ג'יי-פופ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
J-pop, ג'ייפופ
מקורות סגנוניים: מוזיקת רוק פופולרית, קאיוֹקיוֹקוּ, אנקה מודרנית, מוזיקה אלקטרונית, פופ מערבי.
מקורות תרבותיים: תחילת שנות ה-90 ביפן
כלים: שירה, גיטרה חשמלית,גיטרת בס, תופים, סמפלר, סינתיסייזר.
נושאים קרובים
ג'יי-רוק, ויזואל-קיי, היפ הופ יפני.

ג'ייפופ (J-pop, קיצור של פופ יפני) הוא כינויה של מוזיקת הפופ המודרנית ביפן. לעתים הוא מובא כסוגה מוזיקלית נפרדת, העומדת בפני עצמה, כדי להבדיל בין סגנון הפופ ביפן לבין זה שבמדינות אחרות. על פי נתונים של פדרציית המוזיקה העולמית, תעשיית המוזיקה היפנית היא השנייה בגודלה בעולם אחרי האמריקאית.‏[1]

נהוג להשתמש במונח כדי לתאר את כלל המוזיקה היפנית העכשווית ולכן המונח כולל בתוכו גם סגנונות מוזיקה אחרים המופקים ביפן, כמו הרוק, ההיפ הופ וכדומה. זאת בניגוד למונח ג'יי-רוק שמכוון אך ורק לתעשיית הרוק היפנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1920-1950: מוזיקה מערבית נכנסת ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של הפופ היפני נמצאים בתקופת שיבה של סוף שנות ה-20 ביפן. בתקופה זו נחשפה יפן לסגנון הג'אז המערבי, דבר שהוביל לשימוש בכלי מוזיקה וטכניקות שירה מערביים ביפן.‏[2]

לאחר מלחמת העולם השנייה, שדיכאה את המוזיקה המערבית ביפן, מלחין הפופ והג'אז האטורי ריואיצ'י הלחין מאות שירים יפנים בעלי זיקה לסגנונות מערביים כמו הבלוז, שירים שהפכו ללהיטים.‏[3] בעקבות השפעתו הרבה על ביסוס המוזיקה המערבית ביפן זכה האטורי לכינוי "אבי הפופ היפני".‏[4]

אף על פי שז'אנר הג'אז מעולם לא הגיע למיינסטרים היפני, הוא תרם רבות לפופ היפני בזכות הבאת מוזיקת המערב ליפן.

1960: סגנון הרוקנרול כבסיס למוזיקה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות החמישים פרץ ביפן שיגעון הרוקנרול. הוא החל בטרנד של מוזיקאים יפנים לתרגם שירי רוקנרול אמריקאים ולהופיע עם גרסאות הכיסוי, דבר שזכה לכינוי "קאבר פופ".‏[5]

שיא פריחת הרוקנרול הגיע בפברואר, 1958, בקרנבל ניצ'יגקי הראשון בו הופיעו זמרי רוקנרול יפנים.‏[6] בקרנבל ניצ'יגקי הופיע לראשונה הזמר סאקאמוטו קיו. בתחילת שנות השישים הוציא סאקאמוטו את השיר "סוקיאקי", השיר היה לשיר היפני הראשון שהגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית, בכך שבר סאקאמוטו עוד קיר שהפריד בין המוזיקה היפנית למערבית.‏[7]

להקת הרוקנרול The Drifters, שסאקאמוטו היה חבר בה לתקופה קצרה, פרצה דרך בתחום הרוקנרול כשזכתה בשנת 1970 בתואר הלהקה הפופולארית ביותר ביפן.

