ג'ק קבורקיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ק קבורקיאן בהרצאה באוניברסיטת פלורידה

ד"ר ג'ק קבורקיאןאנגלית: Jacob "Jack" Kevorkian‏; 28 במאי 1928 - 3 ביוני 2011) היה רופא, צייר ומלחין אמריקאי ממוצא ארמני, שנודע בעיקר בשל סיועו לכ-130 חולים סופניים להתאבד.

משנת 1999 ועד הראשון ליוני 2007 ריצה קבורקיאן תקופת מאסר של 8 שנים בפועל מתוך גזר דין של 10-25 שנות מאסר על רצח מדרגה-שנייה. קבורקיאן קיבל חנינה בשל התנהגותו הטובה ובתנאי שלא יעזור עוד לחולים סופניים לבצע התאבדות.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ק קבורקיאן נולד למהגרים ארמנים בפונטיאק, מישיגן. ב-1952 סיים לימודי רפואה באוניברסיטת מישיגן, בהתמחות בפתולוגיה. ב-1956 פרסם מאמר על צילומים של גלגל העין של חולים בשעת מותם, בניסיון לקבוע את זמן המוות המדויק. זאת, על מנת שניתן יהיה להשתמש באיבריהם להשתלה כל עוד ניתן. על עבודה זו ניתן לו הכינוי "ד"ר מוות".[1] בדצמבר 1958 פרסם מאמר בכינוס בוושינגטון די. סי. הדן בניסויים רפואיים בהסכמה בנידונים למוות בזמן הוצאתם להורג. כתוצאה מכך, הוא התבקש על ידי אוניברסיטת מישיגן לעזוב את משרתו. ב-1970 מונה לפתולוג ראשי בבית החולים סרטוגה בשיקגו. במהלך שנות השמונים פרסם מספר מאמרים בכתב עת גרמני קטן, בהם פירט את דיעותיו בעניין המתת חסד ואתיקה. באחרון שבהם, שפורסם ב-1988, פרסם הצעה למערכת למוות מתוכנן בקליניקות התאבדות, כולל ניסויים רפואיים על חולים. שנה מאוחר יותר בנה מכונת התאבדות מחלקים שקנה במכירות חצר וחנות לחומרי בניין.

סיוע להתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חייו סייע קבורקיאן לכ-130 חולים סופניים להתאבד, חלקם בהזרקת חומרים רעילים וחלקם בנשימת פחמן חד-חמצני. החולה הראשונה הייתה ג'נט אדקינס, חולה במחלת אלצהיימר, לה סייע להתאבד ב-4 ביוני 1990, בתוך מכונית הפולקסווגן המסחרית שלו, בעזרת מכונת ההתאבדות שהמציא. כתוצאה מכך, נפתחו נגדו הליכים משפטיים, אך הוא זוכה מאשמת רצח בסוף אותה שנה.

ב-23 באוקטובר 1991 היה נוכח בעת מותן של שתי חולות נוספות: מרג'ורי ונץ, בת 58, שסבלה מכאבים באגן הירכיים, ושרי מילר, חולת טרשת נפוצה בת 43. ונץ מתה מהזרקת חומרים רעילים ממכונת ההתאבדות, ומילר מתה מנשימת פחמן חד-חמצני. כעבור חודש, בוטל רישיון הרפואה של קבורקיאן על ידי מועצת הרפואה של מדינת מישיגן.

ב-15 במאי 1992 סייע לסוזן וילאמס, חולת טרשת נפוצה בת 52, להתאבד בשאיפת פחמן חד-חמצני בביתה שבמישיגן. ביוני זיכה אותו בית המשפט המחוזי מאשמת מותן של מרג'ורי וונץ ושרי מילר. ב-26 בספטמבר מתה מהרעלת פחמן חד-חמצני לואיס הווס, חולת סרטן הריאה וסרטן המוח בת 52 בביתו של ניל ניקול, עוזרו של קבורקיאן. ב-23 בנובמבר מתה באותו אופן קתרין אנדרייב, גם היא חולת סרטן, בת 45. זהו המקרה הראשון מתוך עשרה בשלושת החודשים הבאים, בהם קבורקיאן נוכח בזמן המוות. ב-3 בדצמבר העביר בית המחוקקים של מישיגן חוק האוסר על סיוע להתאבדות, שנכנס לתוקף ב-30 במרס 1993.

