ג'ק המרטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער של גיליון כתב העת "פּאק" מה-21 בספטמבר 1889, בו נראית קריקטורה המציגה את ג'ק המרטש המסתורי

ג'ק המרטשאנגלית: Jack the Ripper) הוא הכינוי של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שפעל באזור שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי (איסט אנד) של לונדון בסתיו שנת 1888. שני כינויים נפוצים אחרים לרוצח באותו זמן היו הרוצח מוייטצ'אפל (The Whitechapel Murderer) (בשל אזור פעולתו) וסינר עור (Leather Apron) . זהותו של הרוצח מעולם לא התגלתה.

מעשי הרצח המיוחסים למרטש אירעו לרוב בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות במקומות פומביים. קורבנותיו היו נשים בודדות שהיו יצאניות. הרוצח היה נוהג לשסף את גרונותיהן, לבתר אותן ולפזר סביב גופתן את האיברים הפנימיים. לעתים היה לוקח המרטש לעצמו חלק מהאיברים בשלמותם או חתיכה מהם. העיתונים, שתפוצתם החלה לגדול באותה תקופה, קשרו את מעשי הרצח לרוצח סדרתי בודד, והעניקו לו מוניטין בינלאומי מפוקפק עקב האכזריות שבמעשיו וחוסר האונים של המשטרה לעצור את הרציחות.

בשל העובדה שזהותו של המרטש עדיין נותרה בגדר תעלומה, הידיעות על הרציחות שילבו מחקר היסטורי, פולקלור ואף אגדות אורבניות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או זהות הרוצחים אם יוצא שהמרטש לא פעל לבדו. המיתוס שנוצר במהלך השנים על דמותו הביא להופעתן של יצירות ספרות וסרטי קולנוע רבים, כמו כן גם לציורי אמנות הממחישים את הרוצח מבצע את זממו. כיום נחשב ג'ק המרטש לרוצח הסדרתי המפורסם בכל הזמנים, ורבים רואים בדמותו אב טיפוס של דמות הרוצח הסדרתי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים של המאה ה-19 היו שיא התקופה הוויקטוריאנית, אשר אופיינה בצניעות ושמרנות מינית. אל מול מוסכמות זו, ניצבה שכונת המצוקה וייטצ'אפל שברובע המזרחי של לונדון. וייטצ'אפל הייתה מקום של עוני, אבטלה, צפיפות קשה ורמת חיים נמוכה שהביאו לניתוקהּ החברתי והכלכלי משאר העיר.

ההזנחה מצד הרשויות החריפה את המצב: האשפה נערמה ברחובות במשך ימים רבים, ובעיות קשות במערכת הביוב הציפו את השכונה בצואה ובדם. ריח איום ששרר בשכונה ורמת ההיגיינה הירודה הביאה לתחלואה גבוהה ותוחלת חיים נמוכה במקום. סימן לכך ניתן לראות בנתונים מאותה תקופה, אשר מצביעים על כך שלמעלה ממחצית התינוקות שנולדו בשכונה נפחו את נשמתם לפני שהגיעו לגיל חמש.

זרם המהגרים ששטף את אנגליה בתקופה זו הביא לפיצוץ אוכלוסין בערים הגדולות והוסיף לחריפות המצב. רובם הגדול של המהגרים הללו היו יהודים אשר ברחו מהפוגרומים ברוסיה ופולנים נוצרים שגורשו מאדמתם על ידי פרוסיה. מרבית המהגרים התיישבו בשכונות העניות ברובע המזרחי ובהן וייטצ'אפל. האוכלוסייה המקומית בשכונות אלו התייחסה בחשדנות כלפי התושבים החדשים, ואלה, בעיקר היהודים, סבלו רבות מגזענות ועוינות גלויה.

ככל שהמצב החמיר יותר, פרצו בשכונה יותר הפגנות של מובטלים ורעבים. הפגנות אלה הידרדרו פעמים רבות למהומות אלימות, ומשטרת המטרופולין של לונדון, הסקוטלנד יארד, הייתה לרוב חסרת אונים ונאלצה להשתמש בכוח כדי לשמור על הסדר. התנגשויות אלימות אלה בין מפגינים לשוטרים הביאו לפצועים ולחללים בשני הצדדים והמשטרה החלה להיתפס בעיני התושבים ככלי דיכויים ולא כמי שאחראית על ביטחונם ועל שלומם. מכאן התושבים הפסיקו לשתף פעולה עם המשטרה בהגשת תלונות ובמתן עדויות ולכן עבודת השיטור הפכה למסוכנת וקשה עוד יותר. מצוקת כוח אדם הקשתה אף היא על עבודת המשטרה - כ-13 אלף שוטרים היו אחראים על אוכלוסיית לונדון כולה, שמנתה למעלה מחמישה מיליון איש. וכך הפשיעה בשכונה הלכה וגברה - דבר שנתן מרחב פעולה נוח לג'ק המרטש.

בתקופה זו, שבה היה הגבר המפרנס העיקרי, מעמדן של הנשים הבודדות היה גרוע במיוחד. רבות מהן מצאו עצמן חסרות בית, ומשלא מצאו מקורות פרנסה אחרים נאלצו בלית ברירה למכור את גופן ללקוחות באמצע הרחוב. את מעט הכסף שהרוויחו הנשים הללו מעבודתן היו מוציאות לרוב על מעט אוכל ועל שכירת מיטה באחת האכסניות הזולות שבשכונה לכמה לילות. חיי היומיום שלהן היו קשים, ורבות מהן מצאו נחמה רק בטיפה המרה. מראן החיצוני של הזונות השיכורות המהלכות ברחוב בחיפוש אחר לקוחות הפך לשכיח. גם נשים אמידות יחסית, אשר החזיקו במשרה קבועה ומצאו לעצמן כבר מקור פרנסה, נאלצו להשלים את הכנסתן על ידי מכירת גופן. הרובע המזרחי, ובמיוחד וייטצ'אפל, נודעו כמקום שבו שולטת ההפקרות המינית ומשכו גברים מפוקפקים משאר חלקי העיר אל היצאניות.

המרקם החברתי המורכב, רמת הפשיעה הגבוהה, תנאי המחיה הקשים ומצוקת המשטרה נתנו מרחב פעולה נוח לג'ק המרטש ואיפשרו לו בקלות יתרה לבצע את זממו.

מעשי הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש הרציחות הקאנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הנשים שנרצחו על ידי המרטש עדיין נתון במחלוקת, אך בקרב מרבית החוקרים שוררת הסכמה מלאה על חמישה מעשי רצח המיוחסים לו, שכונו "חמש הרציחות הקאנוניות" והם ידועים בכינוי זה בין היתר בשל הדמיון הרב בנסיבותיהם ומאפייניהם הטכניים.