1970-1980: התפתחות סצנת הרוק ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השבעים, הושפעה המוזיקה היפנית ממוזיקת הפולק שהגיעה מארצות הברית. הסגנון זכה לשינויים, שכן מוזיקת הפולק היא מוזיקה פשוטה, והפך למורכב יותר ולמותאם יותר לקהל היפני, הסגנון שנוצר זכה לכינוי "מוזיקה חדשה".‏[8]

באותה תקופה, במקביל למיינסטרים הפולק הפופולארי ביפן, החלה להתפתח תרבות הרוק ביפן. סצנת הרוק הגיעה למרכז התודעה היפני בשנת 1978 בזכות יאזאווה איקיצ'י, זמר שנחשב לאחד מחלוצי הרוק ביפן, שזכה להצלחה רבה עם להיטו "Jikan wo Tomare" (מיפנית: "זמן, תעצור").‏[9]

באותה שנה הוקמה להקת הרוק "Southern All Stars" ולהקת האלקטרופופ "Yellow Magic Orchestra", שסימלו את סוף עידן הג'אז והמוזיקה החדשה ותחילת עידן המוזיקה המודרנית, המורכבת יותר. שתי הלהקות זכו בשנות ה-2000 להכרה כאמנים המשפיעים ביותר במוזיקה היפנית, מקום ראשון ושני בהתאמה.‏[10]

שנות השמונים ביפן היו שייכות לרוק. להקות וזמרים רבים הופיעו וזכו לפופולאריות, ממקמים את הז'אנר כז'אנר המיינסטרים של השנים הללו. לדוגמה, ב-1986, חברי להקת הרוק "The Alfee" היו לאמנים הראשונים שהופיעו מול קהל של 100,000 איש ביפן.‏[11] בנוסף, בסוף שנות השמונים צמחה הפופולאריות של להקת הבנות "Princess Princess" ושניים מהסינגלים שלה הגיעו למקום ראשון ושני בדירוג הסינגלים השנתי ב-1989, סגנון הלהקה סימן שינוי במוזיקה מכיוון שהבנות שילבו בין רוק לפופ.‏[12]

במקביל, נוצרה תנועה חדשה במוזיקת הרוק היפנית, שלימים תהפוך לסגנון הפופולארי ביותר בסצנת הרוק ביפן: הויזואל-קיי. התנועה מאופיינת במוזיקה שמשלבת רוק אלטרנטיבי, מטאל, וסגנונות פאנק. בנוסף, ניתן להבחין בלהקת ויזואל-קיי באמצעות מראה חיצוני; ויזואל-קיי מאופרים באיפור כבד, לובשים תלבושות ותסרוקות ראוותניות ולעתים קרובות אף מאופיינים ברמזים אנדרוגנים. חלוצי הסגנון שעד היום נחשבים לאמנים המובילים בו הם "X Japan". הלהקה החלה כלהקה עצמאית ב-1988 אך תוך שנה כבר חתמה עם חברת תקליטים מבוססת, וב-1991 האלבום שלהם "Jealousy" זכה להצלחה רבה במכירת 1.11 מיליון עותקים.‏[13]

1990: תחילתו של הג'ייפופ המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה Mr. Children שאלבומה "Atomic Heart" היה לאלבום הראשון שמכר מעל 3 מיליון עותקים ביפן.

בשנות התשעים נטבע המונח ג'ייפופ לראשונה. המונח נועד להבדיל בין מוזיקה מודרנית, המושפעת מהמערב, לבין מוזיקה מסורתית יותר, כמו האנקה. בנוסף המושג הבדיל בין האמנים שיצאו תחת חברות מבוססות לבין אמני האינדי העצמאים.‏[14]

בתקופה זו התרחש השלב האחרון בהתפתחות הג'ייפופ של ימינו: המסחריות. חברות הבידור היפניות החלו להפיק מוזיקה למען מטרות שיווקיות, כמו פרסומות או משחקי מחשב. מצד שני גם הצרכנים הפכו ללהוטים יותר ובשנות התשעים נקבעו שיאי מכירות רבים, כמו, לדוגמה, הלהקה "Dreams Come True" שהאלבום שלהם "The Swinging Star" שיצא ב-1992 הפך לאלבום הראשון שמכר מעל 3 מיליון עותקים ביפן.‏[15]. שיא ששנתיים לאחר מכן נשבר בשנית על ידי הלהקה "Mr. Children" שהאלבום שלה "Atomic Heart" מכר 3.43 מיליון עותקים.‏[16] שיאי המכירות הללו נחשבו משמעותיים בתעשיית הג'ייפופ, זאת מכיוון שלראשונה היו להקות פופ בראש המצעדים.
נמיאה אמורו, שהחלה את הקריירה שלה ב-1995, זכתה לשני מיליון מכירות עם הסינגל שלה "Can You Celebrate?", דבר שהוביל לטענה שהיא הייתה אמנית הסולו המצליחה ביותר של התקופה.‏[17]

