ג'רי בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'רי בראון
(7 באפריל 1938; סן פרנסיסקו, קליפורניה) (בן 77)
Edmund G Brown Jr.jpg

אדמונד ג'ראלד (ג'רי) בראון הבן
שם בשפת המקור .Edmund Gerald Brown Jr
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
מושל קליפורניה ה-39
תקופת כהונה 3 בינואר 2011 - מכהן (4 שנים ו-19 שבועות)
סגן גווין ניוסם
הקודם בתפקיד ארנולד שוורצנגר
התובע הכללי של קליפורניה ה-31
תקופת כהונה 9 בינואר 2007 - 3 בינואר 2011 (4 שנים)
הקודם בתפקיד ביל לוקייר
הבא בתפקיד קמאלה האריס
ראש עיריית אוקלנד ה-44
תקופת כהונה 4 בינואר 1999 - 8 בינואר 2007 (8 שנים)
הקודם בתפקיד אליהוא האריס
הבא בתפקיד רון דלומס
מושל קליפורניה ה-34
תקופת כהונה 6 בינואר 1975 - 3 בינואר 1983 (8 שנים)
הקודם בתפקיד רונלד רייגן
הבא בתפקיד ג'ורג' דוקמג'יאן
מזכיר המדינה של קליפורניה ה-24
תקופת כהונה 4 בינואר 1971 - 6 בינואר 1975 (4 שנים)
הקודם בתפקיד ה.פ. סאליבן
הבא בתפקיד מארץ' פונג יו

אדמונד ג'ראלד "ג'רי" בראון הבןאנגלית: .Edmund Gerald "Jerry" Brown, Jr; נולד ב-7 באפריל 1938) הוא פוליטיקאי אמריקאי המכהן כמושל מדינת קליפורניה משנת 2011. בעבר כיהן בתפקידו הנוכחי בשנים 1975 - 1983, כשהוא היחיד בהיסטוריה של קליפורניה שנבחר לארבע כהונות.

קודם לכן כיהן בראון בתפקידים רבים, בהם מזכיר המדינה של קליפורניה (1971 - 1975), התובע הכללי של קליפורניה (2007 - 2011) וראש עיריית אוקלנד (1999 - 2007). בראון הציג שלוש פעמים את מועמדותו במפלגה הדמוקרטית להיות מועמד המפלגה למשרת נשיא ארצות הברית.

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בסן פרנסיסקו לברניס ופאט בראון. אביו היה עורך דין, תובע מחוזי, ובשנים 1959 - 1967 כיהן כמושל קליפורניה. בשנת 1955 סיים את לימודיו התיכוניים והחל ללמוד באוניברסיטת סנטה קלרה הישועית. כעבור שנה עזב את לימודיו והחל בהכשרה לכמורה, אך בהמשך חזר ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וסיים בשנת 1961 תואר בלימודים קלאסיים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת ייל וסיים ב-1964.

הוא חזר לקליפורניה ועבד בלשכתו של השופט מתיו טוברינר בבית המשפט העליון של קליפורניה והצטרף למשרד עורכי דין בלוס אנג'לס. בשנת 1969 נבחר לתפקידו הראשון: חבר בוועד המחוזי המפקח על המכללות המקומיות. ב-1970 נבחר לתפקיד מזכיר המדינה של קליפורניה (תפקיד הדומה לשר הפנים של המדינה).

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון, 1978

בשנת 1974 התמודד בהצלחה על תמיכת המפלגה הדמוקרטית במועמדותו למשרת המושל ובבחירות הכלליות ניצח את מועמד המפלגה הרפובליקנית יוסטון פלאורנוי. בשנת 1979 נבחר לכהונה נוספת כשמולו התמודד התובע הכללי במדינה אבל יאנגר, והוא זכה ברוב גדול עם הפרש קולות שעמד על יותר ממיליון מצביעים. בשמונה שנות כהונתו, עד 1983, ניהל מדיניות כלכלית שמרנית והקפיד לעשות זאת גם בדוגמה אישית כשהוא מוותר על מגורים במעון המושל ועל נהג פרטי. לאחר שאושר בשנת 1978, למרות התנגדותו של בראון, התיקון ה-13 לחוקת קליפורניה שהפחית את גביית מס הרכוש, העודף התקציבי שנשמר בעקבות מדיניותו היה בעל חשיבות גדולה בשמירה על היציבות הכלכלית.

בתקופת כהונתו הראשונה כמושל הוא פעל רבות בתחום איכות הסביבה והציג הטבות מס לשימוש באנרגיה סולרית. כמו כן הוגדל תקציב מועצת האמנויות של קליפורניה במאות אחוזים ומונו אליה בעיקר אמנים. הצעות אחרות שקידם הייתה רכישת לוויין תקשורת לאספקת אמצעי תקשורת בשעת חירום. בתחום המשפט בראון התנגד לעונש מוות וניצל את סמכות החנינה לביטול עונשים כאלה, כמו גם מינוי השופטת רוז בירד שהתנגדה לעונש מוות לנשיאת בית המשפט העליון של קליפורניה. בשנים 1979 ו-1981 הוא מינה לראשונה בתולדות ארצות הברית גבר ואישה בעלי נטיות הומוסקסואליות מוצהרות למשרת שופט.

