ג'ים בר מזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'ים בר מזלאנגלית: Lucky Jim) הוא ספר סאטירה אקדמית שכתב קינגסלי אמיס, שראה אור לראשונה ב-1954 בהוצאת Victor Gollancz. היה זה הרומן הראשון שאמיס פרסם, שזכה בפרס סומרסט מוהם לספרות בדויה. הוא מתוארך לסביבות שנת 1950, "ג'ים בר מזל" מתחקה מספר על עלילות גיבורו ג'יימס (ג'ים) דיקסון, שעל שמו קרוי הספר. ג'ים הוא מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטה אנגלית קרתנית ללא שם (שקיבלה השראה באופן חלקי מאוניברסיטת לסטר‏[1] ). הדובר מספר את הרומן בקפדנות ולכאורה בגילוי לב.

שם הספר נלקח משיר יין שהיה רווח במועדונים: "או ג'ים בר מזל, כמה שאני מקנא בו." (Oh Lucky Jim, How I Envy Him). סוברים שאמיס קיבל את שם משפחתו של ג'ים בר המזל דיקסון מכתובת מסוימת: דיקסון דרייב 12, לסטר- כתובתו של פיליפ לרקין, בשנים 1950-1948, ושאמיס ביקר אותו שם. ‏[2]

טיים מגזין כלל את הרומן ברשימת מאה הרומנים הטובים ביותר בשפה האנגלית של הטיים בשנים 2005-1923. ‏[3]

הספר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1964 בתרגומה של רחל אהרוני, הוא יצא לאור בשנית 1989, בתרגומה של נעמי כרמל, בספרית מעריב.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ים דיקסון הוא מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת קרתנית בצפון אנגליה. דיקסון למד בבית ספר של מעמד הפועלים ואין לו את המיומנויות החברתיות הנדרשות להתאקלם בחברה הבריטית של המעמד הבינוני של אותה העת. לאחר שהותיר רושם שלילי במחלקתו, הוא חושש פן יפוטר בסוף השנה. בניסיון לשמור על משרתו, הוא מנסה לשמור על יחסים טובים עם הממונה עליו, פרופסור וולש – חובבן המתנשא בצורה בלתי נסבלת ופזור דעת. הוא גם מנסה, בלא הצלחה, לפרסם מאמר על בניית אוניות בימי הביניים. נראה שדיקסון הצליח למצוא מוציא לאורכתב עת אקדמי חדש.

דיקסון נתון במערכת יחסים מתוחה עם "בת-זוגו" לסירוגין מרגרט פיל (מרצה עמיתה), שמתאוששת מניסיון התאבדות כושל אחרי שבן-זוגה הקודם זרק אותה. מרגרט מפעילה על דיקסון תערובת של סחיטה רגשית ופנייה לחוש החובה והרחמים שלו, במערכת יחסים מעורפלת ונטולת מין. פרופסור וולש מקיים שבוע "אמנותי" שדומה שנותן הזדמנות לדיקסון לקדם את מעמדו בקרב עמיתיו, אבל זה לא מצליח כמתוכנן כשדיקסון משתכר ומצית את כלי-המיטה של מארחו. בסוף השבוע פוגש דיקסון את כריסטין קלהן, לונדונית צעירה שיוצאת עם ברטראנד, בנו של פרופסור וולש – צייר חובב שיהירותו מעוררת את זעמו של דיקסון במיוחד. אחרי התחלה גרועה, נוכח דיקסון לדעת שהוא נמשך לכריסטין, שהיא הרבה פחות שחצנית מכפי שהיא נראית. ניסיונו הברור של דיקסון לחזר אחרי כריסטין מרגיז את ברטראנד שמשתמש בקשריו עימה כדי להגיע אל דודה הסקוטי המקושר היטב, שמחפש עוזר בלונדון. דיקסון מציל את כריסטין בנשף הריקודים השנתי של האוניברסיטה כשבראטנד מתייחס אליה רע. הזוג מתנשק ונפגש לתה, אבל במהלך הפגישה כריסטין מודה שהיא חשה רגשות אשמה על-כך שהיא מתראה עם דיקסון מאחורי גבו של ברטראנד ומכיוון שדיקסון יוצא לכאורה עם מרגרט. השניים מחליטים לא להמשיך להתראות זה עם זו.

בינתיים, בן-זוגה לשעבר של מרגרט מטלפן לדיקסון ומבקש ממנו להתראות עמו כדי לשוחח על מרגרט.

הרומן מגיע לשיאו במהלך ההרצאה הציבורית של דיקסון על "Merrie England," (סטראוטיפ אנגלי שבא לתאר את החברה והתרבות האנגלים האוטופיים שלא מצליחה כמתוכנן כשדיקסון מנסה להרגיע את עצביו עם יותר מדי אלכוהול, ומתחיל באופן בלתי נשלט ללעוג לוולש ולכל אחד אחר אותו הוא שונא, בסיום הוא חוטף עווית ומתעלף. וולש, כמובן, מפטר אותו.

אולם, דודה של כריסטין, שרוחש כבוד מרומז לגישתו האישית של דיקסון כלפי יוהרה, מציע לדיקסון את המשרה הנחשקת בלונדון, עליה הוא מתוגמל הרבה יותר ממשרה ההוראה. בשלב הבא דיקסון פוגש את בן-זוגה לשעבר של מרגרט, שמגלה לו שהוא לא היה בדיוק החבר שלה, והשניים נוכחים לדעת שניסיון ההתאבדות שהיא ביימה היה ניסיון סחיטה רגשית של שני הגברים. דיקסון חש חופשי ממרגרט. דיקסון הוא שצוחק אחרון, כשכריסטין מגלה שברטראנד גם מנהל רומן עם אשתו של אחת מעמיתותיו לשעבר של דיקסון. בסיום הספר, דיקסון וכריסטין נתקלים בזוג וולש ברחוב, ג'ים אינו יכול שלא ללכת ישר לכיוונם, כשכריסטין בזרועותיו, ומתפקע מצחוק על כמה הם מגוחכים.

העיבוד לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן עובד לסרט בריטי בבימויו של ג'ון בולטינג שיצא לאולמות הקולנוע בשנת 1957, יאן קרמייקל גילם את דמותו של ג'ים דיקסון. ב-2003 עובד מחדש הסרט, הפעם לסדרת טלוויזיה בבימוו של רובין שפרד, את דמותו של דיקסון שיחק סטיבן תומפקינסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Philip Larkin, Letters to Monica, p.6, note 3, Faber 2010
  2. ^ Letters to Monica, p. 447 Faber 2010
  3. ^ רשימת מאה הרומנים הטובים ביותר של הטיים