מארי אן (פולי) ניקולס - הקורבן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של מארי אן ניקולס בסמטת באק
סמטת באק כפי שנראתה בשנת 1888

ביום ה-31 באוגוסט 1888, בשעה 3:40 לפנות בוקר, נכנס עובר אורח בשם צ'ארלס קרוס לסמטת באק, שהייתה חשוכה ושוממת. קרוס, שמיהר להגיע למקום עבודתו, הופתע כאשר נתקל פתאום במה שנראה כמו חפץ גדול זרוק על האדמה. כאשר התקרב כדי לראות במה מדובר, הוא גילה לחרדתו אישה מחוסרת הכרה ששכבה על גבה כאשר חצאיתה מורמת עד למותניים. הגופה זוהתה כשייכת למארי אן (פולי) ניקולס, ומקובל להניח שהיא קורבנו הראשון של המרטש.

חצי שעה לפני כן, שני שוטרים שהיו בסיור שגרתי עברו במקום ולא הבחינו בדבר חריג. רופא שהגיע לזירה קבע במהרה את מותה של ניקולס וביצע בדיקה ראשונית של גופתה. בבדיקה נמצא כי צווארה שוסף פעמיים ובטנה בותרה על ידי סכין משוננת וארוכה. בדיקות מדוקדקות יותר העלו סברה כי ייתכן והמרטש חנק את ניקולס למוות לפני שפנה לבצע בה את זממו.

ניקולס, יצאנית ידועה בת 42, נהגה לישון באכסניות מזדמנות, ואת מעט הכסף שהייתה מרוויחה ממכירת גופה נהגה לבזבז על משקאות משכרים. אמילי "נלי" הולנד, ידידתה של ניקולס, הייתה האדם האחרון שראה אותה בחיים. בעדותה היא מסרה כי פגשה את ניקולס בשעה 2:30 בבוקר. לדבריה, ניקולס הייתה קהת תחושה ושיכורה לחלוטין. היא סיפרה לה שביזבזה את כל כספה על הטיפה המרה, וכי היא הולכת לחפש לקוחות למכור להם את גופה, על מנת שתוכל להרוויח מספיק כסף לשכירת מיטה באכסניה ללילה(ניקולס כבר הרוויחה פי 3 מהסכום הדרוש לשכירת מיטה, אך ביזבזה את כולו על משקאות). לאחר שיחה בת 8 דקות נפרדו השתיים.

לא נמצאו עדים או ראיות בזירת הרצח. דיירים שגרו בסמוך למקום מסרו כי הם לא שמעו או ראו דבר חריג, ולמרות שנקבע שניקולס נמצאה דקות ספורות לאחר שנרצחה, לא נצפה אדם נס על נפשו.‏‏[1]

אנני צ'אפמן - הרוצח מכה שנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של אנני צ'אפמן ברח' האנברי 29
רחוב האנברי 29 כפי שנראה בשנת 1888

כשבוע לאחר מכן, בליל ה-8 בספטמבר, התבצע רצח נוסף בנסיבות דומות. אנני צ'אפמן, אישה בת 47 שנאלצה לפנות לזנות לאחר מות בעלה ומפרנסה היחיד, נכנסה לאכסניה שבה נהגה להתארח. צ'אפמן לא ידעה זאת באותה עת, אך כפי שהתגלה מאוחר יותר, היא חלתה במחלת השחפת. חודש לפני כן בריאותה של צ'אפמן החלה להתדרדר בעקבות המחלה, מה שפגע ביכולתה לפרנס את עצמה. לאחר שלא הצליחה לשלם דמי שכירות, גורשה צ'אפמן מהאכסניה ובלית ברירה נאלצה לחזור לרחוב ולחפש לקוחות למכור להם את גופה.

בשעה 5:30, אישה בשם אליזבת' לונג עברה ברחוב האנברי וראתה אותה מדברת עם גבר סמוך לבית מס' 29. היא טענה כי שמעה את הגבר שואל את צ'אפמן "אז את מוכנה?" וזו ענתה לו "כן". בעוד שהיא ראתה את צ'אפמן בבירור, הגבר עמד בגבו אליה ולכן היא לא הצליחה לראות את פניו. לונג הצליחה בכל זאת למסור תיאור כללי שלו למשטרה. דקות לאחר מכן, אדם בשם אלברט קדוץ', שגר ברחוב, יצא מביתו ושמע קולות מכיוון בית מס' 29. הוא זכר כי שמע קול של אישה אומרת "לא", ומספר דקות אחר כך שמע משהו נופל על האדמה. הוא לא הלך לבדוק במה מדובר והמשיך בעיסוקיו. זמן קצר לאחר השעה 6:00, עגלון שגר בבית מס' 29 ברחוב האנברי נחרד לגלות את גופתה המרוטשת של צ'אפמן סמוך לביתו.

צ'אפמן נמצאה שוכבת על גבה כאשר חצאיתה מורמת מעלה וידה השמאלית מונחת על חזה השמאלי. בדומה לניקולס, גם צווארה שוסף קשות ובטנה רוטשה. הבדל אחד שנמצא הוא ברמת ההשחתה, שנראתה הפעם חמורה יותר. רוב האיברים הפנימיים הוצאו והונחו על כתפה והרחם נלקח על ידי הרוצח. הרופא שבדק את הגופה סיכם בחוות דעתו כי החתכים נעשו בצורה מקצועית, בעזרת סכין שאורכה כ-15 עד 20 ס"מ ועל ידי אדם בקיא באנטומיה. כמו כן, התברר שצ'אפמן חלתה קודם בשחפת.

אבל גם הפעם, למרות שהרצח בוצע באזור מגורים, לא נמצאו ראיות משמעותיות בזירה, ולא נראה אף אדם נמלט מהמקום.[2]

אליזבת סטרייד וקתרין אדווס - האירוע הכפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתה של אליזבת סטרייד בחצר דוטפילד

ב-30 בספטמבר, פחות מחודש לאחר רציחתה של צ'אפמן, התרחש אחד האירועים הנועזים והמסתוריים ביותר בפרשה. אליזבת סטרייד, יצאנית בת 45 ממוצא שבדי, נמצאה מתה כשצווארה משוסף מאוזן לאוזן. גופתה נמצאה על ידי מהגר יהודי ממוצא רוסי בשם לואיס דימשוטץ. דימשוטץ מסר בחקירתו כי בשעה 1:00, הוא נסע בכרכרת הסוסים שלו ונכנס לחצר דוטפילד, הצמודה לרח' ברנר. לפתע סוסו נעצר וסירב להמשיך להתקדם. כשיצא דימשוטץ לבדוק מה חוסם את דרכו של הסוס הוא גילה לחרדתו את הגופה.

