ג'ורג' סנטיאנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' סנטיאנה
Santayana 2.jpg
תאריך לידה 16 בדצמבר 1863
תאריך פטירה 26 בספטמבר 1952 (בגיל 88)]
זרם פרגמטיזם, נטורליזם
הושפע מ דמוקריטוס, אפלטון, אריסטו, לוקרציוס, שפינוזה, שופנהאואר, ויליאם ג'יימס, אמרסון
השפיע על ג'יימס, ראסל, וולאס סטיבנס

ג'ורג' סַנְטָיָאנָה (George Santayana;‏ 16 בדצמבר 1863, מדריד, ספרד26 בספטמבר 1952, רומא, איטליה) היה פילוסוף, מסאי, משורר וסופר. סנטיאנה היה אזרח ספרדי כל חייו, אך גדל ורכש השכלה בארצות הברית, כתב באנגלית, ונחשב כהוגה ואיש ספר אמריקאי. 39 מ-88 שנותיו בילה בתחומי ארצות הברית. הוא ידוע באמרותיו הקולעות, כגון "מי שאינם יכולים לזכור את העבר, מועדים לחזור עליו",‏‏‏[1] או "רק המתים רואים את סופה של המלחמה"‏[2] המיוחסת בטעות לאפלטון.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כחורחה אוגוסטין ניקולאס רואיס דה סנטיאנה בוראס (Jorge Augustín Nicolás Ruiz de Santayana Borrás) ב-16 בדצמבר 1863 במדריד. את שנותיו הראשונות בילה באבילה שבספרד. אמו, חוספינה בוראס, הייתה בתו של פקיד ספרדי בפיליפינים. חורחה היה בנה היחיד של אמו מנישואיה השנִיים, לאחר שהתאלמנה מג'ורג' סטרג'יס, סוחר מבוסטון, שלו ילדה חמישה ילדים, ששניים מהם מתו בינקותם. האם חיה בבוסטון לאחר מות בעלה ב-1857, אך ב-1861 עברה עם שלושת ילדיה הנותרים להתגורר במדריד. שם פגשה את אוגוסטין רואיס דה סנטיאנה, שאותו הכירה עוד מימיה בפיליפינים, ונישאה לו ב-1862. רואיס דה סנטיאנה היה פקיד קולוניאלי, צייר ואינטלקטואל.

המשפחה חייה במדריד ובאבילה עד 1869, אז שבה אמו של סנטיאנה לבוסטון עם שלושת ילדיה הראשונים, והשאירה את חורחה בן החמש עם אביו בספרד. השניים הצטרפו בשנת 1872 ועברו אף הם לבוסטון, אך האב לא התאקלם, ושב בגפו לאבילה, שם נשאר עד סוף ימיו. חורחה לא ראה אותו שוב עד להיותו סטודנט בהרווארד. במהלך שנים אלו הפך מחורחה לג'ורג', המקבילה האנגלית לשמו הפרטי.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' למד ב-Boston Latin School, בית ספר ותיק ויוקרתי בבוסטון, ולאחר מכן באוניברסיטת הרווארד, אצל המורים ויליאם ג'יימס וג'וזאיה רויס (Josiah Royce), אשר הפכו מאוחר יותר לעמיתיו. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה‏[3] ב-1886, למד שנתיים בברלין, וחזר להרווארד לכתוב תזה על הגותו של הפילוסוף הגרמני רודולף הרמן לוצה (Lotze;‏ 18171881) ולעסוק בהוראה. סנטיאנה השתייך לתור הזהב של הפקולטה לפילוסופיה בהרווארד. כמה מתלמידיו זכו להצלחה ולפרסום, כגון טי אס אליוט, גרטרוד סטיין, וולאס סטיבנס (Wallace Stevens) ווולטר ליפמן. את השנים 18961897 בילה בקינגס קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1912 אפשרו לו חסכונותיו, בתוספת ירושה מאמו, לפרוש ממשרתו באוניברסיטת הרווארד ולחיות את שארית ימיו באירופה. לאחר מספר שנים באבילה, בפריז ובאוקספורד, החל משנת 1920 ואילך לבלות את חורפיו ברומא, ומאוחר יותר עבר להתגורר בה באופן קבוע, עד למותו. במהלך 40 השנים שחי באירופה כתב סנטיאנה 19 ספרים, ודחה מספר הצעות למשרות אקדמיות יוקרתיות. רבים ממכריו ומיודעיו היו אמריקאים, לרבות עוזרו (ולימים מנהל עזבונו הספרותי), דניאל קורי. בערוב ימיו נהנה סנטיאנה מרווחה כלכלית, בין היתר עקב הצלחת ספרו "הפוריטן האחרון" (The Last Puritan), שיצא לאור ב-1935. מצבו הכספי אפשר לו לסייע לכמה מעמיתיו, בהם ברטרנד ראסל, למרות חילוקי הדעות הפילוסופיים והפוליטיים ביניהם. על אף שסנטיאנה לא היה מעוניין באזרחות אמריקנית, והתגורר באיטליה הפשיסטית עשרות בשנים, בעיניי האמריקאים הוא נחשב לאמריקאי. הוא עצמו העיד כי חש בנוח ביותר דווקא באוקספורד. ג'ורג' סנטיאנה מעולם לא נשא אשה.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו החשובים של סנטיאנה הם The Sense of Beauty משנת 1896 - החיבור הגדול הראשון באסתטיקה שנכתב בארצות הברית; The Life of Reason, ב-5 כרכים, הנחשב לשיא הקריירה שלו בהרווארד (19051906); Skepticism and Animal Faith משנת 1923; ו-The Realms of Being, הכולל 4 כרכים, ונכתב בין השנים 19271940. אף על פי שלא היה פרגמטיסט כדוגמת ויליאם ג'יימס, צ'ארלס פירס או ג'ון דיואי, ספרו The Life of Reason נחשב לפורץ דרך בפרגמטיזם האמריקני. בדומה לפרגמטיסטים קלאסיים רבים, ועקב התמצאותו הרבה בתאוריה האבולוציונית, סנטיאנה דגל במטאפיזיקה נטורליסטית, שעל פיה ההכרה האנושית, פרקטיקות חברתיות ומוסדות חברתיים התפתחו כתוצאה מתנאים סביבתיים, וערכם נקבע לפיכך בהתאם לתרומתם לרווחת האדם. כותרת המשנה לספרו הנ"ל, 'שלבים בקידמה האנושית', מעידה על תפיסה מטאפיזית זו.