בשנים 1976 ו-1980 הציג את מועמדותו במפלגה הדמוקרטית למועמד לנשיאות ארצות הברית. בהתמודדות הראשונה זכה ל-14 אחוזי תמיכה והיה השני במניין הקולות לאחר המועמד לנשיאות ג'ימי קרטר. מלבד יוזמות כלכליות חדשות, בשנת 1980 הוא הציג בקמפיין חובת שירות לאומי לכל אזרחי ארצות הברית וביקש לקדם ביטוח בריאות. עמדותיו משכו תמיכה מצד אישים שהיו שנויים במחלוקת כמו ג'יין פונדה וג'סי ג'קסון ואחוזי התמיכה שניתנו לו היו נמוכים. בשנת 1982 בחר בראון להתמודד לסנאט של ארצות הברית ולא לכהונה נוספת. הוא נכשל בבחירות וסיים את תפקידו כמושל בשנת 1983.

ראש עיריית אוקלנד ג'רי בראון עם הסנאטורית דיאן פיינסטיין, ועם ראש עיריית סן פרנסיסקו גווין ניוסם, 2007

לאחר סיום הכהונה כמושל בראון נסע ליפן ולמד בודהיזם אצל יאמאדה קאון. בהודו ביקר אצל אמא תרזה ולקח חלק בפעילות סעד לנזקקים. בשנת 1988 חזר לארצות הברית ובשנת 1989 נבחר ליו"ר המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה, בראשה עמד עד 1991 ולזכותו נזקפה עלייה במספר התרומות הכספיות למפלגה. הוא הצהיר על כוונתו להתמודד פעם נוספת לסנאט מטעם קליפורניה והוביל בסקרים, אך החליט לנטוש את ההתמודדות ולהציג מועמדותו בפעם השלישית להיות מועמד המפלגה לנשיאות ב-1992. למרות החלטתו שלא לקבל תרומות מעל מאה דולר ומצע בחירות שלא פנה לקהלים רחבים, מועמדותו תפסה תאוצה והוא נחשב לאחד משלושת המועמדים המובילים עד להופעה בפני קהל בוחרים יהודי שבה הצהיר על האפשרות שימנה את ג'סי ג'קסון, שהיה מקורב להנהגת הרשות הפלסטינית, למועמד לתפקיד סגן הנשיא. לאחר הופעה זו הפסיד בכל ההצבעות במדינות הנותרות להכרעה המפלגתית. עם זאת, בוועידה המכרעת להחלטה על המועמד היה השני במניין התומכים לאחר המועמד הנבחר ביל קלינטון.

בראון החל לשדר בשנת 1999 את תוכנית הרדיו היומית "We the people" ובה דן עם מאזיניו בנושאי אקטואליה.

ראש עיריית אוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 התמודד בראון כמועמד עצמאי לראשות עיריית אוקלנד וזכה לתמיכת 59% מהמצביעים. עוד קודם לבחירתו החל לארגן את השינויים הנדרשים בסמכויות ראש העיר ולתת בידו את הכוח הניהולי הנדרש. בכניסתו לתפקיד סבלה העיר מנטישת תושבים ומצב כלכלי רעוע ובשמונה שנות כהונתו הוא גייס למעלה ממיליארד דולר והצליח בשיקום תדמיתה של העיר. שיקום תשתיות העיר כללו חידוש של נמל אוקלנד ומימוש של התוכנית שאושרה על ידי קודמו בתפקיד לבניית מרכז עסקי. שיעור הפשיעה בעיר ירד ב-13 אחוז.

בשנים 2007 - 2010 היה התובע הכללי של קליפורניה. נושאים שמשכו תשומת לב רבה בתקופה זו נגעו לעונש מוות ולנישואים חד-מיניים.

מושל קליפורניה ה-39[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2010 הכריז בראון כי היא מתמודד לכהונה שלישית ובלתי רציפה (לאחר כהונתו הראשונה והשנייה בשנים 1983-1975).‏[1] בקליפורניה יש חוק המגביל את כהונת המושל לשתי כהונות בלבד, אולם הוא נחקק לאחר כהונותיו הקודמות כמושל, ולכן יכל בראון להיבחר מחדש לשתי כהונות נוספות. יריבתו הרפובליקנית במירוץ זה הייתה מג ויטמן, נשיאה ומנכ"לית חברת היולט פקארד לשעבר. בראון נתמך על ידי עיתונים כלוס אנג'לס טיימס וסן פרנסיסקו כרוניקל.‏[2] בנובמבר 2010 נבחר בפעם השלישית למושל המדינה, לאחר שהביס את יריבתו מג ויטמן. בינואר 2011 נכנס לתפקידו, יחד עם סגנו גווין ניוסם, לאחר שירש את ארנולד שוורצנגר.

בנובמבר 2014 נבחר לכהונה רביעית כמושל, לאחר שהביס את ירבו הרפובליקני, ניל קשקרי, ברוב של 66.35% מן הקולות.‏[3] כהונתו החלה בינואר 2015.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון לא נישא שנים ארוכות ונודע בקשריו הרומנטיים עם נשים בולטות, בהן לינדה רונסטאדט. בשנת 2005 התחתן עם חברתו אן גאסט, תחילה בטקס אזרחי שערכה הסנאטורית דיאן פיינסטיין ולאחר מכן בטקס דתי בכנסייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'רי בראון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]