רחוב ברנר כפי שנראה בשנת 1888. חצר דוטפילד נמצאת מאחורי הבניין

חוקרים שהגיעו למקום הבחינו בפרט יוצא דופן. מלבד שיסוף הצוואר וניסיון כושל לחתוך את אחת האוזניים, לא נראו סימני השחתה על הגופה, וזאת בניגוד לשאר קורבנותיו של המרטש. החוקרים הניחו ושיערו שדימשוטץ נכנס לחצר שניות לאחר הרצח והפתיע את הרוצח לפני שהוא הספיק להשחית את הגופה. דימשוטץ עצמו אמר כי הוא מאמין שהמרטש היה בחצר כאשר הוא נכנס אליה, אך בגלל תנאי התאורה הירודים שהיו במקום הוא לא הבחין בו.

מספר עדים הופיעו בפני המשטרה ומסרו כי ראו את סטרייד זמן קצר לפני מותה בחברת אדם נוסף. אחד מהעדים היה שוטר, שמסר כי ראה את סטרייד בשעה 0:35, בחברת גבר בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, שנשא חבילה באורך של כ-45 ס"מ וברוחב של כ-15 ס"מ.

עדות חשובה נוספת הגיעה מאדם בשם ישראל שוורץ, שמסר כי בשעה 0:40 הוא טייל ברח' ברנר סמוך למקום הרצח וראה את סטרייד מדברת עם אלמוני. שוורץ טען כי הוא ראה את הגבר תופס אותה בפתאומיות וזורק אותה על האדמה, בעוד סטרייד צועקת חלושות כנאנקת מכאב לעזרה. הוא עבר לצד השני של הרחוב וראה שם גבר נוסף מדליק מקטרת ואת הגבר שזרק את סטרייד קורא לו בשם "ליפסקי". שוורץ טען כי לאחר שעזב את המקום הוא שם לב כי אותו ליפסקי עוקב אחריו בחשד שהוא ראה מה נעשה לסטרייד, ולכן הוא נס על נפשו עד שאיבד את המעקב.

הפעם התייחסה המשטרה ברצינות לעדויות, ושוטרים רבים הוזרמו למקום הרצח ופתחו בסריקות בניסיון כושל לאתר חשודים.

בשעה 1:45, פחות משעה לאחר הרצח, אדוארד וטקינס, שוטר בסיור שגרתי, נכנס לכיכר מַ‏ייטר. הכיכר, שהייתה מרוחקת כ-500 מטר ממקום רציחתה של סטרייד, הייתה ידועה כמקום חשוך ומבודד בלילות. וטקינס האיר בפנסו לעבר אחת הפינות בכיכר וגילה לחרדתו גופה מרוטשת של אישה. רבע שעה לפני כן הוא סרק במקום ולא ראה דבר חריג.

תצלום עדכני של כיכר מייטר

כמו במעשי הרצח הקודמים, גם גופה זו נמצאה כאשר חצאיתה מורמת מעלה וצווארה משוסף. רופא שהגיע לבחון את הגופה גילה כי פניה הושחתו, בטנה בותרה והאיברים הפנימיים הוצאו והונחו בסמוך לכתפה הימנית. חצי מהרחם ואחת הכליות בשלמותה לא נמצאו בזירה ונלקחו על ידי הרוצח.

הגופה זוהתה כשייכת לקתרין אדווס, יצאנית בת 46 שנעצרה מספר שעות קודם לכן באשמת שכרות במקום ציבורי. אדווס שוחררה מהכלא מעט לפני השעה 1:00 ואמרה לשוטרים שבכוונתה ללכת הביתה. היא נראתה בפעם האחרונה בחיים בשעה 1:35 על ידי שלושה גברים. השלושה מסרו בעדותם כי ראו אותה עומדת מול גבר, כשידה מונחת על חזהו, סמוך מאוד לכיכר מיטרה. בניגוד לניקולס, צ'אפמן וסטרייד, אדווס לא הייתה יצאנית ידועה. ייתכן ונהגה לפנות לזנות בפעמים בהן השתכרה.

נראה היה כי הרוצח, לאחר שכשל בריטוש גופתה של סטרייד, החליט למצוא קורבן נוסף. בעזות מצח מדהימה הוא הצליח למצוא את אדווס, להביא אותה לכיכר, לרצוח אותה, להשחית את גופתה ולהימלט מהמקום, וכל זאת בפרק זמן של כ-15 דקות. הדבר שהדהים את החוקרים עד היום הוא כיצד אף אחד מעשרות השוטרים שהיו פזורים באזור בעקבות רציחתה של סטרייד לא ראה או שמע דבר.[3]

מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי - קורבנו האחרון של המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטרה הגבירה את נוכחותה ברחובות עוד יותר, והיצאניות הקפידו על זהירות מיוחדת כדי שלא ייפלו קורבן למרטש. ייתכן וזו הסיבה שחודש אוקטובר עבר בשקט יחסי. ברם, ככל שעבר הזמן ללא רצח מחריד נוסף, החשש מפני המרטש התפוגג והחיים החלו לחזור אט אט לשגרה. אך במפתיע ההפוגה הייתה קצרה.

ב-9 בנובמבר, בשעה 10:45 בבוקר, ג'ון מקארתי, בעל בניין דירות ברחוב דורסט 26 הידוע בשם מילר'ס קורט, ביקש מעוזרו לעלות לחדרה של אחת הדיירות שלו, מרי ג'יין (מארי ג'אנט) קלי, ולגבות שכירות שהייתה חייבת לו. העוזר עלה לחדר, אך הדלת הייתה נעולה ולא היה מענה מהחדר. כאשר העוזר הציץ דרך החלון לתוך החדר, הוא ראה סימני דם רבים על הרצפה והקירות. לאחר מכן, כאשר הסתכל על המיטה, הוא ראה את המחזה המחריד מכל.

שוטרים שהגיעו למקום פרצו את דלת החדר, ומצאו את גופתה הערומה והמרוטשת של קלי. ההשחתה החמורה שנעשתה בגופה הייתה בעלת ממדים עצומים והיא הדהימה אפילו את חוקרי המשטרה המנוסים ביותר. הפנים הושחתו ללא הכר, והגרון שוסף בצורה כה קשה עד כי הראש כמעט נותק ממקומו. החזה נחתך ונקטע מהגוף, השדיים נותקו, חלל הבטן נפתח, והאיברים הפנימיים הוצאו ונמצאו פזורים בכל החדר. החזה, אחד השדיים, הרחם בשלמותו ואחת הכליות נמצאו מתחת לראש. השד השני נמצא מתחת לרגליים. הירכיים נעקרו ונמצאו על השולחן הצבוע בדם ביחד עם איברים נוספים. סימני השחתה רבים נראו על כל הגופה. מאוחר יותר התברר כי הלב הוצא ונלקח על ידי הרוצח. ברור היה כי בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם למרטש היה זמן רב לבצע את זממו המתוחכם בחדר הסגור, וההערכה הייתה כי מלאכת ההשחתה לקחה כשעה.

הכניסה לחדרה של קלי במילר'ס קורט כפי שנראתה בשנת 1888

חקירה שבוצעה בדבר הרקע של קלי העלתה כי מדובר ביצאנית לא מוכרת בת 25 ממוצא אירי, אשר עברה להתגורר בלונדון רק שנים ספורות לפני כן.