סנטיאנה היה מראשוני התומכים באפיפנומנליזם, אך גם העריץ את המטריאליזם הקלאסי של דמוקריטוס ולוקרציוס (מתוך שלושת ההוגים שעליהם כתב בספרו שלושה משוררים פילוסופיים, הוא מחבב ביותר את לוקרציוס). סנטיאנה העריך מאד את שפינוזה, אך מבלי לאמץ את הרציונליזם והפנתאיזם שלו. עמדותיו המטריאליסטיות המהולות בספקנות לא עלו בקנה אחד עם העולם הספרדי של זמנו. רק בעידן שלאחר פרנקו החל לזכות בהכרה ובתרגומים לספרדית.

סנטיאנה כתב רומן אחד: הפוריטן האחרון (The Last Puritan) – רומן חניכה, העוסק בהתפתחותו הנפשית של הגיבור. כמו כן כתב אוטוביוגרפיה בשם אנשים ומקומות. יצירות אלה מכילות רבות מדעותיו ומאמרות השפר שלו. סנטיאנה כתב ספרים ומאמרים במגוון נושאים, לרבות הגיגים על אודות טבע האדם, מוסר, והשפעת הדת על התרבות והפסיכולוגיה החברתית, בסגנון שנון ומלא הומור. לעומת כתביו בפילוסופיה ממוסדת, הנחשבים קשים לקריאה, חיבוריו האחרים נקראים בקלות, ומצוטטים תכופות. הוא כתב שירים ומספר מחזות, והשאיר התכתבויות ענפות, אשר התפרסמו ברובן לאחר שנת 2000.

מִזגו, שיפוטו והדעות הקדומות שלו עלולים להיחשב בימינו כמיושנים - סנטיאנה הוא במידה רבה פלטוניסט קסטליאני: אריסטוקרט אליטיסט קר, שילוב מוזר בין שמרן ים-תיכוני (ברוח פול ואלרי) ובין אנגלוסקסי אירוני ומרוחק. בדומה לאלכסיס דה טוקוויל, סנטיאנה התבונן בתרבות האמריקנית מנקודת מבט חיצונית. כמו ראלף ואלדו אמרסון, סנטיאנה כתב פילוסופיה בסגנון ספרותי.

למרות האתאיזם שלו, סנטיאנה לא היה קיצוני בהתנגדותו לדת, שלא כראסל, שגרס כי הדת היא מזיקה, בנוסף להיותה שקרית. עמדותיו אודות דת מפורטות בספריו Reason in Religion,‏ The Idea of Christ in the Gospels וכן Interpretations of Poetry and Religion. הוא הגדיר עצמו כ"אתאיסט קתולי", ובילה את שנות חייו האחרונות במנזר ברומא, בטיפולן המסור של אחיות ממוצא אירי.

