ג'ורג' פיקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' אדוארד פיקט
GeorgePickett.jpeg
נולד ינואר 1825
נפטר 30 ביולי 1875 (בגיל 50)
השתייכות צבא ארצות הברית
צבא הקונפדרציה
תקופת שירות 1846 - 1861
1861 - 1865
דרגה קפטן (ארצות הברית 19) קפטן
גנרל (צבא הקונפדרציה) מייג'ור גנרל
תפקידים צבאיים

מפקד דיוויזיה

מלחמות וקרבות

מלחמת החזיר
מלחמת ארצות הברית-מקסיקו
מלחמת האזרחים האמריקנית

הנצחה

מחנה צבאי

ג'ורג' אדוארד פיקטאנגלית: George Edward Pickett; ינואר 1825[1] - 30 ביולי 1875) היה קצין אמריקני, ששירת כמייג'ור גנרל בצבא קונפדרצית מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית. הוא זכור במיוחד בשל הפעולה חסרת התוחלת והעקובה מדם של הדיוויזיה שעליה פיקד בקרב גטיסברג, פעולה אשר נקראה על שמו - "הסתערות פיקט".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקט נולד בעיר ריצ'מונד שבמדינת וירג'יניה, הבכור מבין שמונה ילדים במשפחתו. בגיל 17 התקבל לאקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית. הוא נודע שם כבעל משובה וכתלמיד שלא שאף להצטיין, אך הוא סיים את לימודיו (לאחר ששליש מבני כיתתו הודחו מהלימודים), אחרון מבין 59 בוגרים, ב-1846. הוא מונה לקצין ברגימנט הרגלים ה-8. הוא זכה לפרסום בציבור במלחמת ארצות הברית-מקסיקו כאשר במהלך קרב צ'אפולטפק (Chapultepec) נשא את הדגל היחידתי אל מעבר לחומת טירה זו ופרש אותו מעל גגה. ב-1855 קודם לדרגת סרן.

פיקט שירת בטריטוריה של וושינגטון וב-1859 פיקד על הקמת מחנה צבאי שם. באותה שנה היה מעורב בסכסוך בגבול ארצות הברית-קנדה שנודע כמלחמת החזיר.

פיקט נשא אשה ב-1851, אך היא נפטרה בלידה באותה שנה. בהמשך הוא נשא אשה שנייה, שילדה לו בן ב-1857. לאחר שהתאלמן ממנה נשא אשה (שהייתה אז בת עשרים) בשלישית ב-1863.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים באפריל 1861 פרשה וירג'יניה מארצות הברית. פיקט שב לשם מן החוף המערבי כדי לשרת את מדינת הולדתו, למרות סלידתו האישית ממוסד העבדות. הוא התפטר מתפקידו בצבא ארצות הברית ומונה כקצין בצבא מדינות הקונפדרציה בדרגת רב-סרן. בתוך חודש קודם לדרגת קולונל (אלוף משנה) והוצב לפיקוד על גזרה בקו החזית עם מדינות הצפון בוירג'יניה. השפעתו של מפקדו שם, גנרל תיאופיליוס הולמס, הביאה לקידומו לדרגת בריגדיר גנרל בינואר 1862.

פיקט הוביל חטיבה במספר קרבות נגד כוחות הצפון במסגרת מערכת חצי-האי בוירג'יניה באביב 1862, נפצע באחד מהם וזכה לשבחים ממפקדיו. לאחר חופשת החלמה מונה בספטמבר 1862 למפקדה של דיוויזיה בת שתי חטיבות וסמוך לאחר מכן קודם לדרגת מיג'ור גנרל. יחידתו לא הייתה מעורבת בקרבות קשים עד לאביב שלאחר מכן.

קרב גטיסברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתערות של פיקט. ציור מנקודת המבט של הכוח הדרומי המסתער
אנדרטה המציינת כיום את "נקודת פרשת המים של הקונפדרציה"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב גטיסברג

בתחילת יוני 1863 החל גנרל רוברט אי לי, מפקד ארמיית צפון וירג'יניה, בפלישה אל תוך שטחי מדינות הצפון. גנרל ג'וזף הוקר, מפקד ארמיית הפוטומק, הכוח העיקרי של צבא הצפון בזירה, נע במקביל לכוח הדרומי כדי למנוע ממנו חופש פעולה ולהביא אותו לקרב. כמה שבועות לאחר מכן, ב-1 ביולי, התנגשו באקראי יחידות של שני הצבאות בסביבות העיירה גטיסברג, בדרום פנסילבניה. ההתנגשויות הלכו והתעצמו והפכו לקרב המכריע.