מספר עדויות לא מאומתות טוענות כי בשעה 23:00, קלי שתתה לשוכרה בפאב בשם "בריטניה" ביחד עם גבר צעיר מכובד ומשופם. מרי אן קוקס, יצאנית שהתגוררה גם כן במילר'ס קורט, טענה כי ראתה את קלי בשעה 23:45 עומדת מחוץ לחדרה בחברת גבר משופם כבן 35. אחרי שקוקס נכנסה לחדרה, היא טענה כי שמעה את קלי מתחילה לשיר. עדויות ממספר אנשים מצביעות על כך ששירתה נמשכה לפחות עד השעה 1:00, ואז נפסקה בפתאומיות. מעט אחרי השעה 1:00, אישה בשם אליזבת פרטר הגיעה למילר'ס קורט ושהתה במקום כחצי שעה. לטענתה, היא לא שמעה שירה ולא ראתה דבר חריג במקום.

עדות חשובה נוספת הגיעה מאדם בשם ג'ורג' הוטצ'ינסון, שטען כי הוא הלך ברחוב בשעה 2:00 ופגש בקלי. היא שביקשה שילווה לה כסף והוא ענה ואמר שאין לו כסף. ואז, לטענתו, הוא ראה את קלי הולכת אל גבר אחר שעמד בסמוך. השניים שוחחו ביניהם וצחקו, ולאחר מכן הגבר שם את ידו על כתפה של קלי והשניים החלו ללכת. הוטצ'ינסון אמר כי הוא עקב אחרי הזוג, עד שהם הגיעו למילר'ס קורט, שם שוחחו השניים ביניהם מספר דקות ואז, לטענתו, הוא שמע את קלי מזמינה את הגבר לעלות לחדרה. הוטצ'ינסון מסר כי הוא עמד מחוץ לבניין עד השעה 3:00, ולאחר שלא שמע דבר חריג, עזב את המקום. הוא מסר תיאור מפורט של הגבר החשוד, שלטענתו היה בעל "חזות יהודית" ונשא חבילה ארוכה בידו הימנית.

קוקס טענה בעדותה המשלימה את דבריו של הוטצ'ינסון כי החל מהשעות 05:45-3:00, היא שמעה אדם נכנס ויוצא מהבניין לסירוגין. בשעה 4:00, מספר עדים, בהן הדיירת שגרה מעל לחדרה של קלי, מסרו כי שמעו צעקה חלושה של אישה שקראה "רצח", אך מכיוון שצעקות כגון אלה היו שכיחות ברובע, הם לא ייחסו לכך חשיבות.

העדות הבאה הגיעה מקרוליין מקסוול, אשתו של סגן אכסניה מקומי. מקסוול טענה כי ראתה את קלי בחיים בסביבות השעה 8:30 בבוקר יום הרצח, למרות שהודתה שהיא וקלי נפגשו רק פעם או פעמיים. ככל הנראה מקסוול מסרה פרטים שגויים והתבלבלה עם אישה אחרת הדומה לקלי, או עירבבה את היום בו נרצחה קלי יחד עם היום בו השתיים נפגשו. עדות נוספת הגיעה מחייט בשם מוריס לואיס, שטען כי ראה את קלי בשעה 10:00 בבוקר באותו פאב בו שתתה לשוכרה.

עדותם של מקסוול ולואיס לא נבחנו לעומק מכיוון שהזמן שמסרו זה לא תאם את גרסתה הרשמית של המשטרה שקבעה כי זמן המוות היה בין השעה 03:00 ל-04:00. מעבר לזאת, התיאורים שלהם לא תאמו לאלה של האנשים שהכירו את קלי לעומק.

מאמצים לאתר את קרובי משפחתה של קלי לא צלחו, ובניגוד לשאר הקורבנות מעט מאוד ידוע על עברה. דמותה המסתורית, העדויות הסותרות והלא מאומתות ומותה הברוטלי במיוחד מבליטים במעט רצח זה משאר מעשי הרצח המיוחסים למרטש.[4]

רציחות וייטצ'אפל וקורבנות אפשריים נוספים של המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רציחות וייטצ'אפל

בין השנים 1888 ל-1891, התרחשו 11 מעשי רצח אכזריים ומסתוריים של יצאניות באזור שכונת וייטצ'אפל. נהוג לכנות רציחות אלה בשם "רציחות וייטצ'אפל", כאשר חמש הרציחות הקאנוניות נכללות גם הן במניין. אבל קיימת מחלוקת בנוגע לשש הרציחות האחרות, שהתרחשו בסמוך לזמן פעולתו של המרטש, וזאת מכיוון שבכולן קיימים מאפיינים רבים שלא תואמים את אופן פעולתו. למרות זאת, במהלך השנים בחרו חוקרים שונים לייחס אחדים ממעשי הרצח למרטש בנוסף לחמש הרציחות הקאנוניות, המקובלות.

עוד לפני תחילת פעולתו של המרטש, התרחשו רציחות מסתוריות של יצאניות בשכונת וייטצ'אפל. האישה הראשונה שנרצחה, יצאנית בשם אמה אליזבת סמית', נשדדה ונאנסה קשות ב-3 באפריל 1888. היא שרדה את התקיפה והצליחה לתאר את תוקפיה לחוקרים זמן קצר לפני שנפלה לתרדמת ונפטרה מפצעיה ביום שלמחרת. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-7 באוגוסט, יצאנית בשם מרתה טבראם נמצאה מתה בחצר ג'ורג' שבוייטצ'אפל. היא נדקרה באכזריות 39 פעמים בכל חלקי גופה. ב-3 באוקטובר, אחד העובדים שעבד על בניין הסקוטלנד יארד החדש בוסטמינסטר, מצא גופה חסרת ראש וכרותת גפיים של אישה בשנות ה-20 לחייה. הגופה נמצאה כשהיא עטופה באריג באחת הכספות במקום. זהותה של האישה לא נודעה מעולם, ועל כן מכונה סיפור זה "תעלומת וייטצ'אפל".

למרות שבאותה תקופה הרציחות נתפסו בקרב הציבור הרחב כחלק ממעשיו של המרטש, כיום רוב החוקרים חולקים על כך ופוסלים את האפשרות שאלה היו מעשי רצח שלו. סמית' נרצחה כמעט בוודאות על ידי כנופיית נערים צעירים, כשהמניע לכך היה שוד. טבראם נרצחה כנראה על ידי רוצח בודד, אך קיימים הבדלים באופן הרצח - צווארה לא שוסף וגופתה לא בותרה. באשר לתעלומת וייטצ'אפל, המשטרה דחתה את ההשערות כי מדובר בקורבן נוסף של המרטש. מכיוון שזהותה של הגופה לא נודע מעולם, יש קושי להמשיך לחקור את המקרה.

