ג'ורג' קראמב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ורג' קראמבאנגלית:George Crumb ‏ נולד ב-24 באוקטובר 1929) הוא מלחין אמריקאי של מוזיקה עכשווית. הוא נודע כחוקר גוני צליל יוצאי-דופן, צורות תיווי חלופיות וטכניקות ווקאליות ואינסטרומנטאליות מורחבות. דוגמאות לאלה הן אפקט של קריאות שחפים בצ'לו (ב-"Vox Balanae"), ויבראטו מתכתי בפסנתר (כמו ב"חמישה קטעים לפסנתר") וןשימוש בפטיש עץ לנגינה על מיתרי קונטרבס (כמו ב"מדריגלים, ספר I"), ועוד מספר רב של דוגמאות אחרות. קראמב איננו מחבר מוזיקה אלקטרונית, אף כי רבות מיצירותיו מצריכות הגברה חשמלית של הכלים, כמו "מלאכים שחורים" (רביעיית מיתרים) או "קולות ילדים עתיקים" (הרכב מעורב). על אף התרומה הנכבדה שהרים למגוון טכניקות הפסנתר המורחבות, קראמב לא השתמש מעולם באפשרויות של פסנתר מותקן, בדומה למלחין ג'ון קייג'.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' קראמב נולד בצ'ארלסטון להורים מוזיקליים והשתתף מגיל צעיר בביצועי מוזיקה ביתיים, שיצרו אצלו קשר עמוק לרפרטואר הקלאסי והרומנטי. אחרי לימודים באוניברסיטת אילינוי באורבנה, למד במלגת קרן פולברייט אצל בוריס בלכר בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין והשלים את לימודיו לתואר דוקטור למוזיקה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.

אחרי תקופת הוראה באוניברסיטת קולורדו התמנה ב-1964 למלחין הבית במרכז באפאלו לאמנויות יצירה וביצוע. בשנים אלה חיבר את יצירותיו הבוגרות הראשונות, "חמישה קטעים לפסנתר" (1962), "מוזיקה לילה I" ‏ (1963) ו"ארבעה נוקטורנים" (1964), שם חוברים אפקטים של צליליים מעודנים עם פוינטיליזם בנוסח וברן והדים למורשת פולקלורית מווירג'יניה ליצירת אווירה בנוסח ציור האור-צל (קיארוסקורו), שהיה לסימן ההיכר של סגנונו.‏[1]

ב-1965 התמנה קראמב למשרת הלחנה באוניברסיטת פנסילבניה, שם נשאר עד לפרישתו כעבור 30 שנה. בין תלמידיו הרבים המלחינים הישראלים-אמריקאים אורי קיין ועופר בן-אמוץ והמלחין היהודי-אמריקאי ג'רלד לווינסון.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של קראמב מעידה על כושר המצאה והעזה, שהוציאו לו מוניטין. הוא כתב רק שלוש יצירות לתזמורת, שעל אחת מהן, "הדי הזמן והנהר", קיבל את פרס פוליצר ב-1968. "ליל ארבעת הירחים" (1969) נכתבה בהשראת טיסת החלל של אפולו 11. רביעיית מיתרים "מלאכים שחורים" (1970), אלגוריה דרמטית וסוריאליסטית למלחמת וייטנאם. ביצירה זו, שבאה לבטא את יאושו ממצבה של ארצות הברית בתקופת המלחמה, כלל קטעים ממיסת קבורה רוסית-אורתודוקסית, מדריגל אליזבתני והמוות והעלמה של שוברט. כן דרש מנגני הרביעייה להכות על גונג, לספור בקול בשבע שפות שונות, לטלטל מאראקות ולייצר קולות מרגיזים בהעברת קשתותיהם על שולי כוסות מלאות למחצה.‏[2] תשע מיצירותיו הווקאליות מתקשרות עם שיריו של לורקה. בהשפעת אוצר הדימויים הסוריאליסטי והנפיץ של לורקה, יצר קראמב נופי מוזיקה זוהרים ועזי-מבע כמותם. לצורך זה הרחיב בכתיבתו את גבולותיהן של טכניקות הביצוע. ב"קולות עתיקים", למשל, נדרשים נבל שפיסות נייר שזורות בין מיתריו, מפסלת שמעבירים לאורך מיתרי הפסנתר לעיוות גובה צליליהם, מסור מוזיקלי ועוד. ב"מלאכים שחורים" נדרשים הנגנים לנגן טריל עם אצבעונים על אצבעותיהם; ב-Vox balaenae מתבקש החלילן לנגן ולשיר בעת ובעונה אחת והצ'לן צריך לחקות קריאות שחפים בגליסנדי של הרמוניות מלאכותיות.

