ג'רום דייוויד סלינג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה נדירה של ג'יי די סלינג'ר, על עטיפת ביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי בתו

ג'רום דייוויד סלינג'ר (Jerome David Salinger;‏ 1 בינואר 1919, ניו יורק27 בינואר 2010, קורניש, ניו המפשייר), הידוע לרוב כג'יי די סלינג'ר (J. D. Salinger) היה סופר אמריקאי, ממוצא יהודי, מהבולטים, המסקרנים והמהפכניים ביותר שידעה המאה ה-20. עיקר פרסומו הוא בזכות הרומן "התפסן בשדה השיפון" וסיפורי "משפחת גלאס".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלינג'ר נולד ב-1 בינואר 1919 לאם קתולית ממוצא אירי ולאב יהודי. אימו של סלינג'ר התגיירה ושינתה את שמה למרים, או מכל מקום, הודיעה ברבים בעת נישואיה, שהיא יהודיה‏[1] ולא החשיבה את עצמה לאחר מכן, אלא כיהודיה‏[2]. סבו של סלינג'ר, שמעון, נולד בליטא, וכיהן כרבה של קהילת "עדת ישורון" שבלואיוויל, קנטאקי; אביו, סול, בתחילה מכר גבינה כשרה למחייתו. סלינג'ר גילה את מוצאו הקתולי רק לאחר טקס הבר מצווה.

אביו של סלינג'ר דרש מבנו שילמד מקצוע "נחשב", אשר יספק לו הכנסה גבוהה וכמובן שינהל בעתיד את העסק המשפחתי, אך סלינג'ר סולק ממספר בתי ספר כיוון שלא השקיע שום מאמץ בלימודיו. הוריו האמידים החליטו לשלוח אותו לאקדמיה צבאית לאחר שסולק מבית ספר בעל שם עולמי – שעליו מבוססת הפנימייה 'פנסי' בספרו "התפסן בשדה השיפון". באקדמיה הצבאית החל להשקיע מעט יותר בלימודיו ואפילו היה אחראי על נבחרת הסיוף של הפנימייה. למרות אופיו הציני נהנה משהייתו בפנימייה ואף גילה אהבה לתחום הצבאי, אהבה שהסתיימה במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה.

לסלינג'ר הצעיר היו אמנם חלומות גדולים, אך בפועל היה תלמיד ממוצע ואף פחות מכך. אחד המורים שלו בקולג' אפילו כינה אותו כ"התלמיד הגרוע ביותר באנגלית וחיבור שלמד שם מעולם". לאחר מכן פנה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קולומביה, אך נכשל בלימודיו. חבריו של סלינג'ר לספסל הלימודים זוכרים אותו כאדם נאה במיוחד בעל הומור ציני ועוקצני כאחד שהעדיף לשבת בצד ולהתבודד בזמן ששאר הסטודנטים היו משתכרים. סלינג'ר תמיד נהג לומר לחבריו כי יבוא היום והוא יהיה סופר מפורסם שיעשה מזה הון – "נבואה" שהתגשמה לבסוף.

סלינג'ר הצטרף באופן חד-פעמי לאביו בנסיעתו לפולין כדי להכיר את העסק המשפחתי – ייבוא בשר חזיר.‏[3][4] המראות גרמו לו לדחייה ולגועל עמוקים עד כדי כך שהפך לבסוף לצמחוני. אירוע זה רק החריף את המשבר בינו לבין אביו, שנוצר עקב חוסר תשומת הלב שהעניק לו האב במשך השנים. היחסים עם אביו נשארו קרים עד יום מותו של האב, וסלינג'ר לא טרח להגיע להלווייתו.

המזל התחיל להאיר פנים לסלינג'ר בשנת 1939, כשהשתתף בשיעור כתיבה באוניברסיטת קולומביה. המורה, שהיה עורך ותיק של מגזין פופולרי, הבחין בפוטנציאל שהיה לסלינג'ר ובאמצע 1940 פרסם את הסיפור הקצר הראשון שלו.

סלינג'ר אהב לקרוא והעריץ את הסופרים קפקא, טולסטוי, ט.ס. אליוט , צ'כוב, דוסטויבסקי, ופרנסיס סקוט פיצג'רלד.

כשהיה בן עשרים ושתיים, הכיר סלינג'ר באחד הביקורים באירופה את אונה או'ניל, צעירה כבת שש עשרה, בתו של המחזאי יוג'ין או'ניל. השניים שמרו על קשר והתכתבו במשך המלחמה. סלינג'ר כתב לנערה מכתבי אהבה רבים, ואף רצה להתחתן עימה. המכתבים היו יצירות אמנות בפני עצמם, בזכות סגנון הכתיבה הייחודי של סלינג'ר.