בשנות התשעים המאוחרות שיאי המכירות המשיכו להישבר בזה אחר זה, מוכיחים את הכח הרב שיש לאמני הפופ החדשים. בסופו של דבר, במרץ, 1999, הוציאה הזמרת אוטדה היקארו את אלבומה הראשון "First Love" שמכר 7.65 מיליון עותקים, דבר שהפך אותו להיות האלבום היפני הנמכר ביותר עד היום.‏[17]

בנוסף, סצנת הרוק היפנית חזרה למרכז הבמה בפריצת להקות רוק כמו "Glay" ו"L'Arc-en-Ciel" בשנות התשעים.‏[14] סגנון הויזואל-קיי צבר תאוצה בשנים אלו, בעיקר לאחר פירוקם של חלוצי הסגנון "X Japan" ב-1997, ולאחר מותו של גיטריסט הלהקה, הִידֶה, כתוצאה מהתאבדות במרץ, 1998. בהלוויתו של הידה נכחו כ-50,000 אנשים והוא הפך לסמל תרבות בקרב אמני ומעריצי הרוק ביפן.‏[18]

2000: מצב הג'ייפופ כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-2000, החלו סיגנונות מוזיקה רבים ומגוונים להיכנס ליפן ולבסס את עצמם בתעשייה. למרות סצנות הרוק והפופ החזקות של שנות התשעים, בשנות האלפיים הופיעו אמנים רבים מז'אנרים שונים כמו היפ הופ, אלקטרו, דאנס וR&B.

כיום, משרד האמנים ג'וני נחשב לחברה השולטת בסצנת הפופ היפנית ובעל מונופול על להקות הבנים ביפן,‏[19] זאת מאז שנות התשעים בהן הקימה החברה להקות מצליחות כמו "סמאפ", "אראשי" ו"V6". משרד האמנים המצליח, Avex, הצליח בהפקת להקות הבנים "Exile" ו"TVXQ" ובהבאתם לראש מצעדי המוזיקה, אך עדיין בלי יכולת לעבור את להקות הבנים של ג'וני.

בתחילת שנות האלפיים החל המושג ג'יי-רוק להיות בשימוש מכיוון שז'אנר הרוק היפני התפתח לתת-סגנונות רבים. הויזואל-קיי, כאמור, הפך לסגנון הרוק הפופולארי ביפן וזוכה כיום לקהל גם ברחבי העולם. את תחום הויזואל-קיי מובילות בעיקר להקות המורכבות רק מבנים, לדוגמה אליס ניין, אנטיק-קפה, the GazettE ו-MUCC. אך קיימים גם מספר זמרי סולו שהצליחו בגדול כמו מייאבי וגאקט (שניהם היו בעבר חברים בלהקות Dué le Quartz ו-Malice Mizer, בהתאמה).

לעומת סצנת הבנים המצומצמת בג'ייפופ ומונופול להקות הבנים בג'יי-רוק, קיימת סצנה רחבה ומגוונת של זמרות ולהקות של בנות ההופכות לפופולאריות הודות לסגנונות מוזיקה ולשיטות שיווק שונות משל הבנים. בין הזמרות המרכזיות בשנות האלפיים ניתן למנות את איומי האמאסאקי, אוטסוקה איי, נמיאה אמורו, קודה קומי, ולהקות כמו Morning Musume ,AKB48, ו-Perfume.

