ג'ק המרטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער של גיליון כתב העת "פּאק" מה-21 בספטמבר 1889, בו נראית קריקטורה המציגה את ג'ק המרטש המסתורי

ג'ק המרטשאנגלית: Jack the Ripper) הוא כינויו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שפעל באזור שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי (איסט אנד) של לונדון בסתיו שנת 1888. באותה עת נוספו לרוצח 2 כינויים שהפכו לנפוצים: הרוצח מווייטצ'אפל (The Whitechapel Murderer) וסינר עור (Leather Apron).

מעשי הרצח המיוחסים לג'ק המרטש אירעו לרוב במקומות פומביים בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות. קורבנותיו היו נשים בודדות שעסקו בזנות. המרטש נהג לשסף את גרונותיהן ולבתר את גופותיהן. לעתים היה לוקח לעצמו חלק מהאיברים בשלמותם או חלקים מהם. העיתונים, שתפוצתם החלה לגדול באותה תקופה, קשרו את מעשי הרצח לרוצח סדרתי בודד, והעניקו לו פרסום בינלאומי מפוקפק עקב האכזריות שבמעשיו וחוסר יכולתה של המשטרה להביא למעצרו.

בשל העובדה שזהותו של המרטש נותרה בגדר תעלומה עד היום, נכללו בפרסומים השונים על מעשי הרצח שבוצעו במרוצת השנים, בנוסף לעובדות ההיסטוריות, גם פולקלור ואגדות אורבניות שונות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או לזהות הרוצחים (בהנחה שהמרטש לא פעל לבדו). המיתוס שנרקם סביב דמותו תרם לכתיבת יצירות ספרות, סרטי קולנוע ואף יצירות אמנות שונות. כיום נחשב ג'ק המרטש לאחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בכל הזמנים, ורבים רואים בדמותו אב טיפוס של דמות הרוצח הסדרתי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80 של המאה ה-19 היוו את שיאה של התקופה הוויקטוריאנית, אשר אופיינה בשמירה על צניעות ובשמרנות מינית. אל מול מגמות אלה ניצבה שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי של לונדון. וייטצ'אפל, בעלת אוכלוסייה של כ-76 אלף איש, נודעה בסוף המאה ה-19 כאחת השכונות המוזנחות בלונדון בשל העוני, הייאוש והצפיפות ששררו בה. בעיות דיור ורמת אבטלה גבוהה הביאו לניתוקהּ של השכונה מבחינה חברתית וכלכלית משאר רובעי העיר. ההזנחה מצד הרשויות תרמה אף היא להחרפת תנאי המחיה שהיו קשים ממילא: אשפה נערמה ברחובות במשך ימים, ליקויים קשים נתגלו במערכת הביוב, צואה ודם זיהמו את הרחובות וסירחון כבד ליווה באופן קבוע את העוברים ושבים ברחובות. רמת ההיגיינה הירודה הביאה לתחלואה גבוהה ולתוחלת חיים נמוכה שגרמה בין היתר, לתמותת תינוקות גבוהה במיוחד.[1]

זרם המהגרים ששטף את אנגליה בתקופה זו הביא לפיצוץ אוכלוסין בערים הגדולות ולהחרפת המצב. רובם הגדול של המהגרים הללו היו יהודים אשר ברחו מהפוגרומים שבוצעו במזרח אירופה תחת שילטונה של האימפריה הרוסית ואירים שהגיעו לאנגליה בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד.‏[2] מרבית המהגרים התיישבו בשכונות העניות שהתרכזו ברובע המזרחי, ובפרט בוייטצ'אפל שבה המהגרים היוו למעלה ממחצית מאוכלוסיית השכונה.[1] האוכלוסייה המקומית התייחסה בחשדנות כלפי התושבים החדשים, ואלה סבלו רבות מגזענות ועוינות גלויה.[1]

בתקופה זו, שבה עול הפרנסה העיקרי הוטל על הגבר, מעמדן של הנשים הבודדות היה גרוע במיוחד; רבות מהן מצאו את עצמן חסרות בית, ומשלא הצליחו למצוא מקורות פרנסה ראויים, נאלצו לעבוד כיצאניות. מעט הכסף שהרוויחו שימש לרוב לרכישת מזון ולשכירת מיטה באחת האכסניות הזולות הרבות שנפוצו באזור. חיי היום יום של היצאניות הללו היו קשים במיוחד. רבות מהן מצאו נחמה בטיפה המרה, ומראן של נשים שיכורות התרות אחר לקוחות הפך לשכיח.‏[3]

גם נשים שהיו להן משרות קבועות, נאלצו פעמים רבות לפנות לזנות כדי להשלים את הכנסתן.[1] כך הפכו במרוצת הזמן, הרובע המזרחי ושכונת וייטצ'אפל במיוחד, כמקום מפגש מרכזי לעיסוק בזנות. על פי ההערכות, פעלו בתקופה זו בוייטצ'אפל לבדה, למעלה מ-1,200 יצאניות.[1] מכיוון שבתקופה זו העיסוק בזנות לא היה מנוגד לחוק, המשטרה פעלה כנגד היצאניות רק כאשר עיסוקן יצר "הפרעה לציבור". עובדה זו עודדה את התופעה והמקום היווה מקור משיכה לגברים רבים שהתגוררו ברובעים הסמוכים שתרו אחר תענוגות מיניים.[1] בשל המצב הכלכלי הקשה, החלו המובטלים שסבלו חרפת רעב, להפגין בראש חוצות. הפגנות אלה התדרדרו פעמים רבות לכדי מהומות ומשטרת המטרופוליןסקוטלנד יארד) נאלצה להשתמש בכוח רב כדי לדכא אותן. כתוצאה מההתנגשויות האלימות בין המפגינים לשוטרים, היו פצועים וחללים בשני הצדדים והמשטרה החלה להצטייר יותר ויותר בעיני העניים ככלי דיכוי המשמש את הבורגנות. במקביל, התגברה הפשיעה ברחובות. עובדות אלו הביאו לכך שעבודת השיטור באזורים העניים, ובפרט בוייטצ'אפל, הפכה למסוכנת וקשה. המצוקה בכוח אדם הקשתה אף היא על עבודת המשטרה. מנתונים מאותה תקופה עולה כי כ-13 אלף שוטרים היו אחראים על אוכלוסייה של למעלה מחמישה מיליון בני אדם.[1][4]

המרקם החברתי המורכב, רמת הפשיעה הגבוהה, תנאי המחיה הקשים ומשטרה במצוקה – היוו יחדיו את הרקע להופעתו של ג'ק המרטש.[1]

מעשי הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1888 ל-1891, התרחשו 11 מעשי רצח אכזריים ומסתוריים של יצאניות באזור שכונת וייטצ'אפל, שנהוג לכנותם בשם "רציחות וייטצ'אפל". את הרציחות הללו ייחסו חוקרים שונים לג'ק המרטש, אך בקרב חוקרי הפרשה, הייתה הסכמה על חמש רציחות בלבד, כיוון שאופיינו בדפוס פעולה חוזר. אלו "הרציחות הקאנוניות".‏[5] בנוגע לשש הרציחות האחרות, שהתרחשו בסמיכות לזמן פעולתו של ג'ק המרטש, קיימת מחלוקת, כיוון שבכולן קיימים מאפיינים שלא תואמים את אופן פעולתו. למרות זאת במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס רצח אחד או יותר מתוך השישה לג'ק המרטש בנוסף לחמש הרציחות המקובלות.‏[5]

