ג'ורג' פטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "פטון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פטון (פירושונים).
{{#תנאי:21 בדצמבר1945|
ג'ורג' סמית' פטון
GeorgeSPatton.jpg
גנרל ג'ורג' פטון
נולד 11 בנובמבר 1885
סן גבריאל, קליפורניה
נפטר 21 בדצמבר 1945 (בגיל 60)
היידלברג, גרמניה
כינוי "דם ואומץ הזקן" (Old Blood and Guts).
השתייכות Seal of the US Department of the Army.svg צבא ארצות הברית
תקופת שירות 1909-1945
דרגה גנרל (צבא ארצות הברית) גנרל
תפקידים צבאיים

מפקד גדוד הטנקים ה-1
מפקד בית ספר האמריקני לשריון בצרפת
מפקד חטיבת השריון ה-304
מפקד אוגדת השריון ה-2
מפקד גיס השריון ה-1
מפקד המרכז לאימוני מדבר
מפקד הגיס האמריקאי השני
מפקד הארמייה השביעית
מפקד הארמייה השלישית
מושל חבל בוואריה בגרמניה
מפקד הארמייה החמש-עשרה

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה:
פלישת בעלות הברית לסיציליה
הפלישה לנורמנדי
קרב הארדנים

עיטורים

צלב השירות המצוין  צלב השירות המצוין
לב הארגמן  לב הארגמן
מסדר האמבט  מסדר האמבט
מסדר האימפריה הבריטית (צבאי) מסדר האימפריה הבריטית
לגיון ההצטיינות (קצין) קצין בלגיון ההצטיינות

ג'ורג' סמית' פטון, ג'וניוראנגלית: George Smith Patton; ‏11 בנובמבר 1885 - 21 בדצמבר 1945) - מצביא אמריקאי שנודע בעיקר משירותו במלחמת העולם השנייה. פטון פיקד על כוחות אמריקאיים בלחימה בצפון אפריקה, סיציליה ואירופה. הוא נחשב לאחד המפקדים הססגוניים והתוקפניים ביותר של הצבא האמריקאי בכל הזמנים וזכה לשם "דם ואומץ הזקן" (Old Blood and Guts).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ורקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון נולד בקליפורניה למשפחה עשירה ובעלת קשרים לצבא ולממשל. רבים מבני משפחתו היו מפקדים בצבא האמריקאי ובצבא הקונפדרציה, ואחרים היו בעלי תפקידים ונבחרי ציבור. אביו ואמו של פטון היו תומכי הקונפדרציה ובעלי דעות גזעניות. בבית המשפחה היו תמונות ופסלים של מפקדי צבא הדרום. פטון הצעיר התעניין מאד בהיסטוריה צבאית וספרות קלאסית והיה חובב שירה. מגיל צעיר שאף להפוך למפקד ולגיבור מלחמה.

בדומה לרבים במשפחתו, פטון האמין בגלגול נשמות, וטען פעמים רבות שהוא גלגול של לוחמים מהעבר, ושבחלומותיו הוא רואה קרבות נושנים.

ב-1910 נשא פטון לאישה את ביאטריס בנינג אייר, בתו של תעשיין טקסטיל עשיר. לזוג נולדו שלושה ילדים, הצעיר שבהם נקרא על שם אביו ואף הגיע לדרגת גנרל שני כוכבים בצבא ארצות הברית.

