ג'יימס בולדווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בולדווין ב-1982
בולדווין ב-1955. צילום: קארל ואן וכטן.
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות: בולדווין במרכז החלק הימני עם צ'רלטון הסטון משמאל ומרלון ברנדו מימין. מאחורי ברנדו - הארי בלפונטה ובשמאל התמונה נראה גם סידני פואטייה.

ג'יימס ארתור בולדוויןאנגלית: James Arthur Baldwin;‏ 2 באוגוסט 1924 - 1 בדצמבר 1987) היה סופר, מסאי, משורר, מחזאי ופעיל זכויות אדם אפרו-אמריקאי.

המוטיבים החוזרים ביצירותיו הם תחושות התסכול והזעם על העוול שגרמו ועדיין גורמים בני אדם לבנים לבני אדם שחורים, והשלכותיו של מצב זה על מצבה החברתי, המוסרי והפוליטי של ארצות הברית. כדי להתמודד עם התחושות הקשות מנשוא הללו, גיבוריו של בולדווין (כלומר, במידה רבה מאוד, הוא עצמו), מחפשים את אותה אהבה גואלת ומזככת שתאפשר להם להמשיך לחיות בהרמוניה פנימית ולו מינימאלית, הן במישור האישי והן במישור החברתי–לאומי והכלל–אנושי.

ראובן מירן, "אתה כותב כדי לשנות את העולם": ג’יימס בולדווין – רבע מאה למותו[1]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולדווין נולד בהארלם, לאחר שאמו ואביו היגרו לניו יורק מדרום ארצות הברית. המשפחה חיה בעוני ואביו, שהיה מטיף נוקשה, לא הצליח לפרנסה. לפיכך הפך בולדווין הבכור מבין תשעה אחים, למפרנס העיקרי מגיל צעיר. את רוב זמנו הפנוי בילה בקריאה בספרייה הציבורית‏[2]. בולדווין למד בבית ספר תיכון ברובע ברונקס, בו למדו תלמידים יהודים רבים. בין היתר ערך את עיתון בית הספר יחד עם הצלם ריצ'רד אבדון. לאחר מכן למד בניו סקול בניו יורק.

בהיותו כבן 15 הכיר בגריניץ' וילג' את הצייר האפרו-אמריקאי ביופורד דלני (Beauford Delaney). דלני לקח את בולדווין הצעיר תחת חסותו. באותה תקופה החל כתב בולדווין לכתוב סיפורים קצרים שהתפרסמו ב-1955 בספרו Notes of a Native Son.

באותה עת חבר ללי סטרסברג כמחזאי באולפן השחקנים יחד עם טנסי ויליאמס ואדוארד אלבי[3]. בין השחקנים שהכיר באותה תקופה ושנותרו ידידיו נמנים מרלון ברנדו, איליה קאזאן, ריפ טורן וסידני פואטייה.

גלות מרצון בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948, בגיל 24, סייע לו הסופר ריצ'רד רייט לעבור ל"גלות מרצון" בפריז. בעיר זו יכל בולדווין לראשונה לחיות חיים מלאים כאפרו-אמריקאי הומוסקסואל וחבר לקבוצת האינטלקטואלים הצרפתים והאמריקאים של "הגדה השמאלית" שמנתה את ז'אן-פול סארטר, ז'אן ז'נה, ג'וזפין בייקר, מיילס דייוויס, ז'ולייט גרקו ועוד. בפריז פרסם במספר כתבי עת, בהם "Zero".

ב-1953 פרסם את הרומאן הראשון שלו, "Go Tell It on the Mountain", רומאן חניכה אוטוביוגרפי למחצה. שנתיים לאחר מכן התפרסמו סיפורי נעוריו בקובץ "Notes of a Native Son". ספרו הבא, והרומן השני שלו "Giovanni's Room", שפורסם ב-1956 היה ספר הומו אירוטי שעורר סערה בקרב הקהל השמרני.

חזרה לאמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1957, לאחר כעשר שנים ועם התעוררות התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, שב בולדווין לארצות הברית. בקיץ אותה שנה חבר למרטין לותר קינג במסעותיו בדרום ארצות הברית. את חוויותיו פרסם בולדווין בהרפר'ס מגזין (Harper's magazine) בסדרת מאמרים תחת הכותרת: "The Hard Kind of Courage" (הסוג הקשה של האומץ). מאז ועד 1963 המשיך בולדווין וכתב בנושאי התנועה לזכויות האדם בין היתר בניו יורק טיימס ובניו יורקר. את עמדתו בנושא המאבק לשוויון זכויות הגדיר באמצע בין המתינות של מרטין לותר קינג לבין מלקולם אקס, שהטיף למאבק אלים. לטענתו, החברה האנושית ביסודה אינה בלתי-אלימה. אי-האלימות כרוכה בריסון, אולם לריסון יש גבול וההתגרויות הבלתי פוסקות בחירויות השחורים קרובות לדחיקתם אל מעבר ליכולת הריסון‏[4]. ב-1962 פרסם בניו-יורקר, שהקדיש למאמר שני כרכים ייעודיים, את החיבור " Down at the Cross", החיבור יצא יחד עם פרסומים נוספים בספר "The Fire Next Time" ב-1963.