קרב גטיסברג נחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמת האזרחים של ארצות הברית. לו היה מצליח צבא הדרום להביס את צבא הצפון (כפי שעשה בכמה ניצחונות מבריקים בשנים הקודמות) סביר להניח שמלחמת האזרחים הייתה מסתיימת בניצחון למדינות הקונפדרציה ובהכרה בינלאומית מצד המעצמות, האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית. מאידך, אי-הצלחה הייתה עלולה להיות יקרה מאד בחיי אדם ובציוד עבור מדינות הדרום, שגם כך סבלו מהמצור הימי שהטיל צי ארצות הברית, עד כדי כך שלא ניתן יהיה לשוב ליוזמה התקפית נוספת.

בקרבות קודמים בין ארמיית צפון וירג'יניה וארמיית הפוטומק השכיל לִי, מפקד ארמיית צפון וירג'יניה, לכפות על הכוחות הצפוניים להילחם בשדה קרב שהיה מתאים לו מבחינה טופוגרפית ופיזית וכך להביא לידי ביטוי מלא את היכולות הצבאיות המעולות של כוחותיו ולהשיג רצף של ניצחונות מבריקים. ואולם, קרב גטיסברג לא תוכנן על ידי לי, וכוחות הצפון הצליחו לתפוס עמדה הגנתית מעולה מדרום לעיירה. ארמיית הפוטומק, כעת בפיקוד גנרל ג'ורג' מיד (הוקר הועבר מתפקידו על ידי הנשיא אברהם לינקולן מספר ימים לפני כן) התבצרה על כמה רכסים מדרום לעיירה במבנה הגנתי דמוי פעמון, וכפתה על הדרומיים קרב בתנאים שלא אפשרו להם לבטא את יכולותיהם. היומיים הראשונים של הקרב היו רצף של התקפות חיילי הדרום על קו הביצורים של ארמיית הפוטומק, שנהדפו במחיר אבדות כבדות לשני הצדדים.

הדיוויזיה של פיקט הגיעה לשדה הקרב של גטיסברג בשלהי היום השני לקרב, 2 ביולי. מזכיר המלחמה של הקונפדרציה תכנן לשלוח את הדיוויזיה לזירה המערבית כדי לתגבר את הכוחות הדרומיים בויקסברג שהיו מכותרים על ידי צבא הצפון בפיקוד גנרל יוליסס גרנט. ואולם, משהסתבר היקפו של הקרב בגטיסברג נשלח פיקט לפנסילבניה. היחידות שלחמו בשני ימים הראשונים של הלחימה סבלו, כאמור, אבדות כבדות, והדיוויזיה של פיקט הייתה הכוח הרענן והשלם היחיד.

תוכניתו של לי ליום הלחימה השלישי הייתה לתקוף ישירות, ובעוצמה רבה, את מרכז קו ההגנה הצפון מערבי של צבא הצפון, על רכס שנקרא "רכס בית הקברות" (Cemetery Ridge), מתוך הנחה שהתקפותיו על אגפו ביומיים האחרונים הביאו להעברת גייסות לשם ממרכז הקו. לי הועיד להתקפה את הקורפוס של גנרל ג'יימס לונגסטריט, והדיוויזיה של פיקט הייתה המרכזית בו. בנוסף, צורפו לדיוויזיה שש בריגדות מהקורפוס של היל (שחלקן ספגו אבידות כבדות ביום הלחימה הראשון). הכוח כולו מנה כ-12,000 איש. כדי להקל על המתקפה החזיתית, ולהגדיל את סיכויי ההצלחה, ריכז לי כמעט את כל קני הארטילריה שעמדו לרשותו, כדי להנחית הפגזת "ריכוך" כבדה וממושכת על עמדות הצפון ברכס בית הקברות. הכוח התוקף היה אמור לעבור ברגל מרחק של 900 עד 1,200 מטרים, תחת אש כבדה, לפני שיגיע למגע עם הכוח הצפוני. לונגסטריט התנגד לתוכניתו של לי, וסבר שחיל הרגלים לא יוכל לעבור את המרחק עד לעמדות צבא האיחוד תחת האש הכבדה שתונחת עליו. ואולם, לִי עמד על שלו. סנגוריו של לי טוענים, שלמעשה לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא לא רצה לסגת, משום שנסיגה משדה הקרב לאחר שני ימי לחימה עקובים מדם ללא כל הישג הייתה נתפסת ככישלון. הוא לא יכול היה להישאר במקומו, שכן כל יום נוסף של עיכוב היה מאפשר לצבאו של מיד להתחזק ולקבל תגבורות, בעוד שלצבא הדרום, שנמצא עמוק בשטח אויב הרחק מבסיסיו, לא היה סיכוי לקבל תגבורות. לכן החליט לי לתקוף את הנקודה שנראתה לו החלשה ביותר במערך ההגנה של צבא האיחוד, מרכז רכס בית הקברות. ביום שלפני כן הצליחה הדיוויזיה של אנדרסון להגיע עד לפסגת הרכס; המדרון בנקודה שנבחרה להתקפה לא היה תלול במיוחד, ולִי קיווה שהסתערות נחושה תצליח להבקיע דרך מערך ההגנה הצפוני‏.