השכלה והשתתפות באולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון החל את השכלתו הגבוהה במכון הצבאי של וירג'יניה, אך לאחר שנה עבר לווסט פוינט (האקדמיה הצבאית הלאומית האמריקנית). הוא נאלץ לחזור על שנתו הראשונה בווסט פוינט עקב ציונים גרועים במתמטיקה, ובפעם השנייה סיים אותה בהצטיינות. ב-1909 הוא סיים את לימודיו והוסמך כקצין בחיל פרשים בדרגת סג"מ[1]. בתפקידו הראשון שימש כמפקד מחלקת מקלעים ברגימנט הפרשים ה-15. ב-1912, לאחר סיום הלימודים, ייצג את ארצות הברית באולימפיאדת סטוקהולם במקצוע קרב החמש המודרני, ששימש במקורו כבוחן כשירות לחייל. פטון, אשר במהלך הכשרתו כלוחם הפגין יכולת גבוהה כפרש, סייף וכקלע מוכשר באקדח וברובה, הצטיין במקצוע. הוא סיים חמישי באולימפיאדה וייצר את אחת האגדות הקשורות בשמו. בניגוד למארחים שהשתמשו באקדחי טוטו, הוא ירה באקדח אמריקני בקוטר 0.38. כשהשופטים טענו שהחטיא ירייה אחת, הוא טען שהקליע פשוט עבר דרך החור שהשאיר הכדור שלפניו. עוד אירוע שהבהיר את אופיו הלוחמני התרחש במהלך ריצת 4,000 מטר כאשר פטון סיים במקום השלישי מתוך 22 אך התעלף עם הגיעו לקו הסיום. בתחרות הסיף היה ליחיד אשר הביס את המתחרה הצרפתי[2].

המהפכה המקסיקנית ומלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1916 שימש כמפקד פלוגת פרשים בבסיס פורט בליס שבטקסס. באותה שנה שירת כעוזר של גנרל ג'ון פרשינג, אשר פיקד על חיל המשלוח בלחימה במקסיקו כנגד פנצ'ו וייה ואנשיו. פטון הוביל פטרול, אשר כלל עשרה לוחמי חי"ר מן הרגימנט ה-6 וארבעה אזרחים שהתלוו לחיל המשלוח, במרדף אחר אנשיו של וייה. פטון העריך כי הללו מסתתרים בחווה מקסיקנית בקרבת העיירה סלטיו. בקרב היריות שהתפתח מצא עצמו פטון אל מול שלושה מאנשי וייה אשר היו רכובים על סוסים. פטון היה חמוש באקדח התופי ששימש אותו באולימפיאדה, ולא באקדח מהסוג החצי אוטומטי שצבא ארצות הברית הכניס לשרות. למרות שנאלץ לטעון את האקדח מחדש תוך כדי שמקסיקני רכוב על סוס הסתער לכיוונו, פטון שרד והוא ואנשיו הרגו את השלושה, ובהם מפקד בכיר בכוחותיו של וייה, חוליו קרדנס. הישג זה גרם לפרשינג לכנותו "בנדיטו" וזכה לדיווחים אוהדים בעיתונות האמריקאית‏[3].

במלחמת העולם הראשונה שובץ פטון בחיל השריון האמריקאי שהוקם תוך כדי הלחימה. פטון השתתף כמשקיף בקרב קמברה והקים בית ספר אמריקני לשריון בצרפת. הצלחת בית ספר זה גרמה לקידומו לדרגת קולונל ולמינויו כמפקד חטיבת השריון ה-304. ב-1918 נפצע פטון מירי מקלעים כשניסה לחלץ טנקים ששקעו בבוץ‏[4]. הכדור פגע בירך ובעכוז של פטון, ובמסיבות רבות לאחר שהיה משתכר היה מציג את הפצע בגאווה ומתבדח. על פעולותיו במלחמה זכה פטון ב"צלב השירות המצטיין" וב"מדליית השרות המצטיין" בנוסף לעיטור "לב הארגמן" המוענק לפצועי הצבא האמריקאי‏[5].

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שתי מלחמות העולם, בשנות העשרים והשלושים, עסק פטון בניסיונות לשכנע את הממשל האמריקאי לתקצב חיל שריון סדיר, לאחר שקשיים כלכליים גרמו לפירוק הכוח ממלחמת העולם הראשונה. פטון גם פיתח טקטיקות שריון חדשות ושיפורים טכניים בתחומי הקשר והחימוש. למרות מאמציו, והודות לקיצוצי תקציב וחוסר עניין בשריון, לא הוקמו יחידות שריון ולא היו אפשרויות קידום למפקדי שריון. פטון נאלץ לשוב לתפקידו בחיל הפרשים.

