בבחירות לכנסת השנייה והשלישית חבר לרשימה דמוקרטית לערביי ישראל והציב בה את מסעד קסיס ובבחירות לכנסת הרביעית[10] ו החמישית חבר למפלגת קידמה ופיתוח והציב ברשימתה את אליאס נח'לה. בדרכו הצליח להחזיר לכנסייתו את נכסיה שהוחרמו על ידי מדינת ישראל, קיבל אישורים מסודרים ורשמיים להקמת מבני ציבור והיווה צינור להעברת מסרים ובקשות מן הציבור הערבי בגליל לממשלה ולהפך. בינואר 1961 נפגש עם דוד בן-גוריון ובין שני המנהיגים נוצר קשר אישי, כן קשר קשרים אישיים עם יועצו של בן-גוריון לענייני ערבים, אורי לוברני. במאמר מעל דפי "א-רבאטה" קרא לציבור הערבי "להתפכח" משאיפותיו הלאומניות ולהיאבק על זכויותיו הטבעיות במסגרת המדינה, תוך שמירה על חוקיה והכרה בחובותיו כלפיה. למרות שהיה מנהיגו של מיעוט זעיר זכה להשפעה ניכרת בציבור, שהוא ברובו מוסלמי, וזכה לכבוד רב.

עיקר העימות של הארכיבישוף בקרב ערביי ישראל היה כנגד המגמות הקומוניסטיות שהנהיגו מפלגות מק"י ולאחר מכן רק"ח. יריביו קראו לו "הבישוף של מפא"י" ו"סוכן כפול". הוא השתמש בפחד של השלטונות מפני התפרצות קומוניסטית (בעיקר לאחר מהומות שפרצו בהפגנת האחד במאי 1958) על מנת להשיג כוח פוליטי מחד והישגים בהקלות לציבור הערבי מאידך.

ב-1964 ביקש להתקבל כחבר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, הצהיר שעקרונותיה אינם סותרים את עקרונות הכנסייה וקרא לציבור הערבי להיכנס כחברים בהסתדרות. זאת תוך דרישה מההסתדרות לפתוח סניפי קופת חולים במגזר הערבי ותבע ייצוג יווני-קתולי בוועד הפועל של ההסתדרות. ב-1965 אף יצא במסגרת משלחת של ההסתדרות לגיוס כספים בארצות הברית.

במלחמת ששת הימים קרא חכים לבני עדתו היוונית קתולית לתרום דם לפצועי צה"ל[11].

שמו של חכים עולה בדיון הציבורי כיום בנוגע לעמדתו לגבי "הנכבה" כלומר האסון הפלסטיני. במספר עדויות מסר הארכיבישוף שערביי חיפה נמלטו מן העיר למרות שהובטח להם שלא יאונה להם כל רע.‏‏[12]

מאקסימוס החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת ששת הימים התמנה חכים לפטריארך מאקסימוס החמישי של אנטיוכיה והמזרח התיכון ועבר לדמשק. למחליפו כארכיבישוף בישראל התמנה הילריון קפוצ'י.

בהיותו "אורח" בבירה מוסלמית הפך זהיר ביותר ונהג לגנות את מדינת ישראל. במהלך מלחמת האזרחים בלבנון יצר ברית עם מנהיג הדרוזים וליד ג'ונבלאט כדי לקבל הגנה על המיעוט היווני-קתולי בלבנון (4% מן האוכלוסייה)‏‏[13].

ב-29 בנובמבר 2000 התפטר ממשרתו עקב בעיות בריאות. ביוני 2001 מת ונקבר בביירות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Archbishop G.E. Hakim, "The Greek Catholic community", New Outlook, V, 3 (43), pp. 78-81

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' חכים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמנון לין, בטרם סערה, הוצאת קרני 1999, עמוד 133
  2. ^ 2.0 2.1 המוטרן חכים חזר למוטב ..., מעריב, 21 בפברואר 1949
  3. ^ משלחת ערבי חיפה חזרה משליחותה, דבר, 27 בינואר 1948
  4. ^ תמיר גורן, מדוע עזבו התושבים הערבים את חיפה? עיון בסוגיה חצויה, בתוך קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 179-182, 198
  5. ^ הלל כהן טוען שהוא עזב ביוני 1948. ראו: Hillel Cohen, Good Arabs: the Israeli security agencies and the Israeli Arabs, 1948-1967, page 47
  6. ^ Hillel Cohen, Good Arabs: the Israeli security agencies and the Israeli Arabs, 1948-1967, page 47
  7. ^ מ. זינגר, ראש העדה הקתולית על שאלת הפליטים על הדרך לירושלים ועל יחסו לישראל, דבר, 30 ביוני 1949
  8. ^ חכים מבקש להחזיר 5000 פליטים, מעריב, 3 באפריל 1949
  9. ^ פראנציס אופנר, 150 יתומים פליטים יוחזרו מהלבנון לישראל, מעריב, 4 באוקטובר 1949
  10. ^ חכים גייס את תלמידיו, מעריב, 27 באוקטובר 1959
  11. ^ אורי שטנדל - ערביי ישראל בין הפטיש והסדן
  12. ^ ‏צפריר רונן, בדיית הנכבה
  13. ^ ‏Joffe, Lawrence (July 28, 2001). "Obituaries: Maximos V: Spiritual leader of a million Christians". The Guardian (London): pp. 22.‏