תרבות האיידול ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיידול היפני הוא המקבילה לידוען הישראלי. האיידול הוא מפורסם בגילאי העשרה עד העשרים שסובבת סביבו תעשייה ממוסחרת כמו: פרסומות, מוצרים שיווקיים, תפקידי משחק קטנים ודוגמנות למגזיני אופנה. בנוסף, בתור מפורסמים צעירים, האיידולים מהווים מודל לחיקוי עבור בני נוער שמעריצים אותם ועוקבים אחריהם.‏[20] כיום, חברות האמנים היפניות שמעסיקות איידולים מחפשות מראה טוב וטקטיקות שיווקיות ולאו דווקא כישרון.

האיידולים הופיעו לראשונה בשנות השבעים, והיו בהתחלה רק בנות, בגילאי העשרה, שהתפרסמו והוצגו כדוגמת מופת לדמות האישה היפנית. האיידול הידועה ביותר בתקופה זו הייתה יאמאגוּצִ'י מוֹמוֹאֶה. יאמאגוצ'י החלה את דרכה בגיל 13 בשנות השבעים וזכתה להצלחה רבה. אך בשנת 1980, בשיא הקריירה שלה, הודיעה יאמאגוצ'י על פרישתה מתחום הבידור עקב נישואיה.‏[21] בהמשך, בתחילת שנות השמונים, הופיעו עוד זמרות איידול רבות, רובן בעלות פרישה זהה לזו של יאמאגוצ'י, תקופה זו כונתה "עידן הזהב של האיידול היפניות", איידול בולטת בתקופה זו הייתה מאטסוּדה סייקוֹ. מאטסודה שזכתה להצלחה רבה והיוותה מודל נשי לרבים, החליטה לאחר שנישאה ב-1985 להמשיך בקריירה שלה. בעקבות כך, ערערה מאטסודה את המודל היפני וזכתה בפי התקשורת לכינוי "האיידול הנצחית".‏[22]

בשנות התשעים הופיעו להקות בנים תחת ההגדרה 'להקות איידול', ובכך הרחיבו את הגדרת האיידול לשני המינים. בתקופה זו התרחש שינוי משמעותי בתרבות האיידול. בניגוד למודל המוכר בעבר, בו האיידול הפריד בין חייו האישיים לציבוריים, היה מוכשר ושימש דוגמה ביופיו ובנימוסיו, האיידול המודרני חיי חיים פחות זוהרים. מתמקד בפרסום ולא בכישרון ומעצים את חשיבות המראה החיצוני יותר מאת ההליכות שהיו מקובלות בעבר. האיידולים כיום סופגים ביקורת רבה מצד הציבור על כך שהם שוכחים שהם מהווים מודל לצעירים ומרשים לעצמם להיות נועזים ולהעביר תכנים שלא הולמים את ההלך היפני, ובכך להשפיע לרעה על בני הנוער המחקים אותם.‏[23]

נמיאה אמורו (מרכז) מופיעה בבנגקוק ב-2005.

אך תרבות האיידול הפופולארית ביפן משפיעה גם לטובה על התרבות היפנית. למרות מגמת הצמיחה בפופולאריות של להקות איידול צעירות כמו AKB48 והיי! סיי! ג'אמפ שכל חבריהם נמצאים בגילאי העשרה ותחילת העשרים, קיים שינוי חברתי ביפן הנוגע לגילאים המקובלים בקרב מפורסמים. כיום, אמנים כמו להקת האיידול "SMAP", שהחלו את דרכם בשנות התשעים, מגיעים לראש מצעדי המוזיקה למרות שחברי הלהקה מתקרבים לגיל הארבעים.‏[22] דוגמה נוספת לכך היא איומי האמאסאקי, איומי היא זמרת איידול יפנית, שעל אף שעברה את גיל השלושים, נחשבת היום לקובעת טרנדים אפנתיים ולאמנית שמצליחה לחדש את תדמיתה עם יציאת כל אלבום שלה.‏[24]

שינוי חברתי משמעותי נוסף התרחש הודות לנמיאה אמורו. אמוּרוֹ, שהחלה את דרכה ב-1995, ממשיכה כיום לתפקד כאיידול על אף היותה מעבר לגיל שלושים ואם חד הורית.‏[22] תפקודה של אמורו במצב זה זכה לביקורות חריפות מצד התקשורת, מכיוון שהתקשורת ביפן לא רואה גירושים בעין יפה. לעומת זאת, זכתה אמורו לאהדה רבה מצד הקהל שטוען כי אמורו, בתור איידול, מהווה מודל חיקוי לנשים ונערות רבות שגדלו בחברה המחנכת להתחתן בגיל צעיר ומגנה גירושים.‏[25]