סלינג'ר נדהם כשגילה שאו'ניל עומדת להתחתן עם שחקן הקולנוע צ'ארלי צ'פלין. סלינג'ר לא הבין איך היא מעדיפה את צ'פלין, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, ושקע בדיכאון עמוק.

סלינג'ר התגייס לצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, והוצב במחלקת חיל הרגלים. במהלך שירותו הצבאי השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר שהתרחשו במלחמה, בהם הפלישה לנורמנדי. בכל זאת הצליח לכתוב סיפורים קצרים רבים במהלך שירותו. חבריו למחלקה העידו עליו שאפילו באמצע ההפגזות היה מסתתר מאחורי שולחנות וממשיך לכתוב עד לנקודה שבה לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לקרב. סלינג'ר ראה את חבריו הטובים נהרגים מול עיניו, ובנוסף היה מן הראשונים שראו במו עיניהם את זוועות השואה. חבריו זוכרים אותו כחייל אמיץ בצורה יוצאת דופן, אך המלחמה השפיעה על נפשו השפעה מכרעת. לבסוף אושפז בשל לחץ נפשי שנגרם לו עקב המלחמה. חוויותיו הצבאיות משתקפות בסיפורים קצרים שכתב כמו "לאזמה באהבה ובסיאוב", המספר על חייל צעיר שמקיים קשר עם נערה במלחמת העולם השנייה ולבסוף מתאשפז בשל טראומה מהמלחמה. כאשר הסתיימה המלחמה התמסר סלינג'ר לחלוטין לכתיבה ונהג לשחק בקביעות פוקר עם אנשים כמוהו ששאפו להיות סופרים, הם זוכרים אותו כעוקצני בעל הומור שחור שמנצח כל הזמן.

ב-1945 נישא סלינג'ר לרופאה צעירה בשם סילביה, שממנה התגרש זמן קצר לאחר מכן.

תקופת הפוריות של סלינג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948 פרסם בניו יורק את הסיפור הקצר הראשון שהביא לו תהילה ופרסום עולמי – "יום מושלם לדגי בננה" (A Perfect Day for Bananafish). המבקרים הרעיפו שבחים על הסיפור והוא נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר מאז ומעולם[דרוש מקור]. הצלחת הסיפור העלתה את המעמד של סלינג'ר במגזין האיכותי ה"ניו יורקר", שם חיכו לסיפורים נוספים שלו. כך נפתחה תקופת הפוריות העיקרית של סלינג'ר. בשנים 1948-1957 כתב את כל יצירותיו המפורסמות (אף שחלק פורסמו רק לאחר מכן). סלינג'ר לא היה מוכן לוותר על פרסום הספר שלו בדרך שהוא רצה, גם במחיר הפסדים כספיים והדבר גרם לעיכובים בהוצאת ספריו בשנים הראשונות.

בשנת 1951 יצא לאור "התפסן בשדה השיפון", ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר, שתורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה.

התבודדותו של סלינג'ר ואחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה הבלתי נתפסת של "התפסן בשדה השיפון" והפרסום הרב שלו לא מצאו חן בעיני סלינג'ר, והדבר גרם לו להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא עדיין הספיק לפרסם את הסיפורים הקצרים שהתפרסמו בעבר בניו יורק כאוסף שנקרא "9 סיפורים" וכספר שנקרא "פראני וזואי" (Franny and Zooey). לאחר מכן עזב את ניו-יורק הגדולה והתבודד בעיירה הקטנה קורניש. סלינג'ר היה חברותי וחביב כלפי תושבי המקום, ובמיוחד כלפי הילדים הקטנים והנערים, שהתייחסו אליו כאחד משלהם. הוא נתן להם להיכנס לביתו בחופשיות ולערוך שם מסיבות. ה"רומן" שלו עם בני הנוער הגיע לסיומו כאשר הסכים לתת ראיון בלעדי לעיתון בית ספר. הנערים ניצלו את הסכמתו כדי למכור את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו שנים להשיג ראיון איתו ללא שום הצלחה. האירוע השאיר את סלינג'ר פגוע מאוד, ומאז נראה רק לעתים נדירות מאוד מחוץ לביתו.

אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז "התפסן" והסיפורים הקצרים שהיו קיימים עוד קודם לכן לא פרסם שום עבודה נוספת, ועד היום רבים מאמינים שהוא המשיך לכתוב ושסיפוריו יתפרסמו לאחר מותו. ההתענינות בסלינג'ר הולידה תעשייה שלמה של ספרים שנכתבו על חייו וספרים ושעוסקים בספקולציות לגביו.

סלינג'ר אישר בראיון חד פעמי ב-1974, כאשר נגנבו סיפורים שכתב, שהוא עדיין כותב, אולם רק להנאתו הפרטית ולא בשביל הקהל הרחב. בשנת 2000 כתבה עליו בתו מאשתו השנייה ספר ביוגרפי. בספר היא מתארת את חייו: הוא מתואר שם כאדם קר ומתוסבך השותה את השתן של עצמו ונוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה. בתו כתבה עליו גם שכאשר היה נשוי לאמה בקושי קיים איתה יחסי מין ואסר עליה לצאת החוצה ולהיפגש עם אנשים. אמנם אי אפשר לדעת אם דברים אלה נכונים, אולם ידוע שכאשר בתו נכנסה להיריון הגיב לכך סלינג'ר בקרירות, ואמר לה כי הוא מאוכזב ממנה בתור בן אדם ושציפה ממנה להפיל. אירוע זה השאיר בה צלקת, ויש סיכוי גבוה שהשפיע על מה שכתבה עליו.

במהלך חייו קיים סלינג'ר כמה רומנים עם מספר נערות צעירות ממנו. אחת מהן היא ג'ויס מאריינד – אז בחורה צעירה בת 19, כיום סופרת. מאריינד כתבה מאמר במגזין, ובו פורסמה תמונתה. סלינג'ר שלח לה מכתב בו כתב שהוא מעריץ גדול שלה והסביר לה מה עליה לעשות כדי להגשים את חלומה. ההתכתבות נמשכה עד שפגשה אותו במסעדה ובפעם השנייה שנפגשו היא כבר החליטה לעבור לגור עמו. השניים גרו ביחד ואף חשבו על תינוק משותף (לסלינג'ר כבר היו שני ילדים) אך בעיות בשל גילו של סלינג'ר הפריעו לקשר עד שלבסוף השניים נפרדו.

סלינג'ר מנע מיצירותיו להפוך לסרטים בדומה להולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון", המתעב סרטי קולנוע. סלינג'ר המשיך להסתגר בביתו המרוחק והתעקש לא ליצור שום מגע עם התקשורת או עם מיליוני מעריציו ברחבי העולם עד יום מותו. סלינג'ר הקדיש עצמו להגות בפילוסופיה הודית ובזן-בודהיזם. ככל שגדל העניין שלו בזן בודהיזם, סלינג'ר החל לפתח אובססיות מסוימות השולטות באורח חייו, כמו הסכמתו לאכול רק אוכל אורגני המבושל בצורה מיוחדת.

ב-2002 יצא לאור הספר Letters to J.D. Salinger, ובו כ-80 מכתבים שנכתבו במשך השנים לסלינג'ר על ידי אנשי רוח, סופרים אחרים ומעריצים (ולא בהכרח נקראו על ידי סלינג'ר). המכתבים פורסמו באתר הקרוי כמו שם הספר, שם ממשיכים קוראיו לפרסם לכבודו מכתבים גם כיום.

סלינג'ר הפך לדמות פולחן בקרב קוראיו, בעיקר אצל בני הנוער במשך השנים.

סלינג'ר נפטר ב-27 בינואר 2010 בביתו בניו-המפשייר, בגיל 91.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלינג'ר כתב בסגנון ריאליסטי וביקורתי. כתיבתו מלאה בהומור סרקסטי ובביקורת כלפי החברה. גיבוריו של סלינג'ר הם לרוב אנטי גיבורים שאינם מסתדרים עם החברה, והם מלאים ביקורת כלפיה וכלפי עצמם. דמויות רבות שלו אף נוטות לחוסר יציבות נפשית במידה זו או אחרת. יחד עם זאת, הגיבורים שלו הם לרוב אינטליגנטיים, חריפים ורגישים במידה יוצאת דופן.