חמש הרציחות הקאנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אן (פולי) ניקולס - הקורבן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של מארי אן (פולי) ניקולס בסמטת באק, זמן קצר לאחר שנמצאה (מוצגת באופן חלקי)
סמטת באק כפי שנראתה בשנת 1888

ביום ה-31 באוגוסט 1888, בשעה 3:40 לפנות בוקר, נכנס עובר אורח בשם צ'ארלס קרוס לסמטת באק שהייתה חשוכה ושוממת מאדם. קרוס, שמיהר להגיע למקום עבודתו, הופתע ועצר במקומו כאשר נתקל פתאום במה שנראה כמו חפץ גדול זרוק על האדמה. כאשר התקרב כדי לראות במה מדובר, גילה לחרדתו שאותו "חפץ" הוא למעשה אישה מדממת ומחוסרת הכרה ששכבה על גבה כאשר חצאיתה מורמת עד למותניה. הגופה זוהתה כשייכת למארי אן (פולי) ניקולס, שהייתה לפי הסברה קורבנו הראשון של ג'ק המרטש. חצי שעה בטרם נמצאה, שני שוטרים שהיו בסיור שגרתי עברו במקום ולא הבחינו בדבר חריג.

בוייטצ'אפל דאז, לא הייתה זו תופעה חריגה, למצוא נשים ללא רוח חיים ברחוב, כיוון שיצאניות רבות מצאו את מותן כתוצאה ממחלות. המקרה של ניקולס היה שונה. סימני האלימות הקשים שנמצאו על גופתה, העידו כי היא נרצחה.‏[6] רופא שהגיע לזירה וביצע בדיקה ראשונית של הגופה קבע כי צווארה של ניקולס שוסף פעמיים ובטנה בותרה באמצעות סכין משוננת וארוכה. מבדיקות מדוקדקות יותר הועלתה סברה כי ייתכן שהמרטש חנק את ניקולס למוות לפני שביתר את גופתה.‏[6]

ניקולס בת ה-42, הייתה יצאנית ידועה. היא נהגה לישון באכסניות מזדמנות ואת מעט הכסף שהייתה מרוויחה מעיסוקה בזנות, נהגה לבזבז על משקאות חריפים. אמילי "נלי" הולנד, ידידתה של ניקולס, הייתה האדם האחרון שראה אותה בחיים. בעדותה מסרה כי פגשה את ניקולס בשעה 2:30 בבוקר ומצאה אותה קהת חושים ושיכורה מאוד. הולנד טענה כי ניקולס סיפרה לה כי כל כספה הוצא על משקאות חריפים, ולפיכך יש בדעתה למצוא לקוחות על מנת שתוכל לממן באמצעות רווחיה שכירת מיטה ללילה באכסניה. לאחר שיחה בת שמונה דקות נפרדו השתיים.‏[6]

לא נמצאו עדים וראיות נוספות בזירת הרצח. דיירים שגרו בסמוך למקום מסרו כי לא שמעו או ראו דבר חריג, ואף על פי שנקבע כי ניקולס נמצאה דקות ספורות לאחר שנרצחה, לא דווח על אדם חשוד שנמלט מהמקום.‏[6]

אנני צ'אפמן - הרוצח מכה שנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של אנני צ'אפמן ברח' האנברי 29, זמן קצר לאחר שנמצאה (מוצגת באופן חלקי)
רחוב האנברי 29 כפי שנראה בשנת 1888

כשבוע לאחר מכן, בליל ה-8 בספטמבר, נרצחה אנני צ'אפמן בנסיבות דומות. היא הייתה אלמנה בת 45, שנאלצה לפנות לזנות לאחר מות בעלה שדאג לפרנסתה ועקב מצב בריאותי מתדרדר שמנע ממנה למצוא עבודה. ‏[7] צ'אפמן, לא ידעה כי באותה עת הייתה חולה במחלת השחפת. (דבר מחלתה התגלה רק לאחר מותה).

בשעה 5:30, אישה בשם אליזבת' לונג עברה ברחוב האנברי וראתה את צ'אפמן משוחחת עם גבר ליד בית מס' 29. היא טענה כי שמעה את הגבר שואל את צ'אפמן "אז את מוכנה?" וזו ענתה לו "כן". לטענתה, היא ראתה את צ'אפמן בבירור, אך לא הצליחה לראות את פני הגבר, כיוון שהלה עמד כשגבו מופנה כלפיה. לונג הצליחה בכל זאת למסור את תיאורו הכללי של הגבר למשטרה שלא כלל את מראה פניו. ככל הנראה, הייתה זו הפעם האחרונה בה נראתה צ'אפמן בעודה בחיים. דקות ספורות לאחר מכן, אדם בשם אלברט קדוץ' שגר ברחוב, יצא מביתו ושמע קולות שבקעו מבית מס' 29. הוא זכר כי שמע קול של אישה האומרת "לא", וכי מספר דקות מאוחר יותר, שמע כי משהו נופל על הקרקע. הוא לא בדק במה מדובר ולטענתו המשיך בדרכו לעיסוקיו. זמן קצר לאחר השעה 06:00 עגלון שגר באזור, ראה את גופתה המרוטשת של צ'אפמן סמוך לביתו.‏[7]

צ'אפמן נמצאה כשהיא שוכבת על גבה, חצאיתה מורמת מעלה וידה השמאלית מונחת על חזה השמאלי. בדומה לרצח ניקולס, גם צווארה של צ'אפמן שוסף קשות ובטנה רוטשה, במקרה זה, ההשחתה הייתה חמורה יותר מזו שבמקרה הקודם. רוב האיברים הפנימיים הוצאו והונחו על כתפה והרחם נלקח כפי הנראה על ידי הרוצח. הרופא שבדק את הגופה סיכם בחוות דעתו כי החתכים נעשו בצורה מקצועית, באמצעות סכין שאורכה כ-15 עד 20 ס"מ, על ידי אדם הבקיא באנטומיה.‏[7]

אליזבת סטרייד וקתרין אדווס - האירוע הכפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של אליזבת סטרייד בחצר דוטפילד, זמן קצר לאחר שנמצאה (מוצגת באופן חלקי)

ב-30 בספטמבר, פחות מחודש לאחר רציחתה של צ'אפמן, התרחש אחד האירועים הנועזים והמסתוריים ביותר בפרשה. אליזבת סטרייד, יצאנית בת 45 ממוצא שבדי, נמצאה מתה כשצווארה משוסף מאוזן לאוזן. גופתה נמצאה על ידי מהגר יהודי-רוסי ששמו לואיס דימשוטץ. הלה מסר בחקירתו כי בשעה 01:00, הוא הגיע עם כרכרת הסוסים שלו לחצר דוטפילד הצמודה לרחוב ברנר. לאחר שסוסו נעצר וסירב להתקדם, גילה כי גופה שהייתה שרועה על הקרקע, חסמה את דרכו של הסוס. ‏[8]

רחוב ברנר כפי שנראה בשנת 1888. חצר דוטפילד נמצאת מאחורי הבניין

חוקרים שהגיעו למקום הבחינו כי מלבד שיסוף הצוואר וניסיון כושל של כריתת אוזנה של הנרצחת, לא נראו סימני השחתה על הגופה. הם שיערו כי דימשוטץ נכנס לחצר שניות ספורות לאחר הרצח והפתיע את הרוצח לפני שהספיק להשחית את הגופה. דימשוטץ חיזק את הערכת השוטרים באומרו כי הוא סבור שהמרטש היה בחצר כאשר נכנס אליה, אך בגלל תנאי התאורה הירודים שהיו במקום הוא לא הבחין בו.‏[8]