ב-1932 במהלך הפגנת ותיקי מלחמת העולם הראשונה בוושינגטון, פיקד פטון על הסתערות פרשים שבמהלכה חלק מהמפגינים נפצעו ואחרים נהרגו. אחד מהמפגינים שנעצרו היה החייל שחילץ את פטון תחת אש כשזה נפצע במלחמת העולם. ותיק המלחמה ניגש לפטון אך זה טען שאינו מכיר אותו ופקד על חייליו לעצור אותו.

לאחר הבליצקריג הגרמני בפולין וצרפת הקימו האמריקאיים סוף סוף שתי אוגדות משוריינות, ופטון קיבל פיקוד על האוגדה המשוריינת השנייה ב-1941. פטון פיקד על האוגדה במשחקי מלחמה שונים בהצלחה מסוימת, ומונה למפקד הגיס המשוריין הראשון. בין סוף 1941 לקיץ 1942 אימן פטון את הגיס שלו בשטח מדברי כהכנה ללחימה בצפון אפריקה. האימונים היו בקנה מידה כזה שעד היום ניתן למצוא בשטח עקבות לתרגיל.

צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1942 נשלח פטון, שכבר קודם לדרגת מייג'ור גנרל, לצפון אפריקה ופיקד על כוח אמריקאי שכבש את קזבלנקה במסגרת מבצע לפיד. לאחר מכן, במהלך המערכה בתוניסיה החליף את מפקד הגיס האמריקאי השני, מייג'ור ג'נרל לויד פרדנדאל לאחר שיחידה זו נכשלה בקרבות מול קורפוס אפריקה של רומל. פטון התגלה כקשוח בהרבה עם חיילי הגיס ממפקדו הקודם, והקפיד מאד על נושאי שגרה יומית ומוכנות קרבית. בין השאר הקפיד שכל החיילים והמפקדים יחבשו קסדות, כולל רופאים בחדרי ניתוח. כתוצאה ממשמעת הברזל פטון לא היה אהוד בקרב החיילים, אך איכותו של הגיס השתפרה פלאים ובמרץ 1943 מתקפת נגד של הגיס החישה את סופם של כוחות הציר באפריקה. כוחותיו של פטון הדפו את כוחות הציר בקרב על רכס אל-גואטר.

סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהצלחתו בפיקוד על הגיס השני, קיבל פטון את הפיקוד על הארמייה השביעית בפלישת בעלות הברית לסיציליה. פטון קיבל משימה לנוע באגף השמאלי של מונטגומרי, כשזה יתקדם לצפון האי. על פי גרסאות מסוימות תוכנית זו גרמה למעין "מלחמת גנרלים". פטון לא חיבב את "מונטי" או את האנגלים באופן כללי, וטען שמונטי מנסה לגנוב ממנו את התהילה שבכיבוש מסינה (החלק הצפוני של האי ודרך המילוט של הגרמנים). את טענותיו אלה חיזק בכך שאם ינחת בצפון האי ינתק את דרך המילוט של הגרמנים והאיטלקים. בכל מקרה תוך כדי הלחימה, כאשר כוחות הבריטים "נתקעו" בדרך צפונה, שינה פטון את התוכניות והפנה את כוחותיו לכיבוש חלקו המערבי של האי. הארמייה השביעית ביצעה נחיתת סער אמפיבית וכבשה את פלרמו בירת סיציליה, וזאת למרות שפטון קיבל הוראות לא להתקדם עד לקצה המערבי של האי. מפקד הפלישה, לאחר שגילה כי פטון כבש למעשה את פלרמו, הורה שפטון יתקוף את מסינה ממערב בעוד מונטגומרי יתקוף מדרום. פטון, שהיה נחוש להגיע למסינה לפני מונטי, הצליח לכבוש את העיר שעות ספורות לפני הגעת הכוחות הבריטים. הכוחות הגרמניים לעומת זאת, נסוגו עם רוב הציוד שלהם ולא נלכדו באי.

