ג'ין שארפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ין שארפ

ג'ין שארפאנגלית: Gene Sharp; נולד ב-21 בינואר 1928) הוא הוגה הידוע בשל כתביו הרבים בנושאי אי-אלימות ושלטון. כונה "המקיאוולי של האי-אלימות" ו"הקלאוזביץ של תורת הלחימה הלא-אלימה".‏[1]

שארפ הוא גם פרופסור למדע המדינה והמייסד של "מכון אלברט איינשטיין", ארגון ללא כוונת רווח שחוקר ומקדם את השימוש בפעולות לא-אלימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה במדינות העולם. ב-2012 זכה בפרס הקיום הנכון.

התאוריה של שארפ על התנגדות לא-אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הנודע ביותר של שארפ, "הפוליטיקה של פעולה בלתי-אלימה" (1973), מספק ניתוח פוליטי מעשי לפעולות בלתי-אלימות כשיטה להתמודדות עם נקודות כוח בעת קונפליקט.

התובנה המרכזית של שארפ היא שהכוח אינו מונוליטי. כלומר, הוא לא נובע מתכונה פנימית של אלו שנמצאים בשלטון. שארפ גורס שכוח פוליטי, כוחה של כל מדינה - ללא קשר למבנה הארגוני הספציפי - נובע מאזרחיה של המדינה. אמונתו הבסיסית היא שכל מבנה כוח מבוסס על הציות של האזרחים לפקודות של השליטים. לכן, אם האזרחים יפסיקו לציית, למנהיגים לא יהיה יותר כוח.

לדעתו של שארפ, לכל מבני הכוח היעילים יש מערכות שבעזרתם הם מעודדים או סוחטים ציות מהנתינים של אותו מבנה כוח. למדינות מערכות מורכבות שמטרתן לגרום לאזרחים להשאר צייתנים. מערכות אלו כוללות מוסדות ספציפיים (משטרה, בית משפט, גופים מפקחים) אך יכולות גם לכלול ממדים תרבותיים שמעודדים צייתנות על ידי העברת מסר שהכוח הוא מונוליטי (תרבות האלים של שושלת פרעה המצרית, כבוד המורם של משרד הנשיאות, נורמות מוסריות או אתיות וטאבו). באמצעות מערכות אלו, ניצבת מול האזרחים מערכת של סנקציות (ענישה, קנסות) ופרסים (תארים, עושר, תהילה) שמעידים על מידת הצייתנות שלהם.

טענה זו מתקשרת להתנגדות לא-אלימה מאחר שהיא אמורה לספק לאזרחים חלון הזדמנויות במטרה לגרום לשינוי במדינתם. שארפ מפנה לתובנה של הפילוסוף הצרפתי, אטיין דה לה בואטי, שטען שאם אזרחיה של מדינה מסוימת יכירו בכך שהם המקור לכוחה של המדינה, הם יהיו מסוגלים לסרב לציית ולשתף פעולה, וכך מנהיגיהם ישארו ללא כוח.

הפילוסוף מהמאה ה-18, דייוויד יום, כתב על עקרון זה ב"מאמר 4: על העקרונות הראשונים של ממשלה". נועם חומסקי מכנה את נקודת מבט זו "הפרדוקס של יום". [2]

ספרו האחרון של שארפ, "פתיחה במאבק לא-אלים: הפרקטיקה של המאה ה-20 והפוטנציאל של המאה ה-21", יצא לאור ביוני, 2005. הספר מסתמך על ספריו הקודמים על ידי תיעוד של מקרי מבחן בהם ננקטה פעולה לא-אלימה והלקחים שנלמדו מיישום זה, ומכיל מידע חסר תקדים על תכנון אסטרטגי של מאבק לא-אלים, במטרה לייעל אותו.

השפעתו של שארפ על מאבקים ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו של שארפ השפיעו על ארגוני התנגדות ברחבי העולם. בשנים האחרונות, עבודתו השפיעה על תנועות נוער במהפכות הצבע במזרח אירופה. ספרו של שארפ, "מדיקטטורה לדמוקרטיה", שימש כבסיס לקמפיינים של תנועת הנוער "אוטפור!" ("התנגדות!") בסרביה כנגד הנשיא סלובודן מילושביץ' (תנועה זו אומנה ישירות על ידי "מכון אלברט איינשטיין"), כמו גם לקמפיינים של תנועת ההתנגדות "קמארה" במהפכת הוורדים בגאורגיה, תנועת ההתנגדות "פורה" ("הגיע הזמן") באוקראינה, תנועת ההתנגדות "קלקל" בקירגיסטן, ותנועת "זובר" בבלארוס.

כפי שפעיל של תנועת "פורה" סיפר בראיון לתחנת רדיו בהולנד ב-2004: "ה"תנ"ך" של פורה היה הספר של ג'ין שארפ, שגם שימש את תנועת "אוטפור!", הנקרא: "מדיקטטורה לדמוקרטיה". פעילי פורה תרגמו אותו בעצמם. כתבנו למר שארפ ולמכון אלברט איינשטיין בארצות הברית, והוא הביע אהדה ליוזמה שלנו והמכון סיפק לנו מימון להדפסה של 12,000 אלף עותקים של הספר בחינם".‏[2]

יש הטוענים ששארפ השפיע גם על תנועת המחאה, "האלטרנטיבה הכתומה", שנאבקה בקומוניזם בפולין, מאחר שהתנועה השתמשה בשיטות שצוינו בידי שארפ, על אף שלא ברור אם מייסדי התנועה ידעו על עבודתו. ממשלות ליטא, לטביה ואסטוניה עשו שימוש בספרו של שארפ "הגנה לאומית אזרחית", בעת היפרדותן מברית המועצות ב-1991.

אתר האינטרנט של "מכון אלברט איינשטיין" מכיל כתבים רבים של ג'ין שארפ, בשפה האנגלית ובלמעלה מ-60 שפות נוספות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Weber, Thomas. Gandhi as Disciple and Mentor. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', קיימברידג' 2004
  2. ^ רדיו הולנד, כפי שאפשר לשמוע כאן: [1]