מספר עדים הופיעו בפני המשטרה ומסרו כי ראו את סטרייד זמן קצר לפני מותה בחברת אדם נוסף. אחד מהעדים היה שוטר, שמסר כי ראה את סטרייד בשעה 00:35, בחברתו של גבר בשנות ה-20 המאוחרות של חייו, שנשא חבילה באורך של כ-45 ס"מ וברוחב של כ-15 ס"מ.‏[8]

אדם בשם ישראל שוורץ, העיד כי בשעה 00:40 טייל ברחוב ברנר סמוך למקום הרצח וראה את סטרייד מדברת עם אלמוני וכי הלה תפס אותה לפתע והטיח אותה באלימות על הקרקע. הוא הוסיף ואמר כי עבר לצד השני של הרחוב ושם הבחין בגבר נוסף שהדליק מקטרת. לדבריו, הגבר שפגע בסטרייד קרא לאיש עם המקטרת בשם "ליפסקי". שוורץ טען כי לאחר שעזב את המקום, האיש שכונה "ליפסקי" החל לעקוב אחריו ולפיכך החל להימלט עד שהצליח להתנער מהמעקב. ‏[8][הסבר 1]

בעקבות הרצח, נשלחו שוטרים רבים למקום ופתחו בסריקות בניסיון לאתר חשודים. בשעה 01:45, כשעה לאחר רציחתה של סטרייד, התגלה מקרה רצח נוסף על ידי השוטר אדוארד וטקינס, שהיה בסיור לילי שגרתי בכיכר מַ‏ייטר, שהייתה מרוחקת כ-500 מטר ממקום רציחתה של סטרייד. כיכר זו הייתה ידועה כמקום חשוך ומבודד בלילות. וטקינס האיר בפנסו לעבר אחת הפינות בכיכר וגילה גופה מרוטשת של אישה, למרות שרבע שעה מוקדם יותר עבר במקום ולא גילה דבר חריג. ‏[8]

תצלום עדכני של כיכר מייטר

כמו במעשי הרצח הקודמים, גם גופה זו נמצאה כאשר חצאיתה מורמת מעלה וצווארה משוסף. רופא שהגיע לבחון את הגופה גילה כי פניה הושחתו קשות, בטנה בותרה, אחת מאוזניה נכרתה והאיברים הפנימיים הוצאו והונחו בסמוך לכתפה הימנית. חצי מהרחם ואחת הכליות לא נמצאו בזירה וככל הנראה נלקחו שוב על ידי הרוצח.‏[8]

הגופה זוהתה כשייכת לקתרין אדווס, אישה בת 46, שנעצרה מספר שעות קודם לכן באשמת שכרות במקום ציבורי. אדווס שוחררה מהמעצר מעט לפני השעה 01:00 ואמרה לשוטרים כי בכוונתה ללכת לביתה. היא נראתה בפעם האחרונה בחיים בשעה 01:35 על ידי שלושה גברים. השלושה מסרו בעדותם כי ראו את אדווס סמוך מאוד לכיכר מיטרה, עומדת מול גבר כשידה מונחת על חזהו. בניגוד לשאר הקורבנות, אדווס לא הייתה יצאנית ידועה, אך ייתכן שנהגה לעסוק בזנות בעת שהייתה שיכורה.‏[8]

החוקרים הניחו כי לאחר שהרוצח כשל בריטוש גופתה של סטרייד, הוא החליט למצוא קורבן נוסף. הוא הצליח למצוא את אדווס, להביא אותה לכיכר, לרצוח אותה, להשחית את גופתה ולהימלט מהמקום, תוך פרק זמן של כ-15 דקות. הדבר שהדהים את החוקרים אז וגם היום הוא כיצד אף אחד מעשרות השוטרים שהיו פזורים באזור בעקבות רציחתה של סטרייד לא ראה או שמע דבר.‏[8]

מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי - קורבנו האחרון של המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי הרצח המזעזעים הניעו את המשטרה לתגבר את כוחותיה ברחובות. גם היצאניות הקפידו על משנה זהירות כדי לא ליפול קורבן בידי המרטש. לאחר שחלף חודש שבמהלכו לא דווח על מעשי רצח חדשים של המרטש, החשש מפניו החל להתפוגג והחיים החלו לחזור אט אט למסלולם. אולם הפוגה זו הייתה קצרה.‏[9]

ב-9 בנובמבר, בשעה 10:45 בבוקר, ג'ון מקארתי, בעל בניין דירות ברחוב דורסט 26 הידוע בשם "מילר'ס קורט", ביקש מעוזרו לעלות לחדרה של הדיירת מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי, ולגבות ממנה את דמי השכירות שהייתה חייבת לו. העוזר עלה לחדרה אולם מצא את הדלת נעולה. כאשר ניסיונותיו לקבל מענה עלו בתוהו, הוא הציץ דרך החלון לתוך החדר והבחין בסימני דם רבים פזורים על הרצפה ועל הקירות וכי גופתה של הדיירת הייתה עירומה ומרוטשת על המיטה.‏[9]

שוטרים שהגיעו למקום פרצו את דלת החדר וגילו כי ההשחתה שנעשתה בגופה הייתה מהחמורות שנתקלו בה מעודם. פעולות ההשחתה שביצע המרטש לגופה כללו: השחתת הפנים ללא היכר; שיסוף הגרון עד כדי כמעט ניתוק הראש ממקומו; חיתוך החזה וקטיעתו מהגוף; כריתת השחלות ופתיחת חלל הבטן. כמו כן הוציא המרטש איברים פנימיים ופיזרם בכל רחבי החדר - אחד השדיים, הרחם ואחת הכליות נמצאו מתחת לראש; שד אחר נמצא מתחת לרגלי הגופה וירכיים שנעקרו ממקומם נמצאו על השולחן שהיה מוכתם בדם. בדיקה מדוקדקת העלתה כי הלב הוצא מהגופה ונלקח על ידי הרוצח. ברור היה לחוקרים כי בניגוד לפעמים הקודמות, היה למרטש זמן רב לבצע את זממו בחדר הסגור, והערכתם הייתה כי ביצוע ההשחתה ארך כשעה.‏[9]

הכניסה לחדרה של קלי במילר'ס קורט כפי שנראתה בשנת 1888

מחקירת המקרה עלה כי קלי הייתה יצאנית בת 25 ממוצא אירי, שעברה להתגורר בלונדון שנים ספורות לפני כן. מעשיה של קלי בשעות האחרונות של חייה אינם ידועים בוודאות. מספר עדים טענו כי בשעה 23:00, ראו את קלי שותה משקאות חריפים בפאב בשם "בריטניה", בחברתו של גבר צעיר ומשופם בעל חזות מכובדת. מרי אן קוקס, יצאנית שהתגוררה אף היא במילר'ס קורט, טענה כי ראתה את קלי בשעה 23:45 עומדת מחוץ לחדרה בחברת גבר משופם כבן 35. לאחר שקוקס נכנסה לחדרה, היא טענה כי קלי החלה לשיר. עדויות רבות מצביעות על כך ששירתה של קלי נמשכה עד השעה 1:00 בערך, ואז נפסקה בפתאומיות. מעט אחרי השעה 1:00, אישה בשם אליזבת פרטר הגיעה למילר'ס קורט ושהתה במקום כחצי שעה. לטענתה, היא לא שמעה דבר ולא ראתה דבר חריג במקום.‏[9]