סנטיאנה זכור בעיקר בזכות פתגמיו ואמרותיו, שרבים מהם כה התפרסמו עד שהפכו לקלישאות. הגותו הצליחה פחות בקרב הציבור הרחב, אך הוא השפיע על עמיתיו, כגון ראסל, שהודה כי סנטיאנה לבדו גרם לו לדחות את האתיקה של ג'ורג' אדוארד מור, או המשורר וולאס סטיבנס (Wallace Stevens). הסוציולוג הקנדי-יהודי-אמריקאי ארווינג גופמן, בספרו הידוע "הצגת העצמי בחיי היום-יום" (1959) ציטט את סנטיאנה כמקור השפעה עיקרי.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Santayana Edition:

  • 1979. The Complete Poems of George Santayana: A Critical Edition. Edited, with an introduction, by W. G. Holzberger. Bucknell University Press.

The balance of this edition is published by the MIT Press.

  • 1986. Persons and Places. Santayana's autobiography, incorporating Persons and Places, 1944; The Middle Span, 1945; and My Host the World, 1953.
  • 1988 (1896). The Sense of Beauty.
  • 1990 (1900). Interpretations of Poetry and Religion.
  • 1994 (1935). The Last Puritan: A Memoir in the Form of a Novel.
  • The Letters of George Santayana. Edited by Daniel Cory. Charles Scribner's Sons. New York. 1955. (296 letters)
  • The Letters of George Santayana. Containing over 3,000 of his letters, many discovered posthumously, to more than 350 recipients.
    • 2001. Book One, 1868-1909.
    • 2001. Book Two, 1910-1920.
    • 2002. Book Three, 1921-1927.
    • 2003. Book Four, 1928-1932.
    • 2003. Book Five, 1933-1936.
    • 2004. Book Six, 1937-1940.
    • 2005. Book Seven, 1941-1947.
    • 2006. Book Eight, 1948-1952.

Other works:

  • 1905–1906. The Life of Reason: Or, The Phases of Human Progress, 5 vols. Available free online from Project Gutenberg. 1998. 1 vol. abridgement by the author and Daniel Cory. Prometheus Books.
  • 1910. Three Philosophical Poets: Lucretius, Dante, and Goethe.
  • 1913. Winds of Doctrine: Studies in Contemporary Opinion.
  • 1915. Egotism in German Philosophy.
  • 1920. Character and Opinion in the United States: With Reminiscences of William James and Josiah Royce and Academic Life in America.
  • 1920. Little Essays, Drawn From the Writings of George Santayana by Logan Pearsall Smith, With the Collaboration of the Author.
  • 1922. Soliloquies in England and Later Soliloquies.
  • 1923. Scepticism and Animal Faith: Introduction to a System of Philosophy.
  • 1927. Platonism and the Spiritual Life.
  • 1927–40. The Realms of Being, 4 vols. 1942. 1 vol. abridgement.
  • 1931. The Genteel Tradition at Bay.
  • 1933. Some Turns of Thought in Modern Philosophy: Five Essays.
  • 1936. Obiter Scripta: Lectures, Essays and Reviews. Justus Buchler and Benjamin Schwartz, eds.
  • 1946. The Idea of Christ in the Gospels; or, God in Man: A Critical Essay.
  • 1948. Dialogues in Limbo, With Three New Dialogues.
  • 1951. Dominations and Powers: Reflections on Liberty, Society, and Government.
  • 1956. Essays in Literary Criticism of George Santayana. Irving Singer, ed.
  • 1957. The Idler and His Works, and Other Essays. Daniel Cory, ed.
  • 1967. The Genteel Tradition: Nine Essays by George Santayana. Douglas L. Wilson, ed.
  • 1967. George Santayana's America: Essays on Literature and Culture. James Ballowe, ed.
  • 1967. Animal Faith and Spiritual Life: Previously Unpublished and Uncollected Writings by George Santayana With Critical Essays on His Thought. John Lachs, ed.
  • 1968. Santayana on America: Essays, Notes, and Letters on American Life, Literature, and Philosophy. Richard Colton Lyon, ed.
  • 1968. Selected Critical Writings of George Santayana, 2 vols. Norman Henfrey, ed.
  • 1969. Physical Order and Moral Liberty: Previously Unpublished Essays of George Santayana. John and Shirley Lachs, eds.
  • 1995. The Birth of Reason and Other Essays. Daniel Cory, ed., with an Introduction by Herman J. Saatkamp, Jr. Columbia Univ. Press.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. T. Kirby-Smith, 1997. A Philosophical Novelist: George Santayana and the Last Puritan. Southern Illinois University Press.
  • Jeffers, Thomas L., 2005. Apprenticeships: The Bildungsroman from Goethe to Santayana. New York: Palgrave: 159-84.
  • McCormick, John, 1987. George Santayana: A Biography. Alfred A. Knopf. The biography.
  • Singer, Irving, 2000. George Santayana, Literary Philosopher. Yale University Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏,George Santayana (1905) Reason in Common Sense, volume 1 of The Life of Reason
  2. ^ George Santayana (1922) Soliloquies in England and Later Soliloquies, number 25
  3. ^ Who Belongs To Phi Beta Kappa, ’Phi Beta Kappa website’’, accessed Oct 4, 2009