ג'פרי אלכסנדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ג'פרי צ'ארלס אלכסנדראנגלית: Jeffrey C. Alexander; נולד ב-1948) הוא סוציולוג אמריקאי, המוכר הן בשל פיתוחו של תאוריית הנאו-פונקציונליזם והן בשל עבודתו בתחום הסוציולוגיה התרבותית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 קיבל אלכסנדר תואר בוגר מאוניברסיטת הרווארד ובשנת 1978 קיבל תואר דוקטור בסוציולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי .‏[1]. הוא לימד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס משנת 1974 ועד 2001, אז עבר לאוניברסיטת ייל שבקונטיקט. באוניברסיטת ייל הוא מחזיק בקתדרה ע"ש ליליאן שבנסון סיידן ומכהן כאחד ממנהלי המרכז לסוציולוגיה תרבותית .‏[2]

אלכסנדר חיבר עשרה ספרים וערך עשרים ושניים (חלקם בשיתוף עם הוגים אחרים). הוא היה אחד מעורכי כתב העת "Sociological Theory" וכיום הוא אחד מעורכי כתב העת "American Journal of Cultural Sociology".

ניאופונקציונאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוציולוגיה, המונח ניאופונקציונאליזם מתייחס להחייאתה ועדכונה של הגותו של הסוציולוג טלקוט פארסונס על ידי ג'פרי אלכסנדר והוגים אחרים. לגבי דידו של אלכסנדר, לניאופונקציונליזם חמישה מאפיינים מרכזיים:

-הניסיון ליצור סוג חדש של פונקציונאליזם שהוא רב ממדי ומנתח את המערכת החברתית הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו.

-הרצון להטות את הפונקציונאליזם לכיוון הסוציולוגיה הביקורתית ולדחות את האופטימיות של פארסונס לגבי המודרנה.

-התמיכה בדמוקרטיה כמערכת הפונקציונאלית ביותר עבור חברות מודרניות.

-הכללת תפיסות של קונפליקט בניתוח הפונקציונאליסטי (אשר באופן מסורתי לא עסק בקונפליקט חברתי).

-הדגש על חוסר-ודאות בקרב שחקנים חברתיים ועל חופש היצירתיות המיוחס להם.

בעוד שפארסונס ראה בשחקנים כמושגים אנליטיים, אלכסנדר הגדיר פעולה כתנועתם של אנשים חיים, נושמים, וקונקרטיים, בעודם מפלסים את דרכם דרך חלל וזמן. בנוסף, הוא טען שכל פעולה מכילה מימד של רצון חופשי, ובכך הוא למעשה פתח את הפונקציונאליזם לעיסוק בנושאים אשר לרוב העסיקו חוקרים מגישות אחרות, כגון גישת האינטראקציה הסימבולית[3].

המפנה התרבותי וה"תוכנית החזקה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות השמונים המאוחרות, עבודתו של אלכסנדר החלה לנטות לכיוון הסוציולוגיה התרבותית. היבט מרכזי של מפנה תרבותי זה היא מעבר מעיסוק בכתביו של פארסונס ובפונקציונאליזם מבני לכיוון קריאה מחודשת של עבודותיו המאוחרות של אחד מאבות הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, בהן החל דורקהיים לחקור מערכות תרבותיות. עבודתו של דורקהיים בנושא הצורות הראשוניות של הדת הייתה בעלת חשיבות מכרעת עבור הגותו של אלכסנדר, משום שבעבודה זו מנתח דורקהיים את הדרכים שבהן ייצוגים קולקטיביים (סמלים, טקסים, וכיוצא בזה) מתפתחים ופועלים ואת תפקידיהם של ריטואלים בשמירה על הלכידות החברתית וייצוגם של ערכים ונורמות לקהילה. אלכסנדר מתמקד בטענתו של דורקהיים כי תהליכים דתיים אשר נצפים בחברות שבטיות ממשיכים להתרחש—אם כי בדרכים אחרות—בחברות מודרניות. גם אם חברות מודרניות מאמינות שהן רציונליות וחילוניות, אלכסנדר טוען כי החיים האזרחיים בתוכן רוויים בייצוגים קולקטיביים, בקשרים רגשיים חזקים ובנראטיבים אשר—בדיוק כמו בחברות השבטיות—"מספרים" לחברה מה היא מאמינה שהיא ואילו ערכים היא מקדשת‏[4].