בולדווין כתב והרצה והיה דובר פופולרי במיוחד בקרב לבנים ליברלים כדובר התנועה (באופן בלתי-רשמי). ב-17 במאי 1963 בחר הטיים מגזין להציג את דיוקנו על שער המגזין כסמל התנועה ודוברה‏[5]. בעקבות אלימות משטרתית בעיר ברמינגהאם, ארגן בולדווין משלחת להתובע הכללי של ארצות הברית, רוברט קנדי בה השתתפו גם לנה הורן, הארי בלפונטה ופעילי זכויות אדם ואזרח אחרים במטרה להציג בפניו אירועי הפרת זכויות אדם דרך דוגמאות אישיות‏[6]. באוגוסט אותה שנה צעד בולדווין במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות.

לאחר התפוצצות פצצה בכנסייה בברמינגהאם, כחודש לאחר המצעד, הטיף בולדווין במקביל להתקוממות אזרחית בלתי-אלימה ולפעולה פדרלית נחרצת נגד הגזענים בדרום. במסגרת זו תקף את הנשיא קנדי על אזלת-ידו באכיפת ביטול ההפרדה הגזעית לאור פסקי בית המשפט העליון של ארצות הברית ובאכיפת החוק על פורעים לבנים בדרום.

בתקופה זו כתב, בנוסף למאמרים ולמסות רבות שהתפרסמו בעיתונות (והחשובות בהן רוכזו בספר "No Name in the Street" שראה אור ב-1972), את הרומאנים האוונגרדיים Another Country, 1962 ו-, Tell Me How Long the Train's Been Gone, 1968.

באותה תקופה היה בולדווין חבר החוג האינטלקטואלי השמאלי בניו יורק שכלל, בין היתר את מרגרט מיד, אלכס היילי, אלן גינסברג, ומאיה אנג'לו (שקראה לבולדיווין באוטוביוגרפיה שלה מ-1969, "I Know Why the Caged Bird Sings", "אח וחבר").

ב-1964 פרסם יחד עם חברו לספסל הלימודים ריצ'רד אבדון את הספר "Nothing Personal" - "ספר זעם", כפי שהוא מוגדר בכריכתו הפנימית שכלל מסה במספר פרקים ותצלומים של אבדון, שרובם עורכים השוואה ויזואלית של דיוקנאות של אישים בולטים משני צידי המתרס מארצות הברית של התקופה, הספר מסתיים בסדרת תמונות מזעזעות של מאושפזים בבית חולים לחולי נפש.

השיבה לצרפת ויצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 שב בולדווין להתגורר רוב הזמן בצרפת, נסע גם לשווייץ ולטורקיה והרבה לשהות בבית הנופש שלו בעיירה סן-פול-דה-ואנס.

לאחר הרצחו של המנהיג המתון מרטין לותר קינג הקצין בולדווין את עמדתו והתקרב יותר לפלג הלוחמני של התנועה לזכויות האזרח ולרעיונות הבדלניים של אמירי ברקה ותנועת הפנתרים השחורים האמריקאית.

ב-1971 פרסם יחד עם האנתרופולוגית מרגרט מיד את הספר "A Rap on Race" ובו דיונים על נושאי גזע , שעבוד, תרבות והיסטוריה מתוך זיקה אקטואלית. בין יתר המיעוטים המדוכאים הנכללים בספר מוזכרים גם יהודים ספרדים בישראל, עקב אירועי הפנתרים השחורים וזיקתם לתנועת הפנתרים השחורים האמריקאית‏[7].

ב-1972 הוציא לאור את הספר "One Day When I Was Lost", ביוגרפיה של מלקולם אקס שראשיתה בתסריט לסרט מלקולם אקס שהתבסס על הביוגרפיה שכתב אלכס היילי‏[8].

לאחר שני רומאנים "If Beale Street Could Talk" ב-1974 ו-"Just Above My Head" ב-1979, פרסם ספר שירה - "Jimmy's Blues" ב-1983.

ב-1976 פרסם את הספר "The Devil Finds Work", הדן בביקורת ובמחשבות על סרטי קולנוע כ"נחש מי בא לסעוד", "מגרש השדים", "כחום הלילה", "הנועזים" ועוד.

ב-1985 פרסם את הספר "The Evidence of Things Not Seen" ("הוכחת דברים שאינם נראים", לפי האיגרת אל העברים י"א, א') על רציחות הילדים שאירעו באטלנטה בשנים 1979-1981[9].

ב–1986 הוענק לו עיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

הרומן האחרון פרי עטו, "Harlem Quartet", ראה אור זמן קצר לפני מותו.

בולדווין נפטר מסרטן הקיבה ב-1 בדצמבר 1987 בביתו בסנט פול–דה–ונס. הוא היה בעיצומה של כתיבת ביוגרפיה על מרטין לותר קינג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Adams Leeming, James Baldwin :a biography, New York : Knopf, 1994 ISBN 9780394577081
  • Keneth Kinnamon (Ed.), James Baldwin : a collection of critical essays, Englewood Cliffs, N.J. : Prentice-Hall, 1974 ISBN 9780130555588

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]