ג'מיני 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'מיני 3
טלאי משימה
סמל המשימה
נתוני משימה
חללית ג'מיני
מסת החללית 3,237 ק"ג
אנשי צוות 2
אות קריאה מולי בראון
משגר טיטן 2 #62-12558
כן שיגור ‎LC-19, נמל החלל קייפ קנוורל
שיגור 23 במרץ 1965, 14:24 UTC
נחיתה 23 במרץ 1965, 19:16:31 UTC
22°26′N 170°51′W / 22.433°N 170.850°W / 22.433; -170.850קואורדינטות: 22°26′N 170°51′W / 22.433°N 170.850°W / 22.433; -170.850
משך המשימה 4 שעות, 52 דקות ו-31 שניות
מספר הקפות 3
אפוגיאה 224.2 ק"מ
פריגיאה 161.2 ק"מ
זמן הקפה 88.3 דקות
נטיית מסלול 32.6°
אורך מסע 128,748 ק"מ
תמונת הצוות
וירג'יל גריסום (ימין) וג'ון יאנג
וירג'יל גריסום (ימין) וג'ון יאנג
משימות קשורות
משימה קודמת משימה הבאה
GeminiPatch.png ג'מיני 2
Gemini Four patch.jpg ג'מיני 4

ג'מיני 3 (גם ג'מיני III) הייתה המשימה השלישית בתוכנית החלל ג'מיני של נאס"א, והמשימה המאוישת הראשונה במסגרת תוכנית זו.
במהלך המשימה שוגרו שני טייסי חלל לחלל ומטרתה העיקרית הייתה לבחון את תהליכי השיגור של שיגור צוות המונה שני אנשים ולבצע הפעלות ראשונות של מערכת התמרון הממוחשבת בזמן שהייה במסלול היקפי.

צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות גיבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באפריל 1964, הציג רוברט גילרות', ראש המרכז לכלי-חלל מאוישים בפני העיתונות את הראשונים לטוס בחללית ג'מיני: מפקד הצוות ורג'יל ("גאס") גריסום ושותפו לצוות ג'ון יאנג.
צוות הגיבוי הורכב מוולטר שירה ותומאס סטאפורד. גריסום, ששהה כבר בחלל במסגרת המשימה המאוישת השנייה של תוכנית מרקורי, עמד להיות האדם הראשון שיזכה לטיסתו השנייה לחלל.

שני השלבים של רכב השיגור הועברו בחודש ינואר של 1965 למקום שיגורם במרכז החלל קנדי וב-5 בפברואר צורפה אליהם החללית.

ה"מולי בראון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההכנה לטיסות של תוכנית מרקורי, ניתנה לכל טייס הזכות להעניק כינוי לחללית שבה הוא יטוס, וכך גם ניתנה זכות דומה לגריסום ויאנג, הטייסים של משימה זו. גריסום, שספינת החלל בה הוא טס במשימתו הקודמת בתוכנית מרקורי שקעה בים לאחר שנחתה, אחרי שקצר גרם לשחרור פתח החללית לפני שזו נאספה, החליט להעניק לחללית הג'מיני 3 את הכינוי "מולי בראון", על שם גיבורת מחזה הברודוויי המוזיקלי מ-1960: "מולי בראון הבלתי ניתנת לשקיעה" (מחזה שמבוסס על חייה של מרגרט בראון, אישה ששרדה את טביעתה של הטיטניק). "טיטניק", הייתה האפשרות השנייה שגריסום חשב עליה, שזכתה לסירוב גורף מנאס"א.

ג'מיני 3 הייתה היחידה מבין חלליות ג'מיני שזכתה לכינוי. שאר החלליות קיבלו שם המסומן בספרות רומיות.