גם לאחר חמש הרציחות הקאנוניות המשיכו מעשי רצח אכזריים במיוחד של יצאניות להתרחש באזור וייטצ'אפל. ב-20 בדצמבר 1888 נמצאה גופתה של רוז מילט. המשטרה קבעה כי מותה נגרם כתוצאה מחנק, וויכוח התפתח אם היא נרצחה או נפלה על המדרכה שתויה ונחנקה מצווארון חולצתה. לא נמצאו כל סימני השחתה על גופתה, והמשטרה קבעה כי לא מדובר בעוד קורבן של המרטש.

ב-17 ביולי 1889, נמצאה גופתה של אליס מקאנזי, יצאנית בשנות ה-40 לחייה. המוות נגרם כתוצאה משתי דקירות בצוואר. ב-13 בפברואר 1891, פרנסס קולס, יצאנית בשנות ה-20 לחייה, נמצאה ללא רוח חיים, מתבוססת בדמה. המוות נגרם כתוצאה משיסוף הצוואר בעזרת סכין. המשטרה התייחסה בביטול לניסיונות לשייך רציחות אלה למרטש. לא נמצאו סימני השחתה משמעותיים באף אחת מהנרצחות, והסכין שבה נעשה שימוש הייתה שונה מזו שבה נהג להשתמש המרטש. החוקרים גם הביעו ספק גדול וחשש כי המרטש חזר לפעול פתאום לאחר זמן כה רב‏‏[5].

פאניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור שהתפרסם בעיתון בריטי ב-13 באוקטובר 1888, בשיא פעילותו של המרטש, המתארת דמות של אדם חשוד המסתובב לבדו ברחובות.

בעקבות שרשרת מעשי הרצח, פאניקה החלה מתפשטת ברחובות העיר. חיי הלילה פסקו לחלוטין, הרחובות התרוקנו מאזרחים והתמלאו בשוטרים שסיירו ברחובות בחיפוש אחר המרטש וגברים שנהגו להסתובב לבדם בלילות עוררו מבטים חשדניים. אנשים תמהוניים ש"הודו" כי הם האחראים לרציחות, לרוב כאשר היו נתונים בגילופין, נחקרו במלוא כובד הראש על ידי המשטרה, שהייתה נואשת לתפוס את הרוצח. הפחד הגדול ביותר היה בקרב היצאניות, שהחלו להסתובב בקבוצות גדולות ונמנעו מלצאת לעבוד בלילות. לחץ כבד הופעל על המשטרה לתפוס את הרוצח, ואפילו המלכה ויקטוריה התערבה וקראה לבלשי המשטרה להביא לעצירת מעשי הרצח המזוויעים והאכזריים.

לאחר שהרציחות המשיכו והפחד רק הוסיף לגדול, קבוצה של אזרחים מהרובע המזרחי בראשותו של ג'ורג' לאסק, קבלן בניין מקומי, החליטה להתאגד והקימה את המשמר האזרחי של וייטצ'אפל. המשמר סייר ברחובות בלילות, וסייע למשטרה בחיפוש אחר אנשים חשודים. בעקבות אכזבה שפשטה בציבור מכישלונה של המשטרה לתפוס את המרטש, החליטו אנשי המשמר לקחת את הדברים לידיהם, ושכרו לשם כך שני חוקרים פרטיים שניהלו את חקירתם בנפרד מהמשטרה.

רק חודשים רבים לאחר מעשה הרצח האחרון החלה הפאניקה להישכח, והחיים החלו לחזור אט אט אל מסלולם הרגיל.

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקירה הוטלה תחילה על תחנת משטרת וייטצ'אפל המקומית, אך התחנה הקטנה לא הצליחה להתמודד עם מספרם ההולך וגדל של הקורבנות ונאלצה לבקש עזרה מהמפקדה הראשית של הסקוטלנד יארד. סיוע נשלח בדמותם של שלושה חוקרים: פרדריק אברליין, הנרי מור ווולטר אנדרוס. לאחר רציחתה של אדווס, שהתרחשה בתחומי הסיטי של לונדון, שלה כוח שיטור נפרד, הצטרפה גם משטרת הסיטי לחקירה.

הליך החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת "מבוקש" שהוציאה המשטרה בתקופת הרציחות בעקבות רציחתה של קלי

מסמכי המשטרה ששרדו מאפשרים הצצה מפורטת ונדירה אל הליכי החקירה שהיו מקובלים בתקופה הוויקטוריאנית. קבוצות של שוטרים עברו מבית לבית ותיחקרו את דיירי השכונה בניסיון לאתר עדים. ראיות נאספו בזירות הפשע ונבחנו על ידי מומחים. בוצע הליך בסיסי של הרכבת רשימת חשודים, חקירתם בתחנה וקבלת ההחלטה אם למוחקם מהרשימה או להמשיך לחוקרם לעומק. דפוס חקירה כמעט זהה משמש חוקרי משטרות בעולם גם כיום.

מישור נוסף שבו התמקדה החקירה היה המישור הרפואי. בשנות ה-80 של המאה ה-19, חלה התפתחות במדעי הרפואה השונים, דבר שהביא לשילוב של רופאים בחקירה שסייעו למשטרה לקבוע את סיבת ואופן מותו של הקורבן. עובדה זו ניכרת במיוחד ברציחות המרטש, שכל קורבנותיו נבחנו על ידי רופאים, שעזרו רבות בקידום החקירה. גם פסיכיאטרים שולבו בחקירה בניסיון לבנות פרופיל נפשי של הרוצח ולקבוע את מידת יציבותו הנפשית.

ככל שגברה הביקורת על כישלונה של המשטרה לתפוס את הרוצח, פנו החוקרים לשימוש באמצעים נואשים. כוח אדם עצום הופנה לתגבור הסיורים ברחובות, והשוטרים דאגו לחצות את הרחובות בפרקי זמן קבועים, כך שלפחות שוטר אחד עבר באותו אזור כל 5 דקות. המשטרה ניסתה גם ללא הצלחה לפתות את המרטש לחשוף את זהותו האמיתית, ומספר שוטרים התחפשו לנשים וקיבלו הוראה להסתובב ברחובות תוך התחזות ליצאניות. חשוב להדגיש, שבאותה תקופה לא היו נשים בכוחות המשטרה, ולכן גברים נאלצו למלא את התפקיד. דבר זה הביא אותם לא פעם לידי לעג.

ייתכן וחוסר שיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים בחקירה היווה את אחת הסיבות לכישלונה. רבים מאשימים בכך את רוברט אנדרסון, ראש מחלק פשעים של הסקוטלנד יארד, שהיה אחראי על התיאום בין הגורמים השונים, ובאופן מפתיע החליט לצאת לחופשה ממושכת בשיא פעילותו של המרטש. דבר זה אילץ את מפקד הסקוטלאנד יארד צ'ארלס וורן למנות את המפקח דונלד סוואנסן לתפקיד עד לחזרתו של אנדרסון. סוואנסן זכור בעיקר בזכות הערותיו הכתובות בנוגע לחקירה, שהשתמרו, והן מהוות עדות חשובה למאמצי המשטרה לתפוס את הרוצח.