עדות נוספת מסר אדם בשם ג'ורג' הוטצ'ינסון, שטען כי פגש את קלי ברחוב בשעה 02:00. לדבריו היא ביקשה ממנו שילווה לה כסף, ולאחר שנענתה בשלילה, ניגשה לגבר אחר שעמד בסמוך. הוטצ'ינסון טען כי ראה את השניים משוחחים וצוחקים. לדבריו, בשלב מסוים, כרך הגבר את ידו על כתפה של קלי והשניים החלו ללכת. כמו כן אמר לשוטרים כי עקב אחר השניים עד שהגיעו למילר'ס קורט. הוא שמע אותם משוחחים ביניהם מספר דקות עד אשר הזמינה קלי את הגבר לעלות לחדרה. הוטצ'ינסון טען כי עמד מחוץ לבניין עד השעה 3:00, ולאחר שלא שמע דבר חריג, עזב את המקום. הוא מסר תיאור מפורט של הגבר החשוד ובין השאר תיאר אותו כאדם בעל "חזות יהודית" שנשא חבילה ארוכה בידו הימנית.‏[9]

בהמשך לעדותה, טענה קוקס כי החל מהשעה 3:00 ועד השעה 05:45, היא שמעה לסירוגין קולות של אדם הנכנס ויוצא מהבניין. בשעה 04:00, מספר עדים, ביניהם הדיירת שגרה מעל חדרה של קלי, מסרו כי שמעו צעקה חלושה של אישה שקראה "רצח", אך לדבריהם הם לא ייחסו לכך חשיבות, כיוון שצעקות כגון אלה היו שכיחות ברובע.‏[9]

העדויות האחרונות הגיעו משני אנשים שטענו כי ראו את קלי בשעות 08:30 ו-10:00, אך מכיוון שזמן זה לא תאם את גרסתה הרשמית של המשטרה שקבעה כי זמן המוות היה בין השעה 03:00 ל-04:00, הן לא נבחנו לעומק.‏[9]

המאמצים שהוקדשו לאיתור קרובי משפחתה של קלי לא צלחו, ובניגוד לשאר הקורבנות מעט מאוד ידוע על עברה. דמותה המסתורית, העדויות הסותרות ומותה הברוטלי, האירו באור אחר את הרצח הזה משאר מעשי הרצח המיוחסים למרטש.‏[9]

מפה המציגה את המקומות בהם בוצעו רציחות וייטצ'אפל הראשונות:
1. רחוב אוסבורן (Osborn Street) - המקום בו נרצחה אליזבת סמית'.
2. חצר ג'ורג' (George Yard) - המקום בו נרצחה מרתה טבראם.
3.רחוב האנברי (Hanbury Street) - המקום בו נרצחה אנני צ'אפמן.
4. סמטת באק (Buck's Row) -המקום בו נרצחה מארי אן (פולי) ניקולס.
5. רחוב ברנר (Berner Street) - המקום בו נרצחה אליזבת סטרייד.
6. כיכר מַ‏ייטר(Mitre Square) - המקום בו נרצחה קתרין אדווס.
7. רחוב דורסט (Dorset Street) שבו מוקם "מילר'ס קורט" (Miller's Court) - המקום בו נרצחה מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי.

רציחות וייטצ'אפל וקורבנות אפשריים נוספים של המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רציחות וייטצ'אפל

בטרם החל ג'ק המרטש לפעול, התרחשו רציחות מסתוריות של יצאניות בשכונת וייטצ'אפל. האישה הראשונה שנרצחה, הייתה יצאנית בשם אמה אליזבת סמית'. היא נשדדה, נאנסה ונפצעה קשות ב-3 באפריל 1888. בזמן הקצר ששרדה את התקיפה, הצליחה לתאר את תוקפיה בפני החוקרים. לאחר מכן נפלה לתרדמת ונפטרה מפצעיה למחרת היום. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-7 באוגוסט, יצאנית בשם מרתה טבראם נמצאה מתה בחצר "ג'ורג'" שבוייטצ'אפל. היא נדקרה באכזריות 39 פעמים בכל חלקי גופה. ב-3 באוקטובר, אחד העובדים שעבד בבניין הסקוטלנד יארד החדש בוסטמינסטר, מצא גופה חסרת גפיים של אישה בשנות ה-20 לחייה. הגופה הייתה עטופה באריג וטמונה באחת הכספות שהיו במקום.

אף על פי שבאותה תקופה הרציחות נתפסו בקרב הציבור הרחב כחלק ממעשיו של המרטש, כיום רוב החוקרים חולקים על כך.[דרוש מקור] סמית' נרצחה כמעט בוודאות על ידי כנופיית נערים צעירים, כשהמניע לכך היה שוד. טאברם נרצחה כנראה על ידי רוצח בודד, אך קיימים הבדלים באופן הרצח - צווארה לא שוסף וגופתה לא בותרה. אף באשר לגופה הלא מזוהה, המשטרה דחתה את השערות כי מדובר בקורבן נוסף של המרטש. מכיוון שזהותה של הגופה לא נודעה מעולם, קיים קושי להמשיך לחקור את המקרה כיום.

גם לאחר חמש הרציחות הקאנוניות המשיכו מעשי רצח אכזריים במיוחד של יצאניות להתרחש באזור וייטצ'אפל. ב-20 בדצמבר 1888 נמצאה גופתה של רוז מילט. המשטרה קבעה כי מותה נגרם כתוצאה מחנק, וויכוח התפתח אם היא נרצחה או נפלה על המדרכה שתויה ונחנקה מצווארון חולצתה. לא נמצאו כל סימני השחתה על גופתה, והמשטרה קבעה כי לא מדובר בקורבן נוסף של המרטש.

ב-17 ביולי 1889, נמצאה גופתה של אליס מקאנזי, יצאנית בשנות ה-40 לחייה. המוות נגרם כתוצאה משתי דקירות בצוואר. ב-13 בפברואר 1891, פרנסס קולס, יצאנית בשנות ה-20 לחייה, נמצאה ללא רוח חיים, מתבוססת בדמה. המוות נגרם כתוצאה משיסוף הצוואר בעזרת סכין. המשטרה התייחסה בביטול לניסיונות לשייך רציחות אלה למרטש. לא נמצאו סימני השחתה משמעותיים באף אחת מהנרצחות, והסכין בה נעשה שימוש לצורך ביצוע הרציחות הייתה שונה מזו שבה נהג להשתמש המרטש. בנוסף, הביעו החוקרים ספקות לכך שהמרטש חזר לפעול פתאום לאחר זמן כה רב‏‏.‏[10]

אף על פי כן, במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס רצח אחד או יותר מתוך ששת הרציחות המוזכרות לעיל למרטש בנוסף לחמש הרציחות המקובלות.

פאניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור שהתפרסם בעיתון בריטי ב-13 באוקטובר 1888, בשיא פעילותו של המרטש, המתארת דמות של אדם חשוד המסתובב לבדו ברחובות.