אלכסנדר מבחין בין הסוציולוגיה של התרבות (או סוציולוגיית התרבות) לסוציולוגיה תרבותית. הסוציולוגיה של התרבות מתייחסת לתרבות כאל המשתנה התלוי—כלומר, כאל תוצר של גורמים שאינם תרבותיים, כגון הכלכלה, פוליטיקה אינטרסנטית, וכדומה—בעוד שסוציולוגיה תרבותית רואה בתרבות כבעלת אוטונומיה מסוימת ומתמקדת יותר במשמעויותיהם של תהליכים חברתיים עבור חברות ושחקנים. במילים אחרות, הסוציולוגיה התרבותית ע"פ אלכסנדר מניחה שרעיונות ותהליכים סמליים יכולים להשפיע באופן בלתי תלוי על מוסדות חברתיים, על הכלכלה, על הפוליטיקה, ועל התרבות עצמה‏[5]. בכך אלכסנדר מבחין את הסוציולוגיה התרבותית מהסוציולוגיה של פייר בורדיה, אשר גם היא עוסקת בתרבות אך מזווית אחרת. בעוד שהסוציולוגיה של בורדיה נוטה לראות בתהליכים תרבותיים כמשוקעים במאבקי כוחות ובסופו של דבר באי שוויון, הרי שאלכסנדר מניח שאי שוויון אינו בעל השפעה דטרמיניסטית על התרבות‏[6]. את תוכנית המחקר שנבעה ממפנה תרבותי זה בחשיבתו מכנה אלכסנדר "התוכנית החזקה"‏[7]. ל"תוכנית החזקה" מספר תחומי עניין:

טראומה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שעיסוקו הישיר של אלכסנדר בטראומה הגיע לשיאו בשנות האלפיים עם ספר מאמרים שלו ושל חוקרים אחרים כגון רון איירמן, ברנהרד גיזן, ניל סמלסר ופיוטר שטומפקה[8], שני מאמרים שפרסם קודם לכן מדגימים את הגותו בנושא.

במאמר הראשון, אלכסנדר מראה שהשואה לא נתפסה מיד בחברה האמריקאית כהתגלמותו של הרוע האולטימטיבי, כפי שהיא נתפסת היום. באופן הנוגד את האינטואיציה, כאשר החדשות מאירופה החלו להגיע לתקשורת האמריקאית, הציבור תפס את מחנות ההשמדה כחלק משאר תחלואי המלחמה, ולא נתן להם מעמד יוצא דופן. רק לאחר תהליך ארוך של מתן משמעות ומיסודה על ידי קבוצות של אקטיביסטים (יהודיים ואחרים) בארצות הברית, הפכה השואה לסמל הבלתי מעורער לרוע האוניברסלי. בכך היא למעשה הפכה למטאפורה אשר בה משתמשים שחקנים שונים על מנת לשוות למאורעות אחרים משמעות הרת גורל, כדוגמת מלחמת האזרחים בקונגו, אשר אליה התייחסו גורמים שונים כאל "שואה"‏[9]. יוצאת הדופן היא ישראל, אשר בה נתקל השימוש בזיכרון השואה על מנת לעורר סימפתיה עבור נפגעי אסון ברחבי העולם בהתנגדות ציבורית עזה‏[10].

במאמר השני, אלכסנדר מראה שמשבר ווטרגייט, בחודשים הראשונים לאחר שהתרחש, לא נתפס על ידי הציבור האמריקאי כמשבר הרה גורל אלא כתקרית שולית. כמו השואה, גם כאן התקרית עברה תהליך של מתן משמעות נראטיבית, על מנת שתיתפס כמאיימת על ערכיה היסודיים ביותר של החברה האמריקאית‏[11]. המשותף לשני המחקרים הוא הטענה שאפילו אירועים הנחשבים כיום לטראומות עמוקות עבור החברה האזרחית הם לא טראומטיים מיסודם אלא מובנים כטראומטיים לאחר שעברו תהליך ארוך של מישמוע תרבותי.