תקריות מביכות והדחה מפיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלחימה בסיציליה הסתבך פטון במספר תקריות מביכות שנבעו מאופיו הלוחמני ואופן הדיבור הבוטה שלו.

מקרי טבח - חיילי הארמייה השביעית ביצעו שני מעשי טבח, אחד בקבוצה של שבויי מלחמה והשני באזרחים איטלקים. פטון לא היה קשור באופן ישיר למקרי הטבח, אך נשמעו טענות שנאומיו שהדגישו שנאה לאויב ולחימה אכזרית נתנו השראה למעשים.

תקריות הסטירה - חמורות בהרבה מבחינת הנזק התדמיתי של פטון היו שתי תקריות שונות שבהן סטר, קילל ובעט בחיילים אמריקאים שסבלו מהלם קרב. פטון ביקר בבתי חולים על מנת לשוחח עם פצועים וכשגילה חיילים שאינם פגועים פיזית אך אינם מסוגלים נפשית לעמוד בלחימה, התפרץ בזעם. פטון קרא לחיילים פחדנים והשתמש במילות גנאי חריפות. באחד המקרים סטר לחייל ובשני סטר לו ובעט בו. הסיפורים הגיעו לתקשורת האמריקאית שתקפה את פטון בחריפות. פרטי המקרה הגיעו לאייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית המערביות, וזה נזף בפטון קשות. הוא דרש שפטון יתנצל בפני החיילים שתקף, החיילים שנכחו באירועים, ובפני הארמייה השביעית כולה. פטון ביצע את הפקודה ללא ויכוח.

ההתנצלות לא הועילה לפטון. שילוב "מלחמת הגנרלים" שלו, תקריות הטבח ובעיקר תקריות הסטירה גרמו להדחתו כמפקד הארמייה השביעית. נטול פיקוד הגיע פטון ללונדון, שם קיבל הוראות מפורשות שלא לדבר עם התקשורת ולא לגרום צרות. אייזנהאואר ייעד לו תפקיד במבצע "פורטיטיוד" (Fortitude) - מהלך הטעיה מתוחכם שנועד לגרום לגרמנים לחשוב שתוכניות בעלות הברית הן לפלוש למערב יבשת אירופה באזור קאלה ולרכז את כוחותיהם שם במקום בנורמנדי, יעד הפלישה האמיתי. כחלק מההטעיה ניתן לפטון "פיקוד" על קבוצת ארמיות מדומה שכללה רכבי ומחנות דמה, תקשורת דמה והדלפות מכוונות לתקשורת. הגרמנים, שראו בפטון את המצביא התוקפני והמוכשר ביותר של בעלות הברית, "בלעו את הפיתיון" וגם לאחר שפלשו בעלות הברית לנורמנדי פסל רומל (שהיה מפקד החזית האטלנטית) את הדחיפות בקולם של פקודיו באומרו: "זוהי הסחת דעת... הפלישה האמיתית תגיע בפה דה-קאלה ויפקד עליה פטון".

נורמנדי ולוריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון קיבל הזדמנות לטהר את שמו כשקיבל פיקוד על הארמייה השלישית בקרבות שלאחר הפלישה לנורמנדי. פטון, שהשתוקק לחזור לפיקוד אמיתי, תקף את הגרמנים במהירות וביעילות מדהימה. החל מ-1 באוגוסט 1944, במהלך מבצע קוברה, הארמייה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. פטון השתמש בטקטיקות דומות לשל הגרמנים בתקופת הבליצקריג, נמנע מקרבות הבקעה ותמרן מסביב למערכים גרמניים חזקים‏[6].