מטרות המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לבחון את יכולות השיגור המאויש של החללית לקראת משימות מאוישות נוספות בעתיד.
  • לבחון את עיצוב התא של שני אנשי הצוות ואת השפעתו על ביצועיו של הצוות.
  • לבדוק את ביצועי התקשורת בין צוות הקרקע לצוות החללית.
  • לבדוק את יכולות התמרון בזמן שהחללית במסלול היקפי, על ידי מערכת התמרון הממוחשבת.
  • לבחון את יכולת השליטה במסלול של הטיסה חזרה ובמיקום הנחיתה.
  • לבחון את ביצועי המערכות של החללית.
  • לבחון את תהליכי השיגור וטרום השיגור של כלי-חלל המאויש בשני אנשי-צוות.
  • להשיג חזרה את החללית לאחר הנחיתה.
  • לבחון את הציוד של צוות התעופה, הכלים הרפואיים ומערכת ההגיינה האישית.
  • לבצע שלושה ניסויים[1]
  • לבדוק את השפעות הנענוע הנובע ממנוע רכב השיגור על צוות החללית.
  • להשיג תצלומים כלליים בזמן המסלול ההיקפי.

תוצאות המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החללית שוגרה ב 9:24 בבוקר ב-23 במרץ 1965 באמצעות טיל השיגור טיטאן 2, אחרי שהשיגור עוכב בכ-24 דקות בעקבות דליפה קטנה באחד מצנורות החמצון, שתוקנה באמצעות חיזוק אחד הברגים שהיה רופף קמעה. מס' דקות אחרי-זה היא נכנסה בהצלחה למסלול היקפי סביב כדור הארץ.

כ-20 דקות אחרי תחילת ההקפה הראשונה, מדד החמצן ומדדים אחרים בחללית הצביעו על ירידה פתאומית, אבל בדיקה מהירה של הטייסים העלתה שמקור הבעיה הייתה אספקת הכוח של המדדים, והבעיה נעלמה כשיאנג עבר מהספק הראשי לספק המשני.

כשעה אחר-כך, הפעילו הטייסים לראשונה בחלל את מערכת התמרון במסלול-היקפי הממוחשבת, כשהאיטו את מהירותה של החללית ב-15 מטרים לשנייה; הם השתמשו בה שוב כשעה אחרי-כן כששינו את זווית המסלול בחמישית מעלה ופעם נוספת כשגריסום שינה את הפריגיאה ל-72 קילומטרים.

הצילומים שנלקחו בחלל לא היו מוצלחים עקב חוסר התאמת העדשה למצלמת ה-16 מ"מ.

לאחר שלוש הקפות ושהייה של 4 וחצי שעות בחלל, החלו הטייסים את דרכם חזרה ולבסוף נחתה החללית כ-84 קילומטרים ממקום הנחיתה המיועד. שני הטייסים המתינו כ-30 דקות עד שהגיעו לאסוף אותם וגריסום, שלא רצה שלחללית יהיה גורל דומה לגורלה של החללית הקודמת שלו, חיכה שיחברו ל"מולי בראון" את מתקני הציפה לפני שפתח את צוהר היציאה.

הניסויים המדעיים שנערכו בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1964 המשרד למדעי החלל יחד עם המרכז לטיסות חלל מאוישות, לאחר שקיבלו ודנו בהצעות שונות, החליטו על הניסויים המדעיים שיערכו בחלל במשימות של ג'מיני ואפולו. שניים מתוך שלושה מהניסויים, היו ניסויים שהוצעו לקראת המשימה העשירית של מרקורי, משימה שלא יצאה בסוף לפועל.

הניסוי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של הניסוי הראשון, עלה בעקבות סימנים של נזק תאי רב יותר ממה שצופה שנבע מקרינה, אחרי הטיסות הראשונות, עניין שהוחלט להקדיש לו תשומת לב רבה יותר לאור התוכניות לשהיות ממושכות בחלל. ההשערות העיקריות לגבי הגורמים לתופעה הזו היו השפעות ביולוגיות בלתי-ידועות על ידי מרכיבים של קרינה שבדרך-כלל נחסמים על ידי האטמוספירה של כדור-הארץ, או האינטראקציה של הקרינה עם היבט מסוים של טיסה בחלל, כגון חוסר משקל.