המחלוקת בנוגע למספר הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המחלוקות בין החוקרים הייתה מספר מעשי הרצח שיש לייחס למרטש. מספרם הגדול של מעשי רצח אלימים במיוחד שהתרחשו באותה תקופה, גרמו לאי-ודאות בנוגע למספר הקורבנות שנרצחו על ידי אותו אדם. מרבית המומחים בתחום מצביעים על המאפיינים הבאים כייחודיים לדרך פעולתו של המרטש:

  • הקורבנות היו יצאניות.
  • הקורבנות נרצחו על ידי שיסוף הצוואר, בעזרת סכין משוננת ארוכה.
  • הרצח התרחש לרוב במקומות מבודדים, שלציבור הייתה גישה אליהם.
  • בכל הגופות בוצע או שנעשה ניסיון להשחתת או ביתור הגופה.
  • הנרצחות נמצאו כאשר חצאיותיהן או רגליהן מתוחות כלפי מעלה.
  • הרציחות בוצעו בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות.
  • קיים דפוס בתאריכים שבהם התרחשו הרציחות שבוצעו בסוף החודש או כשבוע לאחר תחילת החודש.
  • היצאניות היו שמנות מאוד או רזות מאוד.

רשימת חמשת הקורבנות המקובלת כיום נוצרה לראשונה על ידי סר מלוויל מק'נתן, סגן מפקד מחלק הפשעים של הסקוטלנד יארד, בדו"ח שכתב ב-1894. מק'נתן הצטרף לחקירה כשנה לאחר שהרציחות פסקו, אך מתוקף תפקידו, הוא זכה לגישה מלאה לכל חומר החקירה. הדוח התגלה רק ב-1959, וקיימים חילוקי דעות בנוגע לנכונות הערכתו של מק'נתן לגבי מספר קורבנותיו של המרטש. מספר חוקרים העלו טענה כי שרשרת הרציחות לא הייתה עבודתו של רוצח אחד אלא של מספר רוצחים שפעלו בנפרד, וכי חמש הרציחות הקאנוניות הן מעין מיתוס שהומצא על ידי מק'נתן. חוקרים אלה טוענים, כי מספר הקורבנות האפשרי של המרטש נע בין שלושה: ניקולס, צ'אפמן ואדווס, לשישה: שלושת הקודמים וסטרייד, קלי וטבראם, וייתכן שאף יותר.

בעיה נוספת עם הרשימה נמצאת בהבדלים הרבים שנמצאו בין הקורבנות:

  • בגופותיהן של ניקולס וסטרייד לא נמצאו איברים חסרים, בעוד שמגופותיהן של צ'אפמן, אדווס וקלי נלקחו איברים פנימיים על ידי הרוצח, לרבות הרחם והכליות, או שהאיברים הוחבאו מאחורי הגופות ופוזרו סביבן.
  • קלי הייתה היחידה שמלאכת ההשחתה בגופתה הייתה חמורה מאוד.
  • אדווס הייתה היחידה שנרצחה בתחומי הסיטי של לונדון.
  • ניקולס הייתה היחידה שנמצאה ברחוב פתוח.
  • קלי הייתה היחידה שנמצאה בתוך בניין.
  • סטרייד הייתה היחידה שחצאיתה לא הורמה כלפי מעלה.
  • אדווס וקלי לא היו יצאניות מוכרות.
  • ניקולס הייתה היחידה שנמצאה דקות ספורות לאחר מותה.
  • מעט מאוד ידוע על עברה של קלי.
  • מספר מקורות מצביעים על כך שכנראה צ'אפמן, בניגוד לשאר הקורבנות, נרצחה דווקא לאחר זריחת השמש, למרות שהחוקרים באותה תקופה פסלו אפשרות זו.
  • בעוד שצ'אפמן נרצחה שבוע אחרי ניקולס, וסטרייד ואדווס נרצחו שלושה שבועות אחר כך, רציחתה של קלי התרחשה לאחר הפסקה של שישה שבועות שבהם לא היו מעשי רצח.

הגרפיטי ברחוב גולסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעתיק המשטרה של הכתב שנמצא ברחוב גולסטון

ב-30 בספטמבר, ליל רציחתם של סטרייד ואדווס, המשטרה ערכה סריקות באזור בניסיון לאתר ראיות. בשעה 3:00 לפנות בוקר, מצא אחד השוטרים סינר מלא בכתמי דם במדרגות של בניין מגורים ברח' גולסטון. בדיקה מאוחרת יותר גילתה כי הסינר היה שייך לאדווס. באחד הקירות במקום, נמצאה כתובת גרפיטי, שבה על פי העדויות נרשם (תורגם מאנגלית, שגיאת הכתיב במקור):

Cquote2.svg
The Juwes are the men that will not be blamed for nothing.

היוהודיים הם האנשים שלא יואשמו בכלום.

Cquote3.svg

מאז רציחתה של ניקולס, נפוצו שמועות כי הרציחות בוצעו על ידי יהודי הידוע בכינוי "סינר עור" (למרות שהסינר היה שייך דווקא לאדווס). בעקבות כך, חלה עלייה ברגשות האנטישמיים ברובע, ומהומות איימו לפרוץ בכל רגע. המפקח תומאס ארנולד, שהגיע למקום, האמין כי הכתובת הינה התקפה ישירה על האוכלוסייה היהודית בעיר, ונועדה להחריף את המתח הבין-דתי. ברור היה כי עם עליית החמה, הרחוב יוצף בעשרות אנשים שיראו את הכתובת. חששו העיקרי של ארנולד היה מפני גל של מהומות אנטישמיות שעלולות להתעורר בעקבות כך, דבר שהוא התחייב למנוע בכל מחיר. בהתייעצות קצרה שקיים עם צ'ארלס וורן, מפקד הסקוטלנד יארד, השניים החליטו למחוק את הכתובת מוקדם ככל האפשר. כיסוי הכתובת והזמנת צלם למקום שיצלם אותה נשקלה, אך נדחתה לבסוף, מכיוון שהשניים חששו כי עוברי אורח עלולים בכל זאת להצליח ולראות את הכתוב. בשעה 5:30, כשעתיים וחצי לאחר שהתגלתה לראשונה, נמחקה הכתובת ללא זכר.