באופן כללי יותר, אלכסנדר מבחין בין טראומה במובן הפסיכולוגי לטראומה תרבותית. תאוריות פסיכולוגיות של הטראומה מניחות שאירועים מסוימים הם טראומטיים כשלעצמם עבור אותם יחידים שחווים אותם. מנגד, תאוריה של טראומה תרבותית לא יכולה להניח שאירוע כלשהו יהפוך מטבע הדברים לטראומה עבור הקבוצה שחווה אותו. ע"פ אלכסנדר, טראומה תרבותית מתרחשת כאשר ״חברי הקבוצה מרגישים שהם חוו אירוע מחריד אשר השאיר סימנים בלתי מחיקים על גבי תודעתם המשותפת, ובכך הותיר חותם על זכרונם לנצח ושינה את זהותם העתידית באופן יסודי ובלתי הפיך"‏[12]. כלומר, בהסבר סוציולוגי של טראומה הדגש הוא על הדרך שבה הקבוצה מרגישה שזהותה שונתה על ידי האירוע שחוותה, ועל המשמעות שהיא מעניקה לחווייתה זו.

פרפורמנס חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות האלפיים פנה אלכסנדר לדרכים שבהן שחקנים מבצעים "פרפורמנס" חברתי או תרבותי (social performance). המונח פרפורמנס הוא בעל כפל משמעות בלועזית: מצד אחד ניתן לתרגמו כ"מופע" ומצד שני כ"ביצוע", ובספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית שתי המשמעויות תקפות גם יחד. על פי הגדרתו של אלכסנדר, פרפורמנס חברתי הוא "התהליך החברתי שבו שחקנים, ביחד או לחוד, מציגים עבור אחרים את המשמעות שמצבם החברתי נושאת עבורם"‏[13]. על פי אלכסנדר, שחקנים חברתיים מנסים תמידית לגרום לשחקנים אחרים להבין ולהאמין למשמעות שאותה הם מנסים לשדר, ומסיבה זו הם מנסים להציג את עצמם כאותנטיים ככל האפשר. על מנת לעשות זאת, הם פועלים כמו מפיק תיאטרון: הם בוחרים בקודים התרבותיים המתאימים, באמצעי הייצוג הראויים, באביזרים ובתפאורה אשר לדעתם יגרמו ל"פרפורמנס" שלהם להיות אמין ככל האפשר. אלכסנדר טוען שבחברות שבטיות האלמנטים השונים המרכיבים פרפורמנס חברתי היו קשורים יחדיו היטב, והופעלו בעיקר בריטואלים קולקטיביים שבהם השבט כולו השתתף. בחברות מודרניות, אלמנטים אלו הותרו אחד מהשני ולכן שחקנים המנסים להפיק פרפורמנס משכנע צריכים לבחור מתוך מבחר רחב של דרכי פעולה. בחירה נכונה תפיק פרפורמנס משכנע אשר יביא עמו הזדהות של הצופים עם השחקן החברתי. במידה והשחקן לא היטיב לבחור בדרכי פעולה וקודים משכנעים, הרי שהוא ייתפס כבלתי אותנטי והפרפורמנס יכשל‏[14].

תודעה איקונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, אלכסנדר פנה להיבטים החומריים של התרבות, וספציפית להיבטיה האסתטיים. כפי שאלכסנדר מגדיר זאת, תודעה איקונית מתרחשת "כאשר עצם המעוצב אסתטית מייצד ערך חברתי. מגע עם עצם אסתטי זה, דרך חוש הראיה, הריח, המישוש, או הטעם, מפיק חוויה חושנית המשדרת משמעות..."‏[15]. בניגוד לסוציולוגים של התרבות הרואים באלמנטים הוויזואליים או החומריים של התרבות כסוג של התדרדרות או כזב, הרי שאלכסנדר שואב מאמיל דורקהיים את הרעיון של ייצוגים קולקטיביים וטוען שהדרכים שבהן תרבויות פועלות בהטמעת ערכים קשורות לצורות חומריות. מחקרים אשר יישמו והרחיבו את גישתו של אלכסנדר בחנו, לדוגמה, את הדרכים שבהן ארכיטקטורה הופכת לרוויית משמעות תרבותית ורגשית עבור החברה הסובבת אותה‏[16]. מחקר אחר הרחיב את הרעיון של תודעה איקונית לעולם הידוענים, ובחן את הדרכים שבהן ידוענים מצד אחד מציגים מראה אסתטי המושך תשומת לב ומצד שני מייצגים אוסף משמעויות חברתיות עמוקות אשר מהדהדות בקרב קהל מעריציהם‏[17][18].