בסביבות השעה 13:00 החלה הפגזת ריכוך של 140 עד 170 תותחים‏ של הדרום על רכס בית הקברות, הפגזה שקרוב לוודאי הייתה הכבדה ביותר במלחמה כולה. הארטילריה של הצפון השיבה בתחילה אש מכ-80 תותחים‏ אך לאחר כחצי שעה החליט מפקד הארטילריה של צבא הפוטומק להפסיק את ההפגזה הנגדית כדי לחסוך תחמושת לשלב המתקפה הרגלית של האויב. הפסקת הירי בוצעה בכוונה בצורה מדורגת: התותחים לא הפסיקו לירות בבת אחת, כדי לתת לאויב את התחושה שההרעשה שלו מצליחה לפגוע בסוללות הארטילריה של הצפון ולשתק אותן בזו אחר זו.

ההפגזה הכבדה של הארטילריה הדרומית לא הייתה אפקטיבית. רמת הדיוק של תותחי הקונפדרציה לא הייתה טובה, וחלק גדול מהפגזים חלפו מעבר לקו הרכס ולכן גרמו לנזק מצומצם ליחידות של צבא האיחוד שהחזיקו בקו הקדמי. העשן והאבק הרב שהעלתה ההפגזה היקשו על איכון המטרות. הפסקת הירי הארטילרי של הצפון, ונסיגת חלק מסוללות התותחים שלו מהקו (לצורך התארגנות מחדש) גרמו לפיקוד צבא הדרום להאמין שההפגזה המקדימה הצליחה לשתק את אש הארטילריה של היריב. קולונל אלכסנדר, מפקד הארטילריה בקורפוס של לונגסטריט, אישר כי ניתן לפתוח בהתקפה, והבהיר שהתחמושת של תותחיו עומדת להיגמר; לונגסטריט עדיין התנגד להתקפה, אך הבין שאינו יכול למנוע אותה, ולכן אישר לפיקט בניד ראש לצאת במתקפה.

סמוך לשעה 15:00, לאחר כשעתיים של הפגזה, יצאו תשע בריגדות דרומיות, שכללו כ-12,500 חיילים, והחלו להתקדם אל עבר קווי הצפון. הדיוויזיה של פיקט הייתה באגף הימני, הדרומי, של ההתקפה. הסתערות זו נודעה כאחת מההסתערויות הטרגיות בתולדות מלחמת האזרחים בפרט ובתולדות המלחמות בכלל, והיא ידועה בשם "הסתערות פיקט" (Pickett's Charge). כאשר התקרב הכוח המסתער למערך ההגנה של הצפון הוא החל לספוג אש ארטילריה כבדה, וסוללות תותחים נוספות מהעתודה של צבא הצפון קודמו אף הן לקו האש.