ב-31 באוגוסט נאלץ פטון לעצור את התקדמותו המהירה מכיוון שלארמייה השלישית אזל הדלק‏[7]. הדבר אירע ככל הנראה משינויים במבנה הלוגיסטי, העברת דלק לצבאו של מונטגומרי, והעובדה שפטון פשוט סירב להאט את קצב ההתקפה שלו ולאפשר ללוגיסטיקה להיצמד אליו. פטון רתח וטען שיש ביכולתו לשטוף אל תוך גרמניה, אך אייזנהאואר העדיף מדיניות של לחימה בחזית רחבה, וחילק את המשאבים באופן שווה. כתוצאה מהעיכוב בהספקת הדלק, הצליחו הגרמנים להתארגן ומתקפת הארמייה השלישית על מץ הייתה קשה ועקובה מדם. במהלך הקרב נוספה עוד אנקדוטה לשמו של פטון כאשר הוא ביקש מהכומר של הארמייה לחבר תפילה למזג אוויר טוב ללחימה. הכומר חיבר את התפילה שנאמרה בכל יחידות הארמייה‏[8]. מזג האוויר אכן התבהר, ופטון העניק לכומר את עיטור כוכב הברונזה מיידית.

הקרב על הבליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1944 יזם הצבא הגרמני את הקרב על הבליטה - מתקפת נגד חזקה בארדנים. המתקפה הפתיעה את בעלות הברית שחשבו שצבא גרמניה אינו מסוגל עוד להתקפות חורף. בין הכוחות האמריקאים שנלכדו וכותרו הייתה הדיוויזיה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית. יחידה זו נלכדה בבסטון (Bastogne) והוקפה מכל עבר על ידי יחידות שריון גרמניות. פטון נענה לקריאה של מפקדת בעלות הברית לחבור לצנחנים הנצורים. הוא הפנה את תנועת הארמייה שלו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר לבסטון‏[9]. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה‏[10].

הארמייה השלישית עברה דרך בוהמיה ולתוך צ'כיה, אך נעצרה משיקולים פוליטיים על ידי הפיקוד האמריקאי‏[11].

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה נתמנה לתפקיד מושל חבל בוואריה בגרמניה. הוא ספג ביקורת על כך שהשאיר פקידים נאצים בתפקידם למרות מדיניות הדה-נאציפיקציה של בעלות הברית. פטון טען כי אין מי שינהל את הממשל המקומי פרט לאנשים אלה, וכי אם ימצאו אנשים מתאימים יחליף את הנאצים. בנוסף הסתבך בכמה אמירות בוטות כנגד ברית המועצות, שחלקן מצאו את דרכן לתקשורת. נראה היה שאופיו הראוותני ודיבורו הבוטה יגרמו להדחתו המוחלטת מהצבא. באוקטובר 1945 הוא מונה למפקד הארמייה האמריקנית החמש-עשרה.

ב-9 בדצמבר 1945 היה פטון מעורב בתאונת דרכים בגרמניה, והפך משותק מהצוואר ומטה. שלושה-עשר ימים מאוחר יותר הוא נפטר בבית חולים. פטון נקבר בבית הקברות הצבאי האמריקני בלוקסמבורג.

ביקורות והסתייגויות מפטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות תדמית ותקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של פטון הייתה שנויה במחלוקת. מצד אחד מפקד מרשים ולוחם אמיץ, ומצד שני אדם אכזר וגס רוח. אישיותו היוותה מוקד להתקפות רבות, בייחוד מצד התקשורת. היו טענות שאינו מעריך חיי אדם, ושנהג לערב שיקולים של תהילה בהחלטות מבצעיות (כגון ה"מרוץ" בסיציליה). בנוסף טענו רבים שהוא ראוותן מדי, והצביעו על הקסדה המצוחצחת מדי שלו, האקדחים עם קתות השנהב, ומדים שהיה תופר לעצמו. פטון הסביר דברים אלה בכך שרצה להתבלט בין אנשיו והאמין שהדבר מעלה את המורל.