ג'ייפופ בתרבות פופולארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת הג'ייפופ לא נשארת בתוך גבולות תעשיית המוזיקה, והיא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולארית ביפן. שיתוף זמרי ג'ייפופ בפסקולים של סרטים, סדרות או בפרסומות תורם לשני הצדדים, המפיקים זוכים לפופולאריות של האמן, והאמן זוכה לחשיפה.

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת האיידול הפופולארית אראשי בולטת מאוד במספר הרב של הפרסומות בהן חברי הלהקה השתתפו, ביניהן ניתן למנות פרסומות לקוקה קולה, טלפונים סלולרים, Wii, רשתות מזון (ביניהן גם מקדונלד'ס), בירה, איפור ועוד. הלהקה גם השתתפה בפסקולים של סדרות, המוכר בהן הוא הפסקול של הסדרה "Hana Yori Dango" בה גם שיחק אחד מחברי הלהקה, מטסומוטו ג'וּן, בתפקיד ראשי. דוגמה נוספת היא הלהקה KAT-TUN ששרה את שיר הנושא ""Keep The Faith" עבור הסדרה "Yukan Club" בה מככב חבר הלהקה אקאנישי ג'ין.

גם לסרטים אמני הג'ייפופ תורמים שירים. דוגמה בולטת מהשנים האחרונות היא הסרט "סוּבארוּ", לו תרמה להקת הבנים TVXQ את השיר "Bolero" כשיר הנושא, ואף זכתה להופעת אורח קצרה בסרט. זמרים לא תרמו רק את קולם לסרטים אלא אף השתתפו בהם. דוגמאות מפורסמות הן הסרט "Moon Child" שיצא ב-2003 בכיכובם של שני זמרי הרוק גאקט והייד שגם שרו יחד את שיר הנושא של הסרט. דוגמה נוספת היא הסרט "Oresama" של זמר הויזואל-קיי מייאבי. נוסף על כך, ב-2011 צפוי לצאת עיבוד של המנגה "Ashita no Joe" לסרט בכיכובו של יאמאשיטה טומוהיסה, חבר להקת האיידול NEWS.

אנימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנימות רבות מציגות שירים בידי אמני ג'ייפופ כשירי הפתיחה והסיום של הסדרה. דוגמאות בולטות הן: בואה שרה את שיר הסיום של אינויאשה "Every Heart". להקת הויזואל קיי Nightmare שרו את שירי הפתיחה והסיום הראשונים של האנימה מחברת המוות. הלהקה Orange Range שרה את שיר הפתיחה הראשון של האנימה בליץ' וTVXQ תרמה לאנימה הפופולארית וואן פיס את שיר הסיום ה-17 ושיר הפתיחה ה-10 שלה.

עטיפת האלבום Ultimate Diamond שהיה לאלבום הראשון בידי מדבב שהגיע לראש דירוג האוריקון.

בנוסף, בשנות האלפיים החל טרנד בקרב מדבבים של סדרות אנימה לפתח קריירה כזמרים. מיזוקי נאנה, למשל, דיבבה אנימות כמו נארוטו ופול מטאל אלכימיסט, מיזוּקי הוציאה אלבום ראשון בשנת 2001, ועד 2010 הוציאה עוד 7 אלבומים, אלבומה השביעי "Ultimate Diamond" היה האלבום הראשון בידי מדובב שהגיע למקום ראשון בדירוג האוריקון (דירוג מוזיקה יפני על פי מכירות) וכיום היא זוכה להכרה כזמרת.
היראנוֹ איה היא מדבבת המוכרת בעיקר בזכות תפקידיה עבור האנימות מחברת המוות והמלנכוליה של הארוהי סוזומיה, איה החלה גם היא בקריירת מוזיקה, אך בגלל הפופולאריות הגדולה כמדבבת, היא פחות מוכרת כזמרת.
מאקינוֹ יוּאי, מדבבת המוכרת בעיקר בזכות תפקידה כסאקורה באנימה טסובאסה כרוניקל, מנסה גם היא לפרוץ לתעשיית המוזיקה אך עדיין לא זכתה להצלחה כמו שתי האחרות.‏[26]