האש הכבדה שספגו חיילי הדרום החלה לתת את אותותיה. קו המסתערים הדרומי החל להתפורר, וחיילי הדרום שנעו באגף השמאלי (הצפוני) החלו להישבר ולהימלט משדה הקרב. ואולם, באגף הימני של הכוח המסתער המשיכה הדיוויזיה של פיקט להתקדם. כוחות של צבא הצפון איגפו מדרום את כוחותיו של פיקט והמטירו אש קטלנית על האגף והעורף. הנטייה הטבעית של חיילי הדרום להתרחק מאש הנשק הקל והארטילריה גרמה להם לנוע בהדרגה לכיוון מרכז חזית המתקפה ולהצטופף בשטח צר יחסית (כ-800 מטר), ובכך הפכה אותם פגיעים יותר לאש המגינים. כאשר הגיעו חיילי הדרום לטווח קצר מעמדות צבא הצפון על רכס בית הקברות הומטרה עליהם אש הרסנית של רובים ושל פגזי רסס (Canister) שנורו בכינון ישיר.

למרות האבדות הכבדות שספג הכוח המסתער, החל להיווצר מצב מסוכן במרכז מערך ההגנה של ארמיית הפוטומק. למרות האש הכבדה 2000 עד 3000 חיילים דרומיים מהדיוויזיה של פיקט להגיע עד לקו ההגנה הקדמי של הצפון בנקודה שנודעה מאוחר יותר בשם "הזווית". הבריגדה הצפונית שהגנה על הגזרה המותקפת נאלצה לסגת, וחיילי הדרום הצליחו לחצות את חומת האבן, מאחריה התגוננו חיילי האיחוד, ולשטוף רגימנט חי"ר וסוללת ארטילריה צפונית שהגנו על אזור הפירצה. אש עזה של יחידות תגבורת ושל תותחי שדה שירו פגזי רסס מטווח אפס על הכוח המסתער בלמה את המשך התקדמותו. כוחות צבא הצפון תקפו את שני האגפים של הבליטה שנוצרה והשמידו אותה. תוך זמן קצר נהרגו או נפצעו רוב המפקדים של הכוח המסתער, ושרידי הכוח נאלצו לסגת. פחות משעה לאחר תחילתה נשברה המתקפה של צבא הדרום, וחיילי הארמייה של צפון וירג'יניה נסוגו באיטיות בחזרה לקוויהם.

התקפת שלוש הדיוויזיות נכשלה והייתה למרחץ דמים. 6,555 איש – למעלה ממחצית החיילים שנשלחו להתקדם לרוחב השטח הפתוח – נהרגו, נפצעו או נישבו. לדיוויזיה של פיקט היו 2,655 נפגעים ושבויים. בין הנפגעים היו כל מפקדי החטיבות והגדודים שלה. כנגד פיקט, שלא נפגע, הופנתה ביקורת על כך שפיקד על יחידותיו מעמדה אחורית מדי, ומנגד נשמעה טענה כי הוא הסתכן כפי המצופה מקצין בדרגתו ויותר מכך. חלק ניכר מהחיילים שנפצעו במהלך ההסתערות הושארו בשדה הקרב ונפלו בשבי הצפון. צבא הצפון טען שבמהלך היום נלקחו בשבי 3750 מחיילי הדרום. אבידות ארמיית הפוטומק היו קלות יחסית והסתכמו בכ-2330 נפגעים בלבד. בסוף היום, כאשר לי הורה לפיקט להיערך להגנה כדי להדוף את התקפת הנגד הצפויה של הצפון, הגיב האחרון באומרו: "גנרל, אין לי יותר דיוויזיה".

כשלונה של ההסתערות סימן את סיומו של הקרב, בהפסד לדרום. זו הייתה היוזמה ההתקפית האחרונה של ארמיית צפון וירג'יניה. בתחילת 1864 עבר צבא הצפון, תחת מפקד חדש - גנרל יוליסס גרנט - למתקפה רצופה שהביאה לכניעת הדרום לאחר כשנה וחצי של קרבות עקובים מדם. למרות שההתקפה לא נערכה על ידי הדיוויזיה של פיקט בלבד, דבק בה השם "הסתערות פיקט". כך היה כנראה משום שגנרל לי התייחס אל פיקט כאל מוביל ההתקפה (אף שהוא היה כפוף לגנרל לונגסטריט). סיבה אחרת לכך הייתה העובדה שעיתוני וירג'יניה הבליטו את חלקו בהתקפה של פיקט, שהיה בן וירג'יניה היחיד בדרגת הפיקוד הבכירה שלו. ההסתערות של פיקט נקראת "קו פרשת המים של הקונפדרציה" (High-water mark of the Confederacy), כלומר הנקודה שבה היה הדרום קרוב יותר מאי פעם, לפני כן או אחרי כן, להגיע לניצחון.