ב-15 בפברואר 1993 מת בביתו היו גייל, חולה נפחת וחולה לב בן 70. רשויות התביעה פתחו בחקירה לאחר שפעילי "זכות לחיים" מצאו שקבורקיאן ביצע שינויים בדו"ח על המקרה, בהם מחק התייחסות לבקשתו של גייל להפסיק את ההליך. ב-25 בפברואר חתם מושל מישיגן על החוק האוסר על סיוע להתאבדות. ב-4 באוגוסט נמצאה במכוניתו של קבורקיאן גופתו של תומאס הייד, חולה ALS בן 30. ב-9 בספטמבר, מספר שעות לאחר ששופט הורה לו להתייצב למשפט בעניינו של הייד, נוכח קבורקיאן במותו של דונלד אוקיף, חולה סרטן בן 73. בין 5 ל-8 בנובמבר שבת קבורקיאן שביתת רעב בתא המעצר, וסירב לשלם את דמי השחרור בערבות, בסך 20,000 דולר, בעניין מותו של הייד. ב-29 בנובמבר פתח בשביתת רעב בבית הכלא המחוזי, וסירב לשלם דמי ערבות בסך 50,000 דולר, בעקבות מותה באוקטובר של מריאן פרדריק, בת 72. שביתת הרעב הסתיימה ב-17 בדצמבר, לאחר ששופט הסכים להוריד את דמי הערבות למאה דולר, בתמורה להתחייבות של קבורקיאן שלא לסייע להתאבדויות נוספות עד שחוקיות המעשה תתברר.

ב-27 בינואר 1994 ביטל שופט את ההאשמות נגד קבורקיאן בעניין עוד שני מקרי מוות, והפך לשופט החמישי הקובע שהתאבדות נתמכת היא זכות חוקתית. ב-2 במאי זיכה חבר מושבעים את קבורקיאן מאשמה שהפר את החוק בעניין מותו של הייד. ב-10 במאי ביטל בית המשפט לערעורים של מישיגן את החוק האוסר על סיוע להתאבדות, משום שנחקק בדרך לא חוקית. ב-26 בנובמבר, שעות לאחר פקיעת תוקף החוק האוסר על סיוע להתאבדות, נמצאה מתה בביתה מרגרט גאריש, בת 72, חולת דלקת פרקים ודלדול עצם. ב-13 בדצמבר הפך בית המשפט העליון של מישיגן את החלטת בית המשפט לערעורים, וקבע שהאיסור על סיוע להתאבדות חוקתי, וכן שסיוע להתאבדות אסור על פי המשפט המקובל.

ב-26 ביוני 1995 פתח קבורקיאן קליניקה להתאבדות בספרינגפילד, מישיגן. המטופלת הראשונה היא אריקה גרסלנו, חולת ALS בת 60. מספר ימים לאחר מכן בעל הבניין דרש ממנו לסגור את המקום. ב-14 בספטמבר הוא הופיע למשפט בעניין מותן של ונץ ומילר, כאשר הוא כבול בשרשרת לכדור פלדה. באוקטובר, קבוצה של רופאים ומומחי רפואה אחרים חתמה על עצומה התומכת בקבורקיאן, ואמרה שהיא תקבע כללים "לסיום מכובד של חיים".

ב-6 במרץ 1996 פסק בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז 9 בסן פרנסיסקו כי לאנשים בוגרים ובריאים נפשית, בעלי מחלה סופנית, יש זכות חוקתית לסיוע רפואי להתאבדות. יומיים מאוחר יותר חבר מושבעים זיכה את קבורקיאן מעוד שני מקרי מוות. ב-20 במרץ העלה חבר קונגרס הצעת חוק לפיה לא יינתן מימון פדרלי לסיוע להתאבדות. ב-1 באפריל התחיל משפטו של קבורקיאן בעניין מותן של וונץ ומילר, בעיר הולדתו פונטיאק. לאות מחאה על כך שהוא נשפט על פי חוקי המשפט המקובל העתיקים, הוא הופיע למשפט בתלבושת בסגנון קולוניאלי. ב-14 במאי חבר המושבעים זיכה אותו מאשמה.