ההאשמה החמורה ביותר נגדו הייתה שהוציא מבצע פרטי לחילוץ חתנו ממחנה שבויים גרמני שהיה כ-80 קילומטר בעומק האויב. המבצע הסתיים בכישלון צורב ואובדן חיים רב. פטון עצמו טען כי לא ידע כלל שחתנו נמצא במחנה השבויים הספציפי, אך ההתרחשויות ההיסטוריות מצביעות על כך ששיקר בנושא.‏[12]

אנטישמיות וגזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשמה קשה נוספת נגדו היא שהיה בעל דעות גזעניות ובעיקר אנטישמיות. טענות אלה מצאו סימוכין בהתבטאויות קשות מאד כנגד ה"גזע היהודי". כך כתב:

Cquote2.svg

זה יצא ביום כיפור, אז הם התאספו כולם בבניין רחב עשוי מעץ, שהם כינו אותו בית כנסת. זה חייב את גנרל איזנהאואר לשאת נאום עבורם. נכנסנו לבית כנסת, שהיה דחוס בקבוצה האנושית הכי מסריחה שראיתי אי פעם. כשהיינו בחצי הדרך למעלה, הרב הראשי, שהיה לבוש בשטריימל דומה למה שלבש הנרי השמיני מלך אנגליה ובגלימה מלאת רקמה ומטונפת מאוד, ירד למטה ופגש את הגנרל... הריח היה כה נורא שכמעט התעלפתי ולמעשה שלוש שעות מאוחר יותר איבדתי את הארוחה כתוצאה מזכירת המקרה.‏[13]

Cquote3.svg

‏‏

Cquote2.svg

[יש כאלה המאמינים]... שהאדם העקור הוא בן אנוש, מה שהוא אינו, וזה חל במיוחד על היהודים, שהם נחותים מחיות.‏‏‏[14]

Cquote3.svg

‏‏

בנוסף טען פטון כי חיילים שחורי עור אינם חכמים מספיק ללחימה משוריינת. חשיבה זו אינה מפתיעה בהתחשב ברקע המשפחתי של פטון, שגודל על ערכי הקונפדרציה הגזעניים. למרות זאת, יש המצביעים על כך שפטון ביקש שילוב של יחידות שחורות בארמייה שלו ואף הכריז בכמה מקרים שהוא מעוניין באנשים בעלי יכולת ולא משנה מוצאם. בנוסף עובדה שאין עליה מחלוקת היא שפטון הזדעזע כששחרר את מחנה בוכנוולד. כאשר הכחישו הגרמנים המקומיים כי ידעו על הנעשה, הצעיד 2,000 אזרחים גרמנים דרך המחנה כדי שיראו בעצמם את הזוועות.

טנק על-שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראה סדרת טנקים אמריקאים (טנקי ה"פטון") אשר נרכשו בזמנו גם על ידי צה"ל, וזכו לשם העברי "מגח". הטנק שירת במלחמות ישראל, וכן עבר שדרוגים ושיפורים על ידי התעשיות הביטחוניות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמוד 41.
  2. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמוד 49.
  3. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמודים 56-57.
  4. ^ .351-352 ,1947 ,George S. Patton, Jr., "War as I knew it", Bantam Books
  5. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמודים 69-77.
  6. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 154-160.
  7. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 166-167.
  8. ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2007, עמוד 267.
  9. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 277-280.
  10. ^ מקס הסטינגס, "ארמגדון", הוצאת דביר, 2007, עמוד 309.
  11. ^ ג'ון טולנד, מאה ימים אחרונים, תל אביב: מערכות, 1968, עמ' 424, 426.
  12. ^ ג'ון טולנד, מאה ימים אחרונים, תל אביב: מערכות, 1968, פרק 17 עמודים 219-229.
  13. ^ ‏Brenner, Michael. "After the Holocaust: Rebuilding Jewish Lives in Post War Germany". P. 15, Princeton University Press.‏
  14. ^ ‏Waiting for hope : Jewish displaced persons in post- World War II Germany‏