בעקבות שרשרת מעשי הרצח, פאניקה קשה החלה להתפשט ברחובות העיר. חיי הלילה פסקו כמעט לחלוטין, הרחובות התרוקנו מאזרחים והתמלאו בשוטרים שסיירו ברחובות בחיפוש אחר המרטש וגברים שהסתובבו לבדם בלילות עוררו מבטים חשדניים. אנשים תמהוניים ש"הודו" כי הם האחראים לרציחות, לרוב כאשר היו נתונים בגילופין, נחקרו במלוא כובד הראש על ידי המשטרה, שהייתה נואשת לתפוס את הרוצח. בקרב היצאניות היה חשש גדול במיוחד והן החלו להסתובב בקבוצות גדולות ונמנעו מלצאת לעבוד בלילות. לחץ כבד הופעל על המשטרה לתפוס את הרוצח, ואפילו המלכה ויקטוריה התערבה וקראה לבלשי המשטרה להביא לעצירת מעשי הרצח הקשים.‏[11]

לאחר שהרציחות המשיכו והפחד רק הוסיף לגדול, קבוצה של אזרחים מהרובע המזרחי בראשותו של ג'ורג' לאסק, קבלן בניין מקומי, החליטה להתאגד והקימה את המשמר האזרחי של וייטצ'אפל. המשמר סייר ברחובות בלילות, וסייע למשטרה באיתורם של אנשים חשודים. לאחר שהכישלון לתפוס את המרטש נמשך, החליטו אנשי המשמר לקחת את הדברים לידיהם, ושכרו לשם כך שני חוקרים פרטיים שניהלו את חקירתם בנפרד מהמשטרה.‏[12][13]

רק חודשים רבים לאחר מעשה הרצח האחרון החלה הפאניקה להישכח, והחיים החלו לחזור אט אט אל מסלולם הרגיל.

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקירה הוטלה תחילה על תחנת משטרת וייטצ'אפל המקומית, אך התחנה הקטנה לא הצליחה להתמודד עם מספרם ההולך וגדל של הקורבנות ונאלצה לבקש עזרה מהמפקדה הראשית של הסקוטלנד יארד. סיוע נשלח בדמותם של שלושה חוקרים: פרדריק אברליין, הנרי מור ווולטר אנדרוס. לאחר רציחתה של אדווס, שהתרחשה בתחומי הסיטי של לונדון, שלה כוח שיטור נפרד, הצטרפה גם משטרת הסיטי לחקירה.

הליך החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת "מבוקש" שהוציאה המשטרה בתקופת הרציחות בעקבות רציחתה של קלי

מסמכי המשטרה ששרדו מאפשרים הצצה מפורטת ונדירה אל הליכי החקירה שהיו מקובלים בתקופה הוויקטוריאנית. קבוצות של שוטרים עברו מבית לבית ותיחקרו את דיירי השכונה בניסיון לאתר עדים או את הרוצח עצמו. ראיות נאספו בזירות הרצח ונבחנו על ידי מומחים. בוצע הליך בסיסי של הרכבת רשימת חשודים, חקירתם בתחנה וקבלת ההחלטה אם למוחקם מהרשימה או להמשיך לחוקרם לעומק. דפוס חקירה כמעט זהה משמש חוקרי משטרות בעולם גם כיום.

מישור נוסף שבו התמקדה החקירה היה המישור הרפואי. בשנות ה-80 של המאה ה-19, חלה התפתחות במדעי הרפואה השונים, דבר שהביא לשילוב של רופאים בחקירה שסייעו למשטרה לקבוע את סיבת ואופן מותו של הקורבן. עובדה זו ניכרת במיוחד ברציחות המרטש, שכל קורבנותיו נבחנו על ידי רופאים שעזרו רבות בקידום החקירה. גם פסיכיאטרים שולבו בחקירה בניסיון לבנות פרופיל נפשי של הרוצח ולקבוע את מידת יציבותו הנפשית.

ככל שגברה הביקורת על כישלון המשטרה לתפוס את המרטש, הפנו מפקדי המשטרה לנושא משאבים רבים יותר. כוח אדם עצום הופנה לתגבור הסיורים ברחובות, והשוטרים דאגו לחצות את הרחובות בפרקי זמן קבועים, כך שלפחות שוטר אחד עבר באותו אזור כל 5 דקות. בניסיון לפתות את המרטש לחשוף את זהותו, מספר שוטרים התחפשו לנשים וקיבלו הוראה להסתובב ברחובות תוך התחזות ליצאניות שיתעתעו את עיני המרטש ויביאו ללכידתו, אך ללא הצלחה.[הסבר 2]

מספר חוקרים גורסים כי חוסר שיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים בחקירה, היווה את אחת הסיבות לכישלונה להביא לתפיסתו של המרטש. חוסר התיאום לדבריהם נבע מכך שרוברט אנדרסון, ראש מחלק פשעים של הסקוטלנד יארד, שהיה אחראי על התיאום בין הגורמים השונים, החליט לצאת לחופשה ממושכת בשיא פעילותו של המרטש. דבר זה אילץ את מפקד הסקוטלנד יארד צ'ארלס וורן להכניס את המפקד דונלד סוואנסן לנעליו של אנדרסון עד שזה האחרון יחזור מחופשתו. סוואנסן זכור בעיקר בזכות הערותיו הכתובות בנוגע לחקירה, שהשתמרו, והן מהוות אחת מהעדויות המרכזיות למאמצי המשטרה לתפוס את הרוצח.

המחלוקת בנוגע למספר הקורבנות והשיוך שלהן לג'ק המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המחלוקות הגדולות בין החוקרים הייתה מספר מעשי הרצח שיש לייחס למרטש. מספרם הגדול של מעשי רצח אלימים במיוחד שהתרחשו באותה תקופה גרמו לאי-ודאות בנוגע למספר הקורבנות שנרצחו על ידי אותו אדם. מרבית המומחים בתחום מצביעים על המאפיינים הבאים כייחודיים לדרך פעולתו של המרטש:

  • הקורבנות היו נשים שעסקו בזנות.
  • הרצח נעשה על ידי שיסוף צווארו של הקורבן בעזרת סכין משוננת ארוכה.
  • הרצח התרחש לרוב במקומות מבודדים יחסית ועל פי רוב, לציבור הייתה גישה אליו.
  • בכל הגופות בוצע או נעשה ניסיון להשחתת או ביתור הגופה, מהרמה הנמוכה והקלה עד הגבוהה, הקשה והחמורה.
  • הנרצחות נמצאו כאשר חצאיותיהן או רגליהן מתוחות כלפי מעלה.
  • הרציחות בוצעו בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות, שעות שבהן קשה להבחין בדברים בשל האפלה הכבדה שמטשטשת את הראות.
  • קיים דפוס בתאריכים שבהם התרחשו הרציחות שבוצעו בסוף החודש או כשבוע לאחר תחילת החודש.

רשימת חמשת הקורבנות המקובלת כיום נוצרה לראשונה על ידי סר מלוויל מק'נתן, סגן מפקד מחלק הפשעים של הסקוטלנד יארד, בדו"ח שכתב ב-1894. מק'נתן הצטרף לחקירה כשנה לאחר שהרציחות פסקו, אך מתוקף תפקידו, הוא זכה לגישה מלאה לכל חומר החקירה. הדו"ח התגלה רק ב-1959, וקיימים המון חילוקי דעות בנוגע לנכונות הערכתו של מק'נתן לגבי מספר קורבנותיו של המרטש. מספר חוקרים העלו טענה כי שרשרת הרציחות לא הייתה עבודתו של רוצח אחד אלא של מספר רוצחים שפעלו בנפרד, וכי חמש הרציחות הקאנוניות הן מעין מיתוס שהומצא על ידי מק'נתן. חוקרים אלה טוענים, כי מספר הקורבנות האפשרי של המרטש נע בין שלושה: ניקולס, צ'אפמן ואדווס, לשישה: שלושת הקודמים וסטרייד, קלי וטבראם, וייתכן שאף יותר.