מספר קציני משטרה מתחו ביקורת קשה על החלטתם של השניים למחוק את הכתובת. קצינים אלה החזיקו בדעה כי הכתובת הינה ראיה חשובה, וכי צריך היה לכל הפחות לצלם אותה כהוכחה לכך שהייתה קיימת. מספר תאוריות אפשריות הועלו באשר לחשיבותה של הכתובת:

  • תאוריה מספר 1: הכתובת לא נכתבה באמת על ידי יהודי אלא על ידי מתחזה, והינה תעלול אנטישמי שנועד להפליל את היהודים ולהסיט את המשטרה מעקבות המרטש האמיתי. הסבר זה התקבל על ידי מרבית החוקרים בסקוטלנד יארד.‏‏[6]
  • תאוריה מספר 2: הכתובת לא נכתבה על ידי המרטש, והסינר נזרק ליד הכתובת במקרה או בכוונה תחילה.
  • תאוריה מספר 3: המרטש היה יהודי שכתב את הכתובת ובכך הפליל את עצמו.

מכתבי המרטש ומקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך החקירה, קיבלו רשויות החוק והעיתונות הכתובה אלפי מכתבים הנוגעים לפרשה. חלקם היו מאנשים שביקשו לסייע לחקירה, ואחרים הגיעו מאנשים שהיו משוכנעים כי הם פתרו את המקרה והם יודעים את זהותו של הרוצח. רובם המוחלט של המכתבים הללו נמצאו כחסרי תועלת, ובהמשך הביאו להתעלמות מצד הרשויות. בולטים במיוחד הם אותם מאות המכתבים שנכתבו, כביכול, על ידי הרוצח עצמו. מרביתם של המכתבים הללו נחשבו כמתיחות, ומומחים רבים גורסים כי הם נכתבו על ידי מתחזה. למרות זאת, מתוך המכתבים, שיש הטוענים כי הם אותנטים ואמינים, שלושה בולטים במיוחד.

מכתב "בוס יקר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של מכתב "בוס יקר"

המכתב, שנשלח ב-25 בספטמבר והתקבל ב-27 בספטמבר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית, הועבר לסקוטלנד יארד ב-29 בספטמבר. תוכן המכתב, כמו מרבית המכתבים שנכתבו כביכול על ידי המרטש, מכיל טעויות דקדוק וכתיב רבות (הטעויות לא תורגמו):

Cquote2.svg

בוס יקר, אני ממשיך לשמוע כי המשטרה תפסה אותי אך אין זה כך עדיין. צחקתי כאשר הם נראו כל כך פיקחים ודיברו על כך שהם במסלול הנכון. הבדיחה בנוגע לסינר עור גרמה לי להתקף אמיתי. אני דלוק על זונות ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שבאמת אתפס. העבודה האחרונה הייתה מרשימה. לא נתתי לאישה (הכוונה לצ'אפמן) זמן לצרוח. איך הם יוכלו לתפוס אותי עכשיו. אני אוהב את עבודתי ורוצה להתחיל שוב. אתה תשמע ממני שוב בקרוב עם משחקיי הקטנים והמצחיקים. אני שמרתי מעט מהחומר האדום הטוב (הכוונה לדם) לאחר העבודה האחרונה בבקבוק בירה ג'ינג'ר על מנת לכתוב איתו אך הוא הפך לסמיך כמו דבק ואיני יכול להשתמש בו. דיו אדום מתאים מספיק אני מקווה חה. חה. בעבודה הבאה שאבצע אני אקצץ את אוזניה של האישה ואשלח אותם לחוקרי המשטרה לשם הנאה, אתה לא היית רוצה לעשות זאת? תשמור על המכתב הזה עד שאני אעשה עוד כמה עבודות, ואז תעביר אותו ישירות. הסכין שלי כל כך נחמדה וחדה אני רוצה ללכת לעבוד מיד אם רק אמצא את ההזדמנות. בהצלחה. שלך
ג'ק המרטש

אל תדאג לתת לי זכויות יוצרים על השם.

נ.ב. לא היה טוב מספיק לפרסם זאת לפני כן הורדתי את כל הדיו האדום מידיי לעזאזל עדיין אין לי מזל עם זה. הם אומרים שאני רופא עכשיו. חה חה.

Cquote3.svg

בתחילה נחשב המכתב כמתיחה, בדומה למרבית המכתבים האחרים, אך לאחר שאדווס נמצאה שלושה ימים לאחר קבלת המכתב כאשר אחת מאוזניה כרותות, הוא קיבל התייחסות מיוחדת. המשטרה פרסמה את המכתב בעיתונים ב-1 באוקטובר, בתקווה שמישהו יזהה את כתב היד, אך ללא הצלחה. המכתב מפורסם בין היתר, מכיוון שלראשונה נעשה שימוש בשם "ג'ק המרטש" לכינוי הרוצח. עם פרסום המכתב, השם נודע לשמצה בכל העולם. מרבית המכתבים שהתקבלו לאחר מכן חיקו את הטון של המכתב הזה. מאוחר יותר המשטרה טענה, כי המכתב היה מעשה קונדס של עיתונאי מקומי.

גלוית "ג'קי השובב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכתב התקבל ב-1 באוקטובר 1888 על ידי סוכנות החדשות המרכזית. תוכן המכתב (הטעויות לא תורגמו):

Cquote2.svg

אני לא התלתי בך כאשר נתתי לך את הטיפ בוס ישיש יקר, אתה תשמע על עבודתו של ג'קי השובב מחר. אירוע כפול הפעם. מספר אחת צווחה מעט לא יכולתי לגמור אותה מיד. לא היה לי זמן לחתוך את האוזניים בשביל המשטרה. תודה ששמרת את המכתב עד שחזרתי לעבוד שוב. ג'ק המרטש

Cquote3.svg

המכתב מתייחס לרציחתם של סטרייד ואדווס - "האירוע הכפול". המצדדים בכך שהמכתב אותנטי, טוענים כי הוא נשלח לפני פרסום הרציחות, מה שהופך אותו למסר אמיתי מהרוצח, מכיוון שלא סביר שלאדם מהשורה יהיה ידע על הרציחות. המתנגדים טוענים כי המכתב התקבל 24 שעות לאחר שהרציחות התגלו, זמן רב אחרי שעיתונאים ודיירי המקום ידעו זה מכבר על הפשע. נמצא כי כתב היד דמה מאוד לזה של מכתב "בוס יקר", וחוקרי המשטרה טענו מאוחר יותר כי הם גילו שאכן עיתונאי מקומי הוא שכתב את שני המכתבים כמעשה קונדס.