משפחת גלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת גלאס

משפחת גלאס היא משפחה בדיונית החוזרת בספרים ובסיפורים שונים של סלינג'ר. קורות חייה לא מובאות לנו במלואן, אבל ניתן ללמוד עליהן דרך חלקי מידע שאנו מקבלים בספרים ובסיפורים שונים. במשפחה שבעה אחים - חמישה בנים ושתי בנות. כל הילדים הם אינטליגנטיים באופן יוצא דופן, ויש דמיון רב בין סגנון הדיבור וההתנהגות שלהם, המוסבר על ידי סלינג'ר בהשפעה הניכרת של האחים הבוגרים יותר על הצעירים. הבן הבכור, סימור, מתאבד לאחר שהוא שב ממלחמת העולם השנייה. התאבדותו מתוארת ב"יום מושלם לדגי בננה". על פי המתואר בספרים האחרים, ניכר כי חייו והתאבדותו משפיעים באופן ניכר על שאר האחים.

הספר "פראני וזואי" מספר על התמוטטות נפשית שעוברת פראני, הבת הצעירה ביותר, ועל אחיה הגדול זואי שעוזר לה להשתקם. הספר "הגביהו את קומת הגג, נגרים" מתאר את האחים הגדולים יותר, לפני ואחרי התאבדותו של סימור.

"התפסן בשדה השיפון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפסן בשדה השיפון

בשנת 1951 יצא לאור התפסן בשדה השיפון, ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר. הספר מספר את סיפורו של הולדן קולפילד, מעין "גרסה צעירה יותר" של סימור גלאס, ושיטוטיו בניו יורק לאחר סילוקו מבית הספר שלו. הספר זכה להצלחה מיידית ותורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה. בזכות ההומור המיוחד של סלינג'ר וסגנון כתיבתו המושך שמדבר לצעירים, הפך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן עולמי והפופולריות שלו לא דעכה לרגע מאז הוצאתו לאור. הוא אחד הספרים הפופולריים ביותר בספריות בארצות הברית, אחד המוחרמים ביותר (בשל השפה והתוכן הבלתי הולמים לכאורה) וגם אחד הספרים שנלמדים בבתי הספר (גם בישראל). הספר נמכר עד היום בכ-250,000 עותקים מדי שנה בארצות הברית לבדה. רבים מאמינים שחלקים מהספר הם למעשה אוטוביוגרפיה של סלינג'ר כנער. תחושת הזרות והבדידות של שנות ה-50 היא נושא מרכזי בסיפוריו של סלינג'ר.

יחסו למוצאו היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלינג'ר היה בן לאב יהודי, ואם גיורת או ספק יהודיה‏[5], דבר אשר גרם לקונפליקט פנימי בתוכו לגבי קבוצת השתייכותו. סלינג'ר הצעיר חשש בנוגע לנושא זה לגבי מעמדו החברתי - בשנות ה-30 וה-40 אנטישמיות גלויה כלפי יהודים לא הפתיעה איש, אפילו בארצות הברית. הדבר הקשה על סלינג'ר שרצה להתקבל (כנראה בלחץ אביו) לאוניברסיטה הנחשבת "ייל". סלינג'ר נדחה בשל מוצאו היהודי, בעקבות ההגבלה על מספר היהודים הרשאים ללמוד באוניברסיטה, שהתקיימה באותם ימים. הדבר גרם לו לתסכול, אך לאחר מכן, כשלמד בקולג' אלמוני יחסית, הוא התגאה בעובדה שלא למד באוניברסיטה שנתפסה בעיניו כצבועה.

ספרי סלינג'ר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אני, ניו יורק, וכל השאר [תרגום ראשון לעברית ל"תפסן בשדה השיפון"] (תרגם: אברהם דניאלי) דפנה, 1954.
  • התפסן בשדה השיפון (תרגמו מאנגלית: אברהם יבין ודניאל דורון), עם עובד, תשל"ה-1975.
  • הרימו את קורת הגג, נגרים (תרגמה: רחל פן), כנרת (סדרת אתנחתא לספרות יפה), 1991.
  • לאסמה-באהבה ובסאוב: תשעה ספורים, תשל"ט-1979. (כולל "יום נפלא לדגי בננה".)
  • פראני וזואי (תרגמה: נירה צפריר), כנרת, 1988.
    • פראני וזואי [תרגום שני] תירגם מאנגלית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת כתר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר Jewish Virtual Library
  2. ^ "J.D. Salinger and the Holocaust", באתר The algemeiner, אפריל 2014
  3. ^ Books: SONNY (חלק 7 מ-12), באתר מגזין טיים, 15 בספטמבר 1961
  4. ^ Books: SONNY (חלק 8 מ-12), באתר מגזין טיים, 15 בספטמבר 1961
  5. ^ אתר Jewish Virtual Library