צד נוסף המקשר בין הג'ייפופ לאנימה הוא אנימות מוזיקליות. בז'אנר לא קיימות אנימות רבות, אך אלו שיצאו עד כה זכו להצלחה רבה בשילוב תחום האנימה עם תחום המוזיקה. דוגמאות בולטות לאנימות מוזיקליות הן נאנה, Beck ו-K-On!. בנוסף, לצמד הפופ פאפי יצאה סדרת אנימציה אמריקאית-יפנית על פי דמויותיהן בשם "היי היי פאפי אמי יומי".

משחקי וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופולאריות של שירים המופיעים בפסקולים של משחקי וידאו ביפן תלויה לרוב בהצלחה של משחק הווידאו. כך הפסקולים של Final Fantasy הפכו לפופולארים. הפסקול המוכר ביותר הוא של משחק הווידאו Kingdom Hearts לו תרמה זמרת הג'ייפופ אוטדה היקארו שני שירים, "Hikari" ו""Passion" כאשר לכל אחד מהם הקליטה שתי גרסאות, אחת ביפנית ואחת באנגלית.‏[27]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיקור נתוני תעשיית המוזיקה לשנת 2010 מתוך אתר האינטרנט של פדרציית המוזיקה העולמית
  2. ^ מתוך ארכיון אוניברסיטת הוואי (1998). התמודדות יפן עם הקידמה: סוגיות תרבות ודמוקרטיה, 1900-1930. ע"מ 248. מסת"ב 9780824820800.
  3. ^ Jazzy ארכיון Time. אוגוסט, 1949.
  4. ^ הופעת מחווה 100 שנה לריואיצ'י. Fuji-TV (יפנית)
  5. ^ עידן הזהב של הפופ ביפן Columbia Music Entertainment (יפנית)
  6. ^ קרנבל ניצ'יגקי mainichi shimbun (יפנית)
  7. ^ סאקאמוטו קיו בממסד הנתונים nippop
  8. ^ מוזיקה חדשה Tower Records (יפנית)
  9. ^ דירוג 100 האמנים היפנים המשפיעים ביותר: מס' 14 HMV Japan (יפנית)
  10. ^ דירוג 100 האמנים היפנים המשפיעים ביותר. HMV Japan.
  11. ^ פרופיל The Alfee MSN (יפנית)
  12. ^ nikkan sports (יפנית)
  13. ^ Oricon Style (יפנית)
  14. ^ 14.0 14.1 CTV (יפנית)
  15. ^ http://sega.jp/topics/060915_2/home.shtml SEGA] (יפנית)
  16. ^ Music Ocean (יפנית)
  17. ^ 17.0 17.1 טרנד מכירות המיליון עותקים של שנות התשעים Oricon Style. (יפנית)
  18. ^ Oricon Style. (יפנית)
  19. ^ מפעל החלומות של הג'ייפופ מאמר באתר guardian. (אנגלית)
  20. ^ איידולים בני נוער allmusic
  21. ^ Aoi Toki אוטוביוגרפיה מאת יאמאגוצ'י מומואה. מסת"ב 4-08-751056-5.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 בעוד יפן מתבגרת, האיידולים אינם כפי שהיו בעבר ניו יורק טיימס
  23. ^ תעשיית הבידור מנצלת את תדמית ה"מתנדב" של האיידולים בימינו The Time Japan
  24. ^ הקיסרית של הפופ כתבה מקיפה על איומי האמאסאקי ב-TimeASIA.
  25. ^ אמורו-צ'אן, עדיין לא יכולה לחגוג? The Japan Times
  26. ^ הקולות של התרבות הפופולארית ביפן Web Japan
  27. ^ הזמרת של Kingdom Hearts חוזרת למשחק המשך