קראמב מרבה גם להשתמש בציטוטים מוזיקליים למטרות סמליות. בחלק האחרון של "מוזיקה לערב קיץ" (1974) הוא משתמש בצלילי הפוגה ברה♯ מינור מתוך הספר השני של הפסנתר המושווה של באך. מובאות משל סלוואטורה קוואזימודו, בלייז פסקל ורילקה מתארות את בדידות האדם הנופל באין-סוף מפיל האימה של החלל מקדימות שלושה מפרקי היצירה, המייצגת בשלמותה את החיפוש הרוחני אחר משמעות, השלמה, גאולה וביטחון. להגברת הנושא הזה, בחר קראמב בקטעים פוגליים שבאך מוביל בהם, אחרי שהגיע למינור בעל המספר הרב ביותר של דיאזים, למודולציות נוספות בכיוון הדיאזים, המחייבות אותו להשתמש בדיאזים כפולים, כשואף להמשיך ולהתרומם עוד ועוד, אל מצב של התעלות רוחנית. בתוך שלל התפרצויות מרצדות ומנצנצות דואות המובאות של באך מעלה מעלה ועל הקו העליון של הפסנתר מעיב הויברפון, באפקט נוקב כמעט לבלתי שאת.‏[3]

ברבות מיצירותיו כולל קראמב רמז משתמע או מפורש לתיאטרון, שגם אם אינו מובלט, די בו להבטיח לו מקום של כבוד בין תומכי תיאטרון המוזיקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. יצירותיו עובדו לבלטים ללהקות מחול ברחבי העולם. קראמב עשה שימוש בכתב תווים ציורי כסמל חזותי.

יצירתו הגדולה היחידה של קראמב, מלבד שלושת חיבוריו התזמורתיים, היוא "ילד כוכב", שנכתבה בהזמנת "קרן פורד" לפייר בולז והפילהרמונית של ניו יורק. היצירה אינה ארוכה ביותר (33 דקות), אך דורשת כוחות ביצוע אינסטרומנטאליים וקוליים גדולים. הטקסט הלטיני של היצירה מוליך מאפלה לאור ומיאוש לגאולה, מהלך אופייני לקראמב, בעוד המוזיקה, בעיקרו של דבר, מלווה ומשקפת אותו, סטאטית יותר מדינאמית.‏[4]

בשנות ה-80' וה-90' הואט קצב יצירתו של קראמב, אולי מפאת הקושי שנתקל בו בפיתוח תפיסות חדשות. קראמב בולט בפתיחותו לגירויים חיצוניים - מוזיקליים, פיוטיים וחברתיים. היו מבקרים שהאשימוהו בהבלטת תחושות שטחיות על חשבון מהות אמיתית, אך כנגדם יש הטוענים, כי לקראמב המדיום הוא המסר והכלים המשרתים אותו בכתיבתו הם הם לב יצירתו.‏[5]

עוד מיצירותיו:

  • ארבעה ספרי מדריגלים (1965-9)
  • "אחד-עשר הדים של סתיו" (1965)
  • "שירים, המהומים ופזמונים של מוות" (1968)
  • "חיפוש" לגיטרה וחמישה נגנים, (1991, עיבוד 1994)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של ג'ורג' קראמב, דייוויד, הוא מלחין מצליח המכהן מאז 1997 כפרופסור ברוניברסיטת אורגון. בתו, אן קראמב, היא שחקנית וזמרת מצליחה, שהקליטה את "שלושה שירים מוקדמים" שלו לתקליטור שיצא לכבוד יום הולדתו השבעיםב-1999 וכן ביצעה את יצירתו "אל הגבעות" (2001).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריצ'רד שטייניץ, "ג'ורג קראמב" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ נורמן לברכט, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20", עמ' 730
  3. ^ שטייניץ, גרוב
  4. ^ שטייניץ, שם
  5. ^ שטייניץ, שם
  6. ^ נורמן לברכט, שם