פיקט התאבל על ההרג ההמוני של חייליו בגטיסברג עד ליומו האחרון.

קרבות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב גטיסברג ולמרות שלא ספג ביקורת עליו מגנרל לי או גנרל לונגסטריט הלכה הקריירה הצבאית של פיקט ודעכה. הוא פיקד על גזרת הגנה בוירג'יניה וצפון קרוליינה ובאביב 1864 פיקד על דיוויזיה במסגרת הגנת העיר ריצ'מונד בוירג'יניה. יחידתו השתתפה במערכת אוברלנד (Overland Campaign), בקרב קולד הרבור (Battle of Cold Harbor) (מאי-יוני 1864), שבו החזיקה בגזרת הגנה שלא הותקפה על ידי הצפון, ובמצור על פיטרסבורג (Petersburg) במחצית השנייה של שנה זו. תבוסת הדיוויזיה של פיקט בקרב פייב פורקס (Battle of Five Forks) ב-1 באפריל 1865 הביאה להוראתו של גנרל לי לצבא הדרום לפנות את ריצ'מונד ולסגת לעבר אפומטוקס. פיקט השתתף בעת הקרב בסעודת קצינים שלושה קילומטרים מאחורי הדיוויזיה שלו, וכאשר חזר אל שדה הקרב היה זה כבר מאוחר מדי.

קיימת טענה שב-6 באפריל, לאחר קרב ערוץ סיילר, הורה גנרל לי על הדחת מספר קצינים וביניהם פיקט ועל החלפתו בפיקוד על שרידי הדיוויזיה שלו, ואולם אין ודאות שכך היה. מכל מקום פיקט הוסיף לפקד על חייליו הנותרים בקרב בית המשפט של אפומטוקס ב-9 באפריל. הוא נכנע שם באותו יום לצבא הצפון ביחד עם כל צבאו של גנרל לי.

חייו לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה נמלט פיקט לקנדה. בשנה שלאחר מכן חזר לוירג'יניה והחל לעבוד בעיר נורפוק כסוכן ביטוח. זמן רב חלף עד אשר זכה לחנינה על שירותו בצבא הדרום, כמו בוגרי וסט פוינט אחרים, שעזבו את צבא ארצות הברית לשם כך. רק ב-1874 ניתנה לו ולאחרים החנינה בחוק שנתקבל על ידי הקונגרס.

פיקט נפטר בנורפוק ב-30 ביוני 1875 ונקבר בעיר הולדתו ריצ'מונד.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר קיברו של פיקט בריצ'מונד

שנים לאחר מותו של פיקט הייתה אלמנתו לסאל (שנפטרה ב-1931, בגיל 88) לסופרת ידועה, והיא הביאה בהדרגה לבניית מיתוס אודותיו כקצין וג'נטלמן דרומי מושלם. בין השאר היא פרסמה בשמו של בעלה שני ספרים, שאמינות תוכנם מוטלת בספק (היא כתבה עליו גם ספר אחד בחתימתה שלה). עם זאת, המיתוס של פיקט בתקופתנו - שספרים אודות צבא מדינות הקונפדרציה וקרב גטיסברג וסרט שנעשה אודות הקרב תרמו לו - הוא של גיבור טרגי.

על קברו של פיקט בנורפוק הוקמה מצבה מפוארת. היא הוקמה ביוזמת אנשי אגודת הדיוויזיה של פיקט, שביקשו במקור להציב אותה באתר הקרב של גטיסברג, אך מחלקת המלחמה של ארצות הברית סירבה לכך.

אנדרטה לזכרו של פיקט הוקמה גם במחנה הצבאי באי סן חואן, אתר מלחמת החזיר שבמדינת וושינגטון, ב-1904.

פורט פיקט, מחנה צבאי בוירג'יניה, נקרא על שמו של פיקט. הוא שימש כבסיס אימונים במלחמת העולם השנייה, וכיום מחזיק בו המשמר הלאומי של וירג'יניה.

השחקן סטיבן לאנג גילם את דמותו של פיקט בסרט המלחמה "גטיסברג" (1993). בסרט "Gods and Generals" מ-2003 גולמה דמותו על ידי השחקן בילי קמפבל (Billy Campbell).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום לידתו המדויק של פיקט איננו ידוע - הוא חל ב-16, ב-25 או ב-28 בינואר 1825.