מכתב "מהגיהנום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של מכתב "מהגיהנום"

המכתב נשלח ב-15 באוקטובר והתקבל על ידי ג'ורג' לאסק, ראש המשמר האזרחי של וייטצ'אפל, ב-16 באוקטובר 1888. תוכן המכתב (תורגם מאנגלית, במקור היו שגיאות שלא תורגמו):

Cquote2.svg

מן הגיהנום
מר לאסק,
אדוני
אני שולח לך חצי מהכליה שהוצאתי מאישה אחת שימרתי אותה בשבילך ת'חתיכה האחרת טיגנתי ואכלתי זה היה מאוד נחמד. אני יכול לשלוח לך את הסכין המדמם שהוציא אותה אם רק תחכה עוד קצת זמן

על החתום
תפוס אותי כשתוכל אדון לאסק

Cquote3.svg

לאסק פתח קופסה קטנה שצורפה למכתב, ונחרד לגלות בתוכה חצי כלית אדם, שרופאים קבעו מאוחר יותר כי היא נשמרה בתמיסת אתנול. כותב המכתב התייחס ככל הנראה לרציחתה של אדווס, שאחת מכליותיה הוצאה ונלקחה על ידי הרוצח וככל הנראה אותה חצי כליה המצורפת והחצי השני שעל פי המכתב המרטש טיגן ואכל, שייכים לה. כמו בדברים רבים בפרשה, גם כאן קיימים חילוקי דעות. מספר חוקרים טענו, כי הכליה שייכת לאדווס, ולכן המכתב אמיתי, בעוד אחרים גרסו כי מדובר במתיחה מתוחכמת של רופא מתמחה צעיר והכליה מלאכותית ומזויפת. מכל המכתבים שנשלחו, מכתב זה הוא המפורסם ביותר ועל פי הערכות של מומחים רבים - בעל הסבירות הגבוהה ביותר להיות אותנטי.[6]

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רציחות המרטש מסמנות קו פרשת מים בהיסטוריה הבריטית המודרנית. למרות שלא מדובר היה ברוצח הסדרתי הראשון, פרשת ג'ק המרטש הייתה הראשונה שזכתה בהד תקשורתי כה נרחב. רפורמות שבוצעו בחוק הבולים בשנת 1855, גרמו לירידה חדה במחירם של העיתונים, דבר שהביא לעלייה בתפוצתם. העיתונים, שהפכו לנחלת הכלל, הביאו למרטש פרסום שלא היה שני לו באותן שנים. ההד התקשורתי הנרחב, שנכרך ביחד עם העובדה שהרוצח לא נתפס מעולם, יצר מיתוס שהאפיל על רוצחים סדרתיים שהופיעו בשנים מאוחרות יותר.

יש עדויות לכך שהכינוי "ג'ק המרטש" הומצא על ידי עיתונאים שביקשו לפלפל את הסיפור על מנת להופכו למעניין יותר, ובכך להגדיל את מכירות העיתונים. בין אם זה נכון או לא, המנהג התקבע, וכינויים דומים הוצמדו כמעט לכל הרוצחים הסדרתיים שהופיעו מאוחר יותר. דוגמאות בולטות לכך הם החונק מבוסטון, המרטש מיורקשייר וג'ק המפשיט.

אחת ההשפעות החשובות של התקשורת הייתה על תושבי השכונות העניות ברובע המזרחי. הציבור הרחב בבריטניה נהג ברובו להעלים עין במשך שנים ממצוקתם של העניים במקומות אלה, עד אשר פרסום הרציחות הביא את תנאי מחייתם הירודים אל מרכז הבמה הציבורית. הדבר הביא לעלייה בתמיכה ברפורמות סוציאליסטיות, שהגיעה באופן מפתיע גם מהמעמדות המבוססים, שלא נמנו לרוב עם תומכיהן הטבעיים. זכורה במיוחד הערתו הסרקסטית של המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שו לעיתונאי מקומי:

Cquote2.svg

בזמן שאנו הסוציאליסטים ביזבזנו את זמננו בחינוך, הסברה וארגון, איזה גאון עצמאי לקח את הדברים לידיו ועל ידי רציחתן וריטושן של מספר נשים, הצליח להביא את העיתונות הבורגנית לתמוך ברעיונות קומוניסטיים. ‏‏[7]

Cquote3.svg

חשודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חשודים כג'ק המרטש

לא ניתן לקבוע עובדות חד-משמעיות בנוגע למרטש, אך מניתוח עדותם של עשרות עדי ראיה ומאופי הרציחות, ניתן להגיע למספר מסקנות סבירות:

  • מדובר בגבר משופם לבן בגיל שבין 20 ל-40, שגובהו ממוצע או מתחת לממוצע והוא בעל מראה מכובד.
  • סיכוי גבוה שהיה לו חדר באחת האכסניות ברובע המזרחי.
  • ייתכן שהיה בעל ידע ברפואה, לרבות באנטומיה.
  • ייתכן שהיה אזרח זר או מהגר.
  • היה ימני.
  • עבד בעבודה קבועה, מאחר שכל הרציחות בוצעו בסופי שבוע.
  • לא היה נשוי, ולכן היה יכול לשוטט ברחובות בלילות באופן חופשי ללא הגבלה.
  • ייתכן שמת, נעצר או התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, דבר שגרם להפסקת הרציחות.

למרות שעשרות תאוריות שונות הוצעו בדבר זהותו האפשרית של המרטש, אף אחת מהן אינה נתמכת על ידי ראיות מוצקות שלא ניתן להטיל בהן דופי. נכון להיום, אין חשוד המקובל על ידי רוב החוקרים כחשוד המרכזי. יש אנשים רבים שמאמינים כי ג'ורג' צ'אפמן (יש קשר משפחתי לאישה בשם אנני צ'אפמן, אך אין הכוונה לנרצחת אלא לגרושתו לשעבר) הוא המרטש, מפני שהוא תואם לתיאור המרטש מכמה בחינות, ויש רק מאפיינים מעטים שמפריכים את הטענה. [8]

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ק המרטש והתעלומות הסובבות אותו היוו השראה למאות יצירות תרבות בדיוניות ועיוניות, ובהן: רומנים, סיפורים קצרים, שירה, ספרי קומיקס, משחקי וידאו, מחזות וסרטים. פורסמו למעלה מ-200 ספרים העוסקים באופן בלעדי ברציחות המרטש, דבר שהופך אותו לאחד הפושעים הנכתבים ביותר במאה ה-20. ההתעניינות הגדולה הביאה ליצירת תחום מחקר שלם, הנקרא בשם ריפרולוגיה (Ripperology), סביב הרוצח ומעשיו.

אגדת ג'ק המרטש עדיין חיה וקיימת גם היום. מאז שנות ה-90, יצאו לאור שישה תקופונים חדשים, וברובע המזרחי מתקיימים סיורים מודרכים באתרי הרצח מדי שנה. בסקר שבוצע על ידי מגזין ההיסטוריה של הבי. בי. סי. (BBC History Magazine) בשנת 2006, נבחר ג'ק המרטש לבריטי הגרוע בכל הזמנים.‏‏[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פטרישיה קורנוול, ג'ק המרטש - דיוקן של רוצח, תרגמה אינגה מיכאלי, אריה ניר הוצאה לאור, תשס"ד 2004.
  • The Complete Jack the Ripper by Donald Rumbelow
  • The Complete History of Jack the Ripper by Philip Sugden
  • Jack the Ripper: Scotland Yard Investigates by Stewart P. Evans and Donald Rumbelow

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]