בניסוי אמורות היו דגימות דם אנושי להיחשף לכמות ורמה ידועה של קרינה (גם בחללית וגם על הקרקע) בזמן השלב במשימה שבו השפעת כח הכבידה לא תהייה נוכחת, וההבדלים בין הדגימות אמורים היו להיבדק. דגימות הדם הוגשו לטייס בקופסת אלומיניום סגורה הרמטית יחד עם מכשיר פולט קרינה. על הטייס היה למשוך את ידית ההפעלה לכיוון אחד כדי להפעיל את המכשיר ולאחר מכן למשוך אותה לכיוון השני כדי לעצור אותו.

מהלך הניסוי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנג הצליח לתפעל את הניסוי. בדיקות הראו שהדגימות מהטיסה ספגו נזק רב יותר מאלה שהיו על הקרקע והאפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מהיבט כלשהו של השהייה בחלל נותרה בעינה, רק שהשאלה לגבי איזה היבט נשארה בלתי פתורה.

הניסוי השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוי השני עוצב כדי לבחון את האפשרות שתאים ואופן גדילתם עשויים להיות מושפעים ישירות מנוכחותו של כח-כבידה נמוך, השפעות שיכולות להיות להן השלכות חשובות לגבי שהייה ממושכת בחלל.
בגלל מבנה התא הפשוט יחסית שלהם, לצורך עריכת הניסוי, נבחרו ביצים של קיפוד ים. הביצים הוכנסו לתא עגול קטן עם ידית קטנה. על הטייס היה לסובב את הידית חמש פעמים. פעם אחת לפני הטיסה כדי להפרות את הביצים, ואז ארבע פעמים נוספות בזמן הטיסה.

מהלך הניסוי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הטיסה, כשניסה גריסום לסובב את הידית, הוא סובב אותה חזק מדי ("זה היה בגלל ההתרגשות והאדרנלין", הוא יטען אחר-כך) והיא נשברה, כך שהניסוי נהרס.

הניסוי השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוי השלישי נגע לעובדה שכלי-חלל שצונחים חזרה לתוך האטמוספירה "מתעטים" בפלזמה מיוננת שחוסמת כל תקשורת רדיו.

מחקר הראה שתוספת של נוזל לפלזמה המיוננת בזמן הכניסה המחודשת לאוויר יכולה אולי להחזיר את יכולת התקשורת על ידי הנמכת תדירות הפלזמה בצורה שתספיק לגלי UHF לחדור. מטרת הניסוי הייתה לבדוק אם טכניקה דומה יכולה לעבוד במקרה של כלי-חלל גדול כמו הג'מיני.
מערכת הזרקת מים הותקנה בחללית.

כשהחללית מגיעה לגובה של כ-90,000 מטרים, שאז כבר אמורה להיות מוקפת במעטה הפלזמה חוסם התקשורת, הטייס אמור ללחוץ על כפתור ההפעלה, שיגרום להזרקה אוטומטית של מים לתוך הפלזמה בהפסקות קבועות במשך שתיים וחצי דקות בעוד תחנות הקרקע מנטרות את קבלת גלי הרדיו.

מהלך הניסוי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הכניסה מחדש של החללית לאטמוספירה, לחץ יאנג על מתג ההפעלה כדקה אחרי שהפלזמה קיבלה צורה והחלה דממת אלחוט. התוצאות היו מעודדות; בקצב הזרמת מים גבוה, הצליחו תחנות הקרקע לקבל סימני רדיו מהחללית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'מיני 3 בוויקישיתוף


תוכנית ג'מיני
ג'מיני 1 · ג'מיני 2 · ג'מיני 3 · ג'מיני 4 · ג'מיני 5 · ג'מיני 6A · ג'מיני 7 · ג'מיני 8 · ג'מיני 9A · ג'מיני 10 · ג'מיני 11 · ג'מיני 12 GeminiPatch.png