בעיה נוספת עם הרשימה נמצאת בהבדלים הרבים שנמצאו בין הקורבנות:

  • בגופותיהן של ניקולס וסטרייד לא נמצאו איברים חסרים בעוד שבגופותיהן של צ'אפמן, אדווס וקלי נלקחו איברים פנימיים על ידי הרוצח.
  • אדווס הייתה היחידה שנרצחה בתחומי הסיטי של לונדון.
  • ניקולס הייתה היחידה שנמצאה ברחוב פתוח.
  • מספר מקורות מצביעים על כך שייתכן וצ'אפמן, בניגוד לשאר הקורבנות, נרצחה לאחר זריחת השמש אף שהחוקרים באותה תקופה פסלו אפשרות זו.
  • בעוד שצ'אפמן נרצחה שבוע אחרי ניקולס, וסטרייד ואדווס נרצחו שלושה שבועות אחר כך, רציחתה של קלי התרחשה לאחר הפסקה של שישה שבועות שבהם לא היו מעשי רצח.

הגרפיטי ברחוב גולסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעתיק המשטרה של הכתב שנמצא ברחוב גולסטון

ב-30 בספטמבר, ליל רציחתם של סטרייד ואדווס, המשטרה ערכה סריקות באזור בניסיון לאתר ראיות. בשעה 3:00 לפנות בוקר, מצא אחד השוטרים סינר מלא בכתמי דם במדרגות של בניין מגורים ברח' גולסטון. בדיקה מאוחרת יותר גילתה כי הסינר היה שייך לאדווס. באחד הקירות במקום, נמצאה כתובת גרפיטי, שבה על פי העדויות נרשם (תורגם מאנגלית, שגיאת הכתיב במקור):

Cquote2.svg
The Juwes are the men that will not be blamed for nothing.

היוהודיים הם האנשים שלא יואשמו בכלום.

Cquote3.svg

כבר בראשית החקירה, נפוצו שמועות בקרב הציבור הרחב כי המרטש הוא יהודי הידוע בכינוי "סינר עור". בעקבות כך, חלה עלייה בעמדות אנטישמיות ברובע, ומהומות איימו לפרוץ כנגד היהודים שחיו באזור. המפקח תומאס ארנולד, שהגיע למקום, האמין כי הכתובת היא התקפה ישירה על האוכלוסייה היהודית בעיר, ונועדה להחריף את המתח הבין-דתי. ברור היה כי עם עליית החמה, הרחוב יוצף בעשרות אנשים שיראו את הכתובת. חששו העיקרי של ארנולד היה מפני גל של מהומות אנטישמיות שעלולות להתעורר בעקבות כך, דבר שהוא התחייב למנוע בכל מחיר. בהתייעצות קצרה שקיים עם צ'ארלס וורן, מפקד הסקוטלנד יארד, החליטו השניים למחוק את הכתובת בהמהירות האפשרית. כיסוי הכתובת והזמנת צלם למקום שיצלם אותה נשקלה, אך נדחתה לבסוף, מכיוון שהשניים חששו כי עוברי אורח עלולים בכל זאת להצליח ולראות את הכתוב. בשעה 5:30, כשעתיים וחצי לאחר שהתגלתה לראשונה, נמחקה הכתובת ללא זכר.

מספר קציני משטרה מתחו ביקורת קשה על החלטתם של השניים למחוק את הכתובת. קצינים אלה החזיקו בדעה כי הכתובת היא ראיה חשובה, וכי צריך היה לכל הפחות לצלם אותה לצורכי החקירה. שלוש תאוריות אפשריות הועלו באשר לחשיבותה של הכתובת:‏[14]

  • התאוריה הראשונה גרסה כי אף אם הכתובת נכתבה על ידי המרטש מדובר היה במעשה אנטישמי שנועד להפיל את האשמה על הרציחות על היהודים ולהסיט את המשטרה מכיוון מעקבותיו של הרוצח האמיתי. הסבר זה התקבל על ידי מרבית החוקרים בסקוטלנד יארד.‏[15]
  • התאוריה השנייה גרסה כי הכתובת לא נכתבה על ידי המרטש אלא הייתה אחת מכתובות אנטישמיות רבות שהיו נפוצות באזור זה באותה תקופה. לפי תאוריה זו הסינר של אדווס נזרק ליד הכתובת על ידי המרטש או אדם אחר במקרה או בכוונה תחילה.
  • התאוריה השלישית מקבלת את אמיתות הכתובת וגורסת כי המרטש היה יהודי שכתב את הכתובת ובכך הפליל את עצמו.

מכתבי המרטש ומקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך החקירה, קיבלו רשויות החוק והעיתונות הכתובה אלפי מכתבים הנוגעים לפרשת המרטש. חלקם היו מאנשים שביקשו לסייע לחקירה, ואחרים הגיעו מאנשים שהיו משוכנעים כי הם פתרו את המקרה והם יודעים את זהותו של הרוצח. רובם המוחלט של המכתבים הללו נמצאו כחסרי תועלת, ובהמשך הביאו להתעלמות מצד הרשויות. בולטים במיוחד הם אותם מאות המכתבים שנכתבו, כביכול, על ידי הרוצח עצמו. מרביתם של המכתבים שלכאורה נכתבו על ידי המרטש נחשבו כמתיחות, ומומחים רבים גורסים כי הם נכתבו על ידי מתחזה. למרות זאת, מתוך המכתבים שלושה בולטים במיוחד. מכתבים אלה מוכרים בכינוי: "מכתב בוס יקר", "גלוית ג'ק השובב" ו-"מכתב מהגיהנום. במהלך השנים, אבדו ממצאים רבים מהפרשה ובהם גם "גלוית ג'ק השובב" ו-"מכתב מהגיהנום". אף על פי כן, בידי החוקרים קיימים העתקים מדויקים של המכתבים הללו.

"מכתב בוס יקר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של מכתב "בוס יקר"

מכתב "בוס יקר" נשלח ב-25 בספטמבר והתקבל ב-27 בספטמבר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית, והועבר לסקוטלנד יארד ב-29 בספטמבר באותה שנה. תוכן המכתב, כמו מרבית המכתבים שנכתבו כביכול על ידי המרטש, מכיל טעויות דקדוק וכתיב רבות, כנראה מכוונות (הטעויות לא תורגמו):

Cquote2.svg

בוס יקר, אני ממשיך לשמוע כי המשטרה תפסה אותי אך אין זה כך עדיין. צחקתי כאשר הם נראו כל כך פיקחים ודיברו על כך שהם במסלול הנכון. הבדיחה בנוגע לסינר עור גרמה לי להתקף אמיתי. אני דלוק על זונות ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שבאמת אתפס. העבודה האחרונה הייתה מרשימה. לא נתתי לאישה (הכוונה לאנני צ'אפמן, הקורבן השני) זמן לצרוח. איך הם יוכלו לתפוס אותי עכשיו. אני אוהב את עבודתי ורוצה להתחיל שוב. אתה תשמע ממני שוב בקרוב עם משחקיי הקטנים והמצחיקים. אני שמרתי מעט מהחומר האדום הטוב (הכוונה לדם ששתת מגופות קורבנותיו של המרטש) לאחר העבודה האחרונה בבקבוק בירה ג'ינג'ר על מנת לכתוב איתו אך הוא הפך לסמיך כמו דבק ואיני יכול להשתמש בו. דיו אדום מתאים מספיק אני מקווה חה. חה. בעבודה הבאה שאבצע אני אקצץ את אוזניה של האישה (הכוונה לקתרין אדווס) ואשלח אותם לחוקרי המשטרה לשם הנאה, אתה לא היית רוצה לעשות זאת? תשמור על המכתב הזה עד שאני אעשה עוד כמה עבודות, ואז תעביר אותו ישירות. הסכין שלי כל כך נחמדה וחדה אני רוצה ללכת לעבוד מיד אם רק אמצא את ההזדמנות. בהצלחה. שלך
ג'ק המרטש

אל תדאג לתת לי זכויות יוצרים על השם.