ב-12 ביוני 1997 ביטל שופט הליכים במשפט רביעי נגד קבורקיאן. עד כה סייע קבורקיאן לפחות ל-46 התאבדויות, מאז 1990. ב-26 ביוני קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד שלמדינות יש זכות לאסור על סיוע להתאבדות, בעתירות בעניין חוקים כאלה בניו יורק ווושינגטון.

ב-14 במרץ 1998 נרשם החולה המאה לו סייע קבורקיאן, תושב דטרויט בן 66. ב-1 בספטמבר נכנס לתוקפו החוק השני של מדינת מישיגן האוסר על סיוע להתאבדות. ב-3 בנובמבר דחו תושבי מישיגן הצעה לאפשר סיוע רפואי להתאבדות של חולים סופניים.

הרשעה ברצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בנובמבר 1998 הוקרן במסגרת התוכנית 60 דקות של רשת CBS וידאו בו נראה קבורקיאן מזריק חומר רעיל לגופו של חולה ALS, תומאס יוק, בן 52. זו הייתה הפעם הראשונה בה קבורקיאן השתתף באופן פעיל בגרימת מוות. יומיים מאוחר יותר הואשם קבורקיאן ברצח בכוונה תחילה, עבירה על חוק האיסור על סיוע להתאבדות, ומתן חומר מבוקר ללא רישיון. התביעה ביטלה את האשמת ההתאבדות מאוחר יותר, כדי להימנע מהעלאה לדוכן של עדים שיספרו על סבלו של החולה. במהלך המשפט התעקש קבורקיאן להגן על עצמו, וכתוצאה מכך עורך דינו בכל המשפטים הקודמים החליט להתפטר מתפקידו. ב-13 באפריל 1999 הורשע קבורקיאן ברצח מדרגה שנייה ומתן חומר מבוקר, ונשפט ל-10 עד 25 שנות מאסר. הוא שוחרר כעבור 8 שנים, ב-2007, לאחר שעונשו קוצר בשל התנהגות טובה, בתנאי שלא יסייע להתאבדות נוספת בשנתיים שנותרו, ולא יטפל באנשים מוגבלים או בני יותר מ-62.

כניסה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 ניסה ג'ק קבורקיאן, בן 80 באותה עת, להיבחר לקונגרס כעצמאי מטעם מדינת מישיגן.[2] הוא קיבל 2.6% מהקולות.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1994 הייתה אורגון למדינה הראשונה שחוקקה חוק המתיר סיום חיים של חולים סופניים, אם כי החוק לא נכנס לתוקף עקב ערעורים משפטיים. החוק הופעל לבסוף בעקבות משאל עם בנובמבר 1997.

ב-1 בפברואר 1996 פרסם כתב העת New England Journal of Medicine, מחשובי הפרסומים בעולם הרפואה, מחקרים רחבי היקף בקרב רופאים, המצביעים על כך שחלק ניכר מן הרופאים תומכים בביצוע התאבדות בסיוע רפואי.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביוני 2011 נפטר קבורקיאן בבית חולים בעיר רויאל אוק, מישיגן. עורך דינו של קבורקיאן, אמר כי הוא מת מקריש דם, שגרם לו לדום לב. [1]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערוץ HBO הפיק את סרט הטלוויזיה "ד"ר מוות ומיסטר ג'ק" ("You Don't Know Jack") המבוסס על פעילותו של ג'ק קבורקיאן, בהשתתפות אל פצ'ינו בתפקיד קבורקיאן, וג'ון גודמן בתפקיד עוזרו ניל ניקול. הסרט הוקרן באפריל 2010, וזכה בפרסי אמי וגלובוס הזהב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]