מהפכות פרפורמטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהפכה המצרית, אלכסנדר ערך מחקר של אותם שבועות הרי גורל מנקודת מבט סוציולוגית תרבותית, ויישם חלק מהתאוריות שלו על מנת להבין את הדרכים שבהן הביקורות שהושמעו על ידי מפגינים, עיתונאים, בלוגרים, ודמויות ציבוריות אחרות שיכנעו בסופו של דבר את הצבא המצרי לפנות נגד המשטר. המפתח להבנת המהפכה, טוען אלכסנדר, הוא במבנה הניגודים הסמליים שבו שחקנים אלו השתמשו על מנת לייצג את משטר מובארק. דרך ניגודים אלו הצליחו המפגינים לצייר את המשטר כמושחת ומיושן, וכך הפיקו "פרפורמנס" מוצלח, על פיו המשטר פוגעני ויש להחליפו‏[19].

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שעבודותיו תורגמו לשפות רבות‏[2], עד כה הן לא תורגמו לעברית.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

*Alexander, Jeffrey C. Clifford Geertz and the Strong Program: The Human Sciences and Cultural Sociology. Cultural Sociology 2008; 2; 157.
  • Alexander, Jeffrey C. Iconic Consciousness: The Material Feeling of Meaning . Environment and Planning D: Society and Space, 26: 782-794. 2008.
  • Alexander, Jeffrey C. On the Social Construction of Moral Universals. Reprinted in: Alexander et al., Cultural Trauma and Collective Identity. University of California Press, 2004, pp. 196-263.
  • Alexander Jeffrey C. Cultural Pragmatics: Social Performance between Ritual and Strategy. Sociological Theory 22: 527–573. 2004.
  • Alexander, Jeffrey C. From the Depths of Despair: Performance and Counter-Performance on September 11th.. Sociological Theory 22 (1) 2004: 88-105.
  • Alexander, Jeffrey C. Durkheim’s Religious Revival, with Philip Smith (Review Essay, E. Durkheim/K. E. Fields trans., The Elementary Forms of Religious Life). American Journal of Sociology, 102 (2): 585-592.
  • Alexander, Jeffrey C. Habermas' New Critical Theory: Its Promise and Problems . American Journal of Sociology. V. 91. 1985: 400-424.
  • Alexander, Jeffrey C. Formal and Substantive Voluntarism in the Work of Talcott Parsons: A Theoretical and Ideological Reinterpretation. American Sociological Review. V. 43, 1978: 177-198.

ספרים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Performative Revolution in Egypt: An Essay in Cultural Power (Bloomsbury USA, 2011)
  • Performance and Power (Polity, 2011)
  • Interpreting Clifford Geertz: Cultural Investigation in the Social Sciences (Palgrave Macmillan, 2011) (ed., with Philip Smith and Matthew Norton)
  • The Performance of Politics: Obama's Victory and the Democratic Struggle for Power (Oxford University Press, 2010)
  • The New Social Theory Reader (2nd edn) (Routledge, 2008) (with Steven Seidman)
  • A Contemporary Introduction to Sociology: Culture and Society in Transition (Paradigm Publishers, 2008) (with Kenneth Thompson)
  • The Civil Sphere (Oxford University Press, 2006)
  • Social Performance: Symbolic Action, Cultural Pragmatics, and Ritual (Cambridge University Press, 2006) (with Bernhard Giesen and Jason Mast)
  • The Cambridge Companion to Durkheim (Cambridge University Press, 2005), (ed., with Philip Smith)
  • Cultural Trauma and Collective Identity (University of California Press, 2004) (with Ron Eyerman, Bernhard Giesen, Neil J. Smelser and Piotr Sztompka)
  • The Meanings of Social Life: A Cultural Sociology (Oxford University Press, 2003)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Yale: Curriculum vitae (אוחזר ב-2008-12-20)
  2. ^ 2.0 2.1 Yale Sociology » Jeffrey C. Alexander. אוחזר ב־2008-12-19.
  3. ^ A. Ruth Wallace & Alision Wolf, Contemporary Sociological Theory , New Jersey, Pearson Education, 2006 (6th ed.), p. 59.
  4. ^ Jeffrey C. Alexander. The Civil Sphere. London and New York: Oxford University Press, 2006, 4-6. 
  5. ^ Jeffrey C. Alexander. “The Strong Program in Cultural Sociology: Elements of a Structural Hermeneutic (with Philip Smith)”, The Meanings of Social Life: A Cultural Sociology. New York: Oxford University Press, 2003, 11-26. 
  6. ^ Jeffrey C. Alexander. “The Reality of Reduction: The Failed Synthesis of Pierre Bourdieu”, Fin de Siècle Social Theory: Relativism, Reduction, and the Problem of Reason. London: Verso, 1995, 128-217. 
  7. ^ Jeffrey C. Alexander. “The Strong Program in Cultural Sociology: Elements of a Structural Hermeneutic (with Philip Smith)”, The Meanings of Social Life: A Cultural Sociology. New York: Oxford University Press, 2003, 11-26. 
  8. ^ Jeffrey C. Alexander. “Toward a Theory of Cultural Trauma”, Cultural Trauma and Collective Identity. University of California Press, 2004, 1-30. 
  9. ^ Alexander C. Alexander. “On the Social Construction of Moral Universals: The "Holocaust" from War Crime to Trauma Drama”, The Meanings of Social Life: A Cultural Sociology. Oxford University Press, 2003, 27-84. 
  10. ^ Alexander C. Alexander. “Holocaust and Trauma: Moral Restriction in Israel (with Shai M. Dromi)”, Trauma: A Social Theory. Polity Press, 2012, 31-96. 
  11. ^ Alexander C. Alexander. “Watergate as Democratic Ritual”, The Meanings of Social Life: A Cultural Sociology. Oxford University Press, 2003, 155-178. 
  12. ^ Jeffrey C. Alexander. “Toward a Theory of Cultural Trauma”, Cultural Trauma and Collective Identity. University of California Press, 2004, 1-30.  p. 1, תרגום שלי
  13. ^ Alexander, Jeffrey C. (2004). "Cultural Pragmatics: Social Performance between Ritual and Strategy". Sociological Theory 22 (4): 527-573. Malden, MA: John Wiley & Sons Inc on behalf of the American Sociological Association. doi:10.1111/j.0735-2751.2004.00233.x. ISSN 1467-9558.  p. 529 תרגום שלי
  14. ^ Social performance: Symbolic Action, Cultural Pragmatics, and Ritual, Cambridge Cultural Social Studies (English). Cambridge University Press, 2006. ISBN 052167462X. 
  15. ^ Alexander, Jeffrey C.. "Iconic Counsciousness: the Material Feeling of Meaning". Environment and Planning D: Society and Space 26: 782-794. doi:10.1068/d5008.  p. 782 תרגום שלי
  16. ^ Bartmanski, Dominik. "Successful icons of failed time: Rethinking post-communist nostalgia". Acta Sociological 54 (3): 213-231. doi:10.1177/0001699311412625. 
  17. ^ Alexander, Jeffrey C.. "The Celebrity-Icon". Cultural Sociology 4 (3): 323-336. doi:10.1177/1749975510380316. 
  18. ^ Breese, Elizabeth Butler. "Meaning, Celebrity, and the Underage Pregnancy of Jamie Lynn Spears". Cultural Sociology 4 (3): 337-355. doi:10.1177/1749975510380317. 
  19. ^ Jeffrey C. Alexander. Performative Revolution in Egypt: An Essay in Cultural Power. London and New York: Bloomsbury Academic, 2011.