נ.ב. לא היה טוב מספיק לפרסם זאת לפני כן הורדתי את כל הדיו האדום מידיי לעזאזל עדיין אין לי מזל עם זה. הם אומרים שאני רופא עכשיו. חה חה.

Cquote3.svg

בתחילה נחשב המכתב כמתיחה, בדומה למרבית המכתבים האחרים, אך לאחר שאדווס נמצאה שלושה ימים לאחר קבלת המכתב כאשר אחת מאוזניה כרותות, הוא קיבל התייחסות מיוחדת. המשטרה פירסמה את המכתב בעיתונים ב-1 באוקטובר בתקווה שמישהו יזהה את כתב היד, אך ללא הצלחה. המכתב מפורסם בין היתר מכיוון שלראשונה נעשה שימוש בשם "ג'ק המרטש" לכינוי הרוצח. עם פרסום המכתב השם נודע לשימצה בכל העולם. מרבית המכתבים שהתקבלו לאחר מכן חיקו את הטון של המכתב הזה. מאוחר יותר המשטרה טענה כי המכתב היה מעשה קונדס של עיתונאי מקומי.

"גלוית ג'קי השובב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גלוית ג'קי השובב" התקבל ב-1 באוקטובר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית. להלן תוכן המכתב, אשר גם הוא כלל שגיאות כתיב שלא תורגמו:

Cquote2.svg

אני לא התלתי בך כאשר נתתי לך את הטיפ בוס ישיש יקר, אתה תשמע על עבודתו של ג'קי השובב מחר. אירוע כפול הפעם (הכוונה לאליזבת סטרייד וקתרין אדווס). מספר אחת צווחה מעט לא יכולתי לגמור אותה מיד. לא היה לי זמן לחתוך את האוזניים בשביל המשטרה (הכוונה לאליזבת סטרייד, שהמרטש כשל בכריתת אחת מאוזניה). תודה ששמרת את המכתב עד שחזרתי לעבוד שוב. ג'ק המרטש

Cquote3.svg

המכתב מתייחס לרציחתם של אדווס וסטרייד - "האירוע הכפול". המצדדים בכך שהמכתב אותנטי טוענים כי הוא נשלח לפני פרסום הרציחות, מה שהופך אותו למסר אמיתי מהרוצח, מכיוון שלא סביר שלאדם מהשורה יהיה ידע על הרציחות. המתנגדים טוענים כי המכתב התקבל 24 שעות לאחר שהרציחות התגלו, זמן רב אחרי שעיתונאים ודיירי המקום ידעו זה מכבר על הפשע. נמצא כי כתב היד דמה מאוד לזה של מכתב "בוס יקר", וחוקרי המשטרה טענו מאוחר יותר כי הם גילו כי עיתונאי מקומי הוא שכתב את שני המכתבים כמעשה קונדס.

"מכתב מהגיהנום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של מכתב "מהגיהנום"

מכתב "מהגיהנום" נשלח ב-15 באוקטובר והתקבל על ידי ג'ורג' לאסק, ראש המשמר האזרחי של וייטצ'אפל, ב-16 באוקטובר 1888. להלן תוכן המכתב, שתורגם מאנגלית. במקור היו שגיאות שלא תורגמו:

Cquote2.svg

מן הגיהנום
מר לאסק,
אדוני
אני שולח לך חצי מהכליה שהוצאתי מאישה אחת (הכוונה לקתרין אדווס) שימרתי אותה בשבילך ת'חתיכה האחרת טיגנתי ואכלתי זה היה מאוד נחמד. אני יכול לשלוח לך את הסכין המדמם שהוציא אותה אם רק תחכה עוד קצת זמן

על החתום
תפוס אותי כשתוכל אדון לאסק

Cquote3.svg

לאסק פתח קופסה קטנה שצורפה למכתב ונחרד לגלות בתוכה חצי כלית אדם, שרופאים קבעו מאוחר יותר כי היא נשמרה בתמיסת אתנול. כותב המכתב התייחס ככל הנראה לרציחתה של אדווס, שאחת מכליותיה הוצאה ונלקחה על ידי הרוצח. קיימים חילוקי דעות בדבר אמיתותו של מכתב זה. מספר חוקרים טענו כי מדובר במתיחה של רופא מתמחה צעיר בעוד אחרים גרסו כי המכתב נכתב על ידי המרטש. מכל המכתבים שנשלחו, מכתב זה הוא המפורסם ביותר ועל פי הערכות של מומחים רבים בעל הסבירות הגבוהה ביותר להיות אותנטי.[15]

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רציחות המרטש מסמנות קו פרשת מים בהיסטוריה הבריטית המודרנית. אף על פי שלא מדובר היה ברוצח הסדרתי הראשון בהיסטוריה של בריטניה, פרשת ג'ק המרטש הייתה הראשונה שזכתה בהד תקשורתי כה נרחב. רפורמות שבוצעו בחוק הבולים בשנת 1855, גרמו במכוון לירידה חדה במחירם של העיתונים, דבר שהביא לעלייה בתפוצתם ולפרסום הפרשה בקרב קוראים רבים במיוחד. העיתונים, שהפכו לנחלת הכלל, הביאו למרטש פרסום שלא היה שני לו באותן שנים.‏[16] ההד התקשורתי הנרחב, שנכרך ביחד עם העובדה שהוא לא נתפס מעולם, יצר מיתוס מורכב שהאפיל על רוצחים סדרתיים שהופיעו בשנים מאוחרות יותר.

קיימות עדויות לכך שהכינוי "ג'ק המרטש" הומצא על ידי עיתונאים שביקשו לפלפל את הסיפור על מנת להופכו למעניין יותר שימשוך את עיני הקוראים ויסייע להגדיל את מכירות העיתונים.‏[17] בין אם זה נכון או לא, המנהג התקבע, וכינויים דומים הוצמדו כמעט לכל הרוצחים הסדרתיים שהופיעו מאוחר יותר. דוגמאות בולטות לכך הם החונק מבוסטון, המרטש מיורקשייר וג'ק המפשיט.

אחת ההשפעות החשובות של התקשורת הייתה על תושבי השכונות העניות ברובע המזרחי. הציבור הרחב בבריטניה נהג ברובו להעלים עין במשך שנים ממצוקתם של העניים במקומות אלה, עד אשר פרסום הרציחות הביא את תנאי מחייתם הירודים אל מרכז הבמה הציבורית וכן הוביל לשיפור איטי אך ניכר בתנאי המחיה באזור. הדבר הביא לעלייה בתמיכה ברפורמות סוציאליסטיות, שהגיעה באופן מפתיע גם מהמעמדות המבוססים, שלא נמנו לרוב עם תומכיהן הטבעיים. זכורה במיוחד הערתו הסרקסטית של המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שו לעיתונאי מקומי:

Cquote2.svg

בזמן שאנו הסוציאליסטים ביזבזנו את זמננו בחינוך, הסברה וארגון, איזה גאון עצמאי לקח את הדברים לידיו ועל ידי רציחתן וריטושן של מספר נשים, הצליח להביא את העיתונות הבורגנית לתמוך ברעיונות קומוניסטיים. ‏‏‏[18]

Cquote3.svg

חשודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חשודים כג'ק המרטש

במשך שנות החקירה הרבות, התקשו החוקרים לקבוע עובדות חד משמעיות בנוגע לזהותו של המרטש, אך מניתוח עדותם של עשרות עדי ראיה ומאופי הרציחות, הגיעו החוקרים למספר מסקנות:‏[19]

  • המרטש היה ככל הנראה גבר משופם בעל מראה מכובד שגילו היה בין 20 ל-40, וגובהו ממוצע או מתחת לממוצע.
  • עקב העובדה שמעשי הרצח בוצעו בסופי שבוע או בימי חג, ובמרחק קצר האחד מהשני, המרטש החזיק, ככל הנראה, בעבודה קבועה וחי בשכונת וויטצ'אפל או בקרבתה.
  • עקב הטענה שביתור הגופות נעשה במקצועיות, נטען כי ייתכן שהמרטש היה בעל ידע ברפואה, לרבות באנטומיה.
  • ייתכן שהמרטש היה אזרח זר או מהגר לאור עדויותיהם של עדים רבים שהצביעו על חשודים בעלי מבטא זר.
  • היה ימני שכן הסכין בה השתמש כדי לבצע את מעשי הרצח הוחזקה בידו הימנית.
  • ככל הנראה המרטש לא היה נשוי, או היה רחוק ממשפחתו, ולכן היה יכול לשוטט ברחובות בלילות באופן חופשי ללא הגבלה מצד אדם אחר.
  • ייתכן שמת, נרצח, הומת או התאבד, נעצר שלא בפומבי, היגר, או התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, דבר שגרם להפסקת הרציחות.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי הרצח הסבו את תשומת ליבו של הציבור בבריטניה לתנאי החיים הירודים ברובע המזרחי. במהלך שני העשורים שלאחר מכן, בעקבות לחץ שהופעל על מקבלי ההחלטות במדינה, נהרסו מרביתן של שכונות העוני ברובע. אף על פי כן, רחובות ומבנים רבים שרדו עד עצם היום הזה והם שומרים את אגדת ג'ק המרטש בחיים. ברובע המזרחי מתקיימים סיורים מודרכים באתרי הרצח ומאז שנות ה-90, יצאו לאור שישה תקופונים חדשים העוסקים בפרשה.

במשך השנים שלאחר מכן, היווה ג'ק המרטש והתעלומות הסובבות אותו השראה למאות יצירות תרבות בדיוניות ועיוניות, ובהן: רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרי קומיקס, משחקי וידאו, מחזות וסרטים. פורסמו למעלה מ-200 ספרים העוסקים באופן בלעדי ברציחות המרטש, דבר שהופך אותו לאחד הפושעים הנכתבים ביותר במאה ה-20. ההתעניינות הגדולה הביאה ליצירת תחום מחקר שלם, הנקרא בשם ריפרולוגיה (Ripperology, "מדעי המרטש"), סביב הרוצח ומעשיו. ברם, הנסיונות לחשוף את זהותו של המרטש נתקלו בקשיים לאור העדויות הסותרות של העדים לאירועים והמחסור בראיות הניתנות לבדיקה אמינה באמצעים המדעיים הקיימים כיום. הממצאים ששרדו עד לתקופתינו, ובכללם גם מכתבים שנחשד כי נכתבו על ידי המרטש, עברו ידיים רבות ו"זוהמו" בשרידי DNA של מספר גדול של אנשים. עובדה זו אינה מאפשרת להעמידם לבדיקות באמצעי הזיהוי פלילי הקיימים כיום. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-21, ביצעו מספר חוקרים בדיקות DNA על ממצאים שונים מהפרשה. בדיקות אלה מצאו התאמה עם שני חשודים שונים - וולטר סיקרט ואהרון קוסמינסקי, אולם זכו לביקורת מצד הקהילה המדעית וחוקרים פליליים עקב חוסר אמינותן המדעית.

ג'ק המרטש זכור לשמצה בבריטניה עד עצם היום הזה. בסקר שבוצע על ידי מגזין ההיסטוריה של הבי. בי. סי. (BBC History Magazine) בשנת 2006, נבחר הרוצח לבריטי הגרוע בכל הזמנים.‏[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פטרישיה קורנוול, ג'ק המרטש - דיוקן של רוצח, תרגמה אינגה מיכאלי, אריה ניר הוצאה לאור, תשס"ד 2004.
  • The Complete Jack the Ripper by Donald Rumbelow
  • The Complete History of Jack the Ripper by Philip Sugden
  • Jack the Ripper: Scotland Yard Investigates by Stewart P. Evans and Donald Rumbelow

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב-1887, ישראל ליפסקי, יהודי שהתגורר ברובע המזרחי של לונדון, הורשע ברצח אישה והוצא להורג. המקרה זכה לפרסום רב באותה תקופה ושנים לאחר מכן שימש השם "ליפסקי" ככינוי גנאי ליהודים. חוקרים רבים טוענים כי גם במקרה זה השם "ליפסקי" שימש ככינוי גנאי שאותו קרא האיש שפגע בסטרייד לעברו של שוורץ שתואר על ידי חוקרי המשטרה כ"בעל חזות יהודית מובהקת".
  2. ^ מכיוון שבאותה תקופה לא היו נשים בכוחות המשטרה, גברים נאלצו למלא את התפקיד. דבר זה הביא אותם לא פעם לידי מבוכה ולעג מצד הסובבים אותם

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Robert F. Haggard, Jack the Ripper As the Threat of Outcast London, University of Virginia
  2. ^ L. Vaughan, "The Immigrant Community of This is a pre‐publication version of Mapping the East End ‘Labyrinth’ – a book chapter to be published in ‘Jack the Ripper and the East End Labyrinth’", Museum of London and Random House
  3. ^ Daily News, 3 November 1888 ,"An Autumn Evening in Whitechapel"
  4. ^ R. Michael Gordon, Alias Jack the Ripper: Beyond the usual Whitechapel suspects, 19-20.
  5. ^ 5.0 5.1 Philip Sugden, The Complete History of Jack The Ripper
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Jack the Ripper Casebook: Victim Mary Ann Nichols
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Jack the Ripper Casebook: Victim Annie Chapman
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 8.7 Jack The Ripper: The Double Event by Marilyn Bardsley
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 9.7 Jack the Ripper Casebook: Victim Mary Ann Kelly
  10. ^ ג'ק המרטש באתר הרשמי של משטרת המטרופולין של לונדון (באנגלית)
  11. ^ Sugden, The Complete History of Jack The Ripper (Online Edition), 265-269.
  12. ^ Bryan Lightbody, Whitechapel (Author House, 2006), 119-122.
  13. ^ John J. Eddleston, Jack the Ripper: An Encyclopedia (ABC-CLIO, 2001), 139.
  14. ^ Philip Sugden, The Complete History of Jack The Ripper, 165-166.
  15. ^ 15.0 15.1 Jack the Ripper Casebook: Ripper Letters
  16. ^ Curtis, L. Perry, Jr., Jack the Ripper and the London Press (Yale University Press, 2001), 55-64
  17. ^ Ted Remington, "Dear Boss: Hoax as popular communal narrative in the case of the Jack the Ripper Letters," School of Criminal Justice, University at Albany. 10.3 (2004), 199-215.
  18. ^ Walks of London: The history of Jack the Ripper
  19. ^ Sugden, The Complete History of Jack The Ripper (Online Edition), 357
  20. ^ ג'ק המרטש הוא הבריטי הגרוע בכל הזמנים באתר